צפי סער
צפי סער
צפי סער
צפי סער

ישנה תעלומה גדולה, עצומה, שטובי המוחות עוד לא פיענחו.

נכון, הרבה גברים עובדים בעבודה כל כך חשובה, שאין שום אפשרות ושום סיכוי שהם ייצאו ממנה, נגיד, פעמיים בשבוע ב‑16:00 לקחת את הילדים שלהם מהגן? נכון. ברור, מה. אחת האקסיומות של חיי רובנו.

אז איך, בעצם, שלא לומר למען השם, הגברים האלה עצמם, אם קורה והם מתגרשים, כן מצליחים פתאום לצאת מהעבודה החשובה הזאת שלהם פעמיים בשבוע ב‑16:00 ולקחת את הילדים שלהם מהגן?

אכן, חידה.

המאמר שפירסמה במגזין "אטלנטיק" אן מארי סלוטר, בכירה לשעבר בממשל האמריקאי שפרשה מתפקידה ובישרה שאי אפשר לשלב אמהות וקריירה, עורר מחדש את הדילמה. הוא שב והזכיר את השקר הגדול של הסופרוומניױת.

קודם כל, ברמה מסוימת, שטחית אמנם, אי אפשר להתכחש לדעה הרווחת למדי, שהפמיניזם דפק נשים (הנה משפט שאפשר להוציא מהקשרו, לצטט ולהרוס לי את הקריירה המג'ונדרת). אתןם יודעות, עכשיו אנחנו עובדות גם בבית וגם בחוץ וכו'.

השקר של הסופרוומניות. איור: יעל בוגן

אבל הפתרון אינו, כמובן, שובן של הנשים למטבח (מצטערת אם התעוררה במישהו תקווה שלכאן הדברים הולכים). הפתרון מורכב מאוד, סבוך. הוא כרוך בתהליכים לא פשוטים, במרחב הציבורי, התעסוקתי, הפרטי-משפחתי, החינוכי.

במישור הציבורי דרוש מערך שיאפשר לבני אדם ­ אמהות ואבות ­ לגדל ילדים: מעונות יום איכותיים מאוד ומסובסדים, למשל. במישור התעסוקתי דרוש שינוי מבני יסודי, ובתוכו מהפך ביחס למשך יום העבודה, של נשים וגברים כאחד. במחקרים נמצא למשל שנשים יעילות יותר בזמן העבודה, משום שהן רוצות להשלים אותה כראוי ובזמן ­ ולצאת לאסוף את הילדים, כמובן. הדעה בדבר קורלציה בין שעות עבודה ארוכות לבין איכות העבודה היא מוטעית ומטעה. זו תרבות קלוקלת, אנטי-משפחתית ובעצם אנטי-אנושית.

במישור הפרטי והמשפחתי דרוש כמובן שינוי בתפישה שעדיין רווחת כל כך, שלפיה האשה היא שאחראית לבית ולילדים. התפישה הזאת מושרשת כל כך, שהיא תקפה גם במשפחות שהאשה עובדת לא פחות מהגבר, גם בכאלה (המעטות אמנם) שהיא משתכרת כמותו או אף יותר ממנו. והיא צריכה להשתנות אצל גברים ונשים גם יחד.

זו משימה לא פשוטה כלל, שכדי להשיגה, בוודאי בטווח הארוך, דרוש חינוך מגדרי. בפועל, ילדים וילדות עדיין נחשפים לספרים וחוברות לימוד שבהם אמא מכינה ארוחה ואבא יוצא לעבודה. חינוך מגדרי יציג לילדים בכל הגילים, כל גיל במידה המתאימה לו, את מגוון הפעילויות האנושיות הפתוחות לפני כל המגדרים, יקעקע את הדעות הקדומות ואת הסטריאוטיפים בדבר חלוקת תפקידים מקובעת, יוציא לחופשי ילדות וילדים ­ שיהיו בהמשך לנשים וגברים מאושרים הרבה יותר.

לטווח הארוך אפשר לחשוב, אולי לפנטז, על מערכת שלא תתבסס על תא משפחתי גרעיני של הורים וילדים המתקיים בחברה קפיטליסטית דורסנית, אלא על שיבה כזו או אחרת למשפחה מורחבת, לשיטה כלכלית מיטיבה יותר ולערבות הדדית קהילתית.

אבל מה עושים בינתיים, עד שישתנה העולם, בעניין האיזון משפחה-עבודה? יש לי פתרון די פשוט. כל כך פשוט, שמשונה שהוא לא מונהג כבר מזמן.

אם לא מדובר בהורים מעדות עקרון הרצף ודומיו, הרי בני הזוג יכולים בהחלט שניהם לעבוד (מה גם שממילא הרוב לא יכולים לשרוד בלי זה). כל אחד מהם ייצא פעמיים בשבוע אחר הצהריים לקחת את הילדים מהגן וביום החמישי אפשר להיעזר בסבא, סבתא או בייביסיטר.

זה ידרוש, כמובן, גם ממנכ"לים נורא נורא חשובים לעבוד כמה שעות פחות פעמיים בשבוע, אבל למה בעצם הילדים פחות חשובים מהמנכ"לות, ההיי-טקיות או כל עבודה אחרת?

הכי טוב יהיה להסדיר את זה במקומות עבודה ואף להפוך את זה לבון-טון: שגבר שהוא אב ולא יוצא לפחות פעמיים בשבוע מהעבודה ב‑16:00 לאסוף את ילדיו ­ יספוג מבטי תמיהה וגינוי. כמו אחד שלא מתקלח בקיץ, נניח.

אז אם זה כל כך פשוט, למה זה לא קורה? הסיבה היא, כנראה, שזה לא כל כך האינטרס של כל הנוגעים בדבר (או שחלקם לא מבינים שזה האינטרס שלהם); שרבים, רבים מדי, מעוניינים שהסדר הישן והרע יישאר על כנו.

סובייקטיות צורחות מעונג

הנה וידוי, לא ברור אם מזעזע או לא: מעולם לא צפיתי בפורנו. ולא מטעמי חסידות וצדיקות יתר, אלא אולי מאותה סיבה שאני לא מתעניינת בתוכניות אוכל בטלוויזיה: יש דברים שהרבה יותר שווה לעשות מאשר לראות. בכל מקרה, ההעדפות האלה שלי כמובן לא מונעות מהפורנוגרפיה להיות תעשייה עצומה, ולא רק מבחינה כלכלית אלא גם (תת-)תרבותית.

העמדה הפמיניסטית הקלאסית היא, כמובן, שפורנו הוא חלק מתעשיית הסחר בנשים, הוא מעודד אלימות מינית נגדן, הוא בבחינת אונס של הנשים המשתתפות בו, הוא מעוות ללא תקנה את תפישות הצופים והצופות על מין, גוף ואינטימיות, ומעולל עוד רעות חולות רבות.

מנגד ישנה גישה פמיניסטית אחרת, המדגישה את הצורך "להבנות נשים כסובייקטים מיניים חושקים ואוטונומיים", כפי שמגדירה זאת ד"ר עמליה זיו במאמרה "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה" (גיליון 25 של כתב העת "תיאוריה וביקורת", 2004). גישה זו רואה בעמדה הקלאסית, שהמייצגת הבולטת שלה היא קתרין מקינון, סכנה של צינזור והכפפה של המיניות לסוג של משטר, במקרה הזה פמיניסטי. בלשון אקדמית פחות מזו של זיו הגדירה זאת בעבר העיתונאית והאקטיביסטית יוענה גונן בטור מקוון שכתבה על מין: "ברגעים שאת צורחת מעונג, אין טעם להתרכז בתבניות החברתיות שעיצבו אותך או להלקות את עצמך בזרדים לחים על כך שאת סמרטוט פמיניסטי".

כרזת אחד הסרטים בפסטיבל הפורנו הפמיניסטי

לאחרונה התקיים בטורונטו "הפסטיבל השנתי לסרטי פורנו פמיניסטי". באירוע, שנערך זו השנה השביעית, השתתפו 41 סרטים משמונה מדינות, בקטגוריות כמו "הסרט הלסבי הלוהט ביותר", "הסרט הסטרייטי הסקסי ביותר" ועוד.

מה זה בעצם פורנו פמיניסטי? קרלייל ג'נסן, יוזמת הפסטיבל הקנדי, אמרה לאתר "דיילי ביסט" כי בניגוד לפורנו המיינסטרימי, בסרטים הפמיניסטיים השחקניות והשחקנים נשאלים מה הם מעדיפים לעשות. כמו כן, משתתפות בהם נשים בכל המידות ובעלות מגוון של העדפות מיניות. לא כולן מצוידות בשדיים גדולים ומותניים צרים, כנהוג בז'אנר; הן נראות כמו האשה הממוצעת ברחוב יותר מאשר כמו כוכבות פורנו (מה שמעורר בי מיד דאגה עמוקה לגורלה של תעשיית הסיליקון).

ראשיתו של הפורנו הפמיניסטי בשנות ה‑80; עם החלוצות שלו נמנו אנני ספרינקל ונינה הרטלי. מאז גדל מאוד מספרן של היוצרות, והסרטים שלהן זמינים באינטרנט.

אבל לא כולן מתרשמות מההתנאות בתואר פמיניסטי כשמדובר בפורנוגרפיה. יש הסבורות כי פורנו פשוט לא יכול להיות פמיניסטי, לא משנה מי עושה אותו וכמה היוצרות חושבות שהן נאורות. שכן, גם בסרטים המכונים פמיניסטיים יש חיפצון של גוף האשה. יתרה מזאת, לדברי המבקרות, גם בסרטים אלה יש סצינות סקס הכרוכות באלימות ובהכנעה של נשים.

ג'נסן מצדה אומרת, כי לנשים וגברים יש כל מיני רצונות ותשוקות בסקס. את דבריה מחזקת ספרינקל, שלפיה "סקס לא תמיד נראה פוליטיקלי קורקט". אחד המתנגדות ציינה, שהוא גם לא תמיד נראה פמיניסטי, אפילו אם קוראים לו כך.

ובעוד באמריקה הרחוקה מתווכחים על ניואנסים שכאלה, אסור לשכוח שיש סיבה עצומה לדאגה: ילדים קטנים, אפילו בגיל 8 אם לא למטה מזה, צופים כיום בפורנו באינטרנט. קשה אפילו להתחיל לחשוב מה זה יעולל ­ וכבר מעולל בקרב צעירים וצעירות ­ לתפישת המין והמיניות, לתפישה של נשים וגברים אלה את אלה, ובלי להגזים ­ למין האנושי (תרתי משמע) כולו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ