בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין נשים, חרדים והדרישה האופנתית לשיוויון בנטל

וגם: מה גברים בשום פנים ואופן לא מסוגלים לעשות, והאמת ההיסטורית שעומדת מאחורי הנשים הפרסומאיות של "מד מן"

67תגובות

מה משותף לדרישה האופנתית ל"שוויון בנטל" ולניסיונות העונתיים להעלות את גיל הפרישה לנשים או לבטל את חזקת הגיל הרך?

במקרה הראשון מדובר, כרגיל אצלנו, בשילוב של טיפשות ורוע: הלוחמים האמיצים ל"שוויון בנטל" לא ינוחו ולא ישקטו עד שגם החרדים יעברו את המסלול ההרואי, יותר או פחות או הרבה פחות, של שירות בצה"ל. כניסה של רבים יותר מקרבם לשוק העבודה? זה עניין כה שולי לעומת המטרה הקדושה שגם יוסל'ה יזיע בתור באפסנאות כמו כולנו! בכלל, כשגם מנחם-מנדל יכה נערים פלסטינים בשטחים, נדע שהצלחנו עם מדינת היהודים.

ולא די בכך: אנשי השוויון בנטל מתעקשים שלא רק חרדים, אלא גם ערבים יתרמו שנים מחייהם למדינה ­ שבלי שום בושה לא יורקת לכיוונם ולו שירותים בסיסיים שמגיעים לכל אזרח, ומפלה אותם מכל בחינה אפשרית, אפילו בלי מסווה.

מוטי מילרוד

את הציניות האכזרית הזאת אפשר להשוות לעמדה של אבירי השוויון המגדרי, שמסבירים השכם והערב למה צריך להעלות את גיל הפרישה של נשים ל‑67, כמו זה של גברים: זה הרי רק לטובתן (טיעון שמתעלם מכך שגם כיום אשה יכולה לעבוד עד גיל 67: הגיל המוקדם יותר הוא רק אופציונלי, וכמובן מכך שמעסיק שנותן עבודה לנשים בגילים אלה הוא סוג של חסיד אומות עולם מחמת נדירותו).

למה שגברים יעבדו יותר, תוהים אותם אנשים ­ מה, לא רציתן שוויון? אה, אז אתן רוצות שוויון רק כשזה נוח לכן? בעצם אתן רוצות להוציא אותנו פראיירים! אותו טיעון מתגלגל בפיהם של תומכי המשמורת המשותפת אחרי גירושים וביטול חזקת הגיל הרך.

לאלה ולאלה ראוי לשוב ולומר: אם אתם חסידים גדולים כל כך של שוויון, פעלו למענו: לצמצום פערי שכר בין גברים לנשים, לאכיפה של שלל חוקים נגד אפליית נשים הרווחת כל כך בתחומים רבים כל כך של החיים כאן.

באופן דומה אפשר לשאול את חסידי ה"שוויון בנטל": מתי לאחרונה, אם בכלל, נקפתם אצבע לצמצום האפליה המשוועת נגד ערבים וערביות בישראל? טוב, ברור שלא עשיתם את זה. מה אתם, פראיירים?

טאץ' נשי

"נכון, אתה יודע לבצע השקעות חכמות בבורסה ובהחלט מבין בכדורגל, אבל כשזה מגיע לצבע הנכון לקיר בסלון, מה לעשות, פשוט אין לך את זה ­ - הטאץ' הנשי".

כך מנוסחת מודעה לשירות חדש שהגתה יזמית זריזה. היא לא מעצבת פנים, היא מספקת שירות של "ארגון, סטייל ו טאץ' נשי בדירות של גברים ­ מעין אשה להשכיר לשבועיים, רק ללא ההטבות", כפי שכתבה באימייל למערכת. כי יש דברים שגברים מבינים בהם – דברים חשובים כמו בורסה ומסוקסים כמו כדורגל ­ וישנם הדברים הקטנים, השוליים, הקישוטיים האלה, שרק נשים מבינות בהם. אז אם אתה רווק או גרוש, גבר-גבר שעסוק בדברים החשובים של החיים ואין לך זמן לזוטות, ובכלל אתה לא מבין כלום בשטויות האלה כמובן ­ אמרנו גבר-גבר,לא? ­ הנה יש שירות שיספק לך את זה.

במיזם הזה כשלעצמו אין שום רע; הבעיה היא בשיווקו. אם הוא היה מוצג ככזה שמיועד לבני אדם שלא יודעים לארגן את הבית, כמוני למשל, אפשר היה אפילו לברך עליו (גם אם היד לא היתה משגת לשלם בעבורו). אבל השיווק, השיווק. הוא רצוף סטריאוטיפים שאפשר היה לדמות לרגע שעברו מהעולם. למעשה, אם הייתי גבר אפילו הייתי נעלבת לרגע. מי אמר שבעלות על טסטוסטרון נוגדת יכולת התאמת צבעים? הפיפטיז חזרו ואף אחד לא סיפר לי?

מעבר לעניין הטיפשי בעליל הזה, יש פה ריפרור סקסיסטי למשפט הדוחה הנודע בדבר הפרה והחלב. מה שמזכיר לי גבר אחד, שאחרי גירושיו ישב עם הורים מהכיתה של בנו ואמר לגברים שבהם: "תאמינו לי, גיליתי שאין דבר שאי אפשר לקנות בכסף. אני משלם ומבשלים לי, מכבסים לי, קונים לי". אני, שישבתי שם גם כן, לקיתי כמובן בתסמונת הידועה של "מחשבה על תגובת המחץ כעבור יומיים" ולא שאלתי אותו, אם ה-כל הוא קונה בכסף, אומלל ועלוב שכמותו.

משרד משלה

עד כמה משקפת "מד מן" את חייהן של נשים שעבדו במשרדי פרסום בניו יורק בשנות ה‑60? ראיונות עם כמה נשים, שאכן עסקו בכך באותה העת, שופכים אור על השאלה המעניינת הזאת.

אחת הבולטות בהן מרי ולס, שעל אף הדעות הקדומות של התקופה הקימה משרד פרסום, ולס ריץ' גרין, וניהלה אותו יותר מ‑20 שנה בהצלחה עצומה. בארצות הברית יש המשערים, כי דמותה של פגי אולסן מבוססת עליה.

מרי ולס (לורנס) בת 83 כיום. בראיון ל"ניו יורק טיימס" סיפרה לאחרונה כי ב‑1966, לאחר שנחלה הצלחה בעבודתה במשרד הפרסום ג'ק טינקר, שאפה להתמנות לנשיאת החברה. הבעלים של המשרד אמר לה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ­ אבל בלי לשאת בתואר הנשיאה; "אחרת, הוא אמר, 'אף אחד לא יבוא'", סיפרה. ולס זעמה. "זה לא שרציתי להיות בטי פרידן. פשוט רציתי משרד משלי". אז היא הקימה משרד משלה.

ג'יין מאס, שהיתה באותן שנים ארט-דירקטורית במשרד פרסום, פירסמה השנה אוטוביוגרפיה ושמה Mad Women: The Other Side of Life on Madison Avenue in the" "60s and Beyond. ראיון אתה, כמו עם ולס ונשים אחרות שניהלו קריירה באותן שנים, מעלה כי בניגוד לנשים בדורות שבאו אחריהן, הן לא ייסרו את עצמן בנוגע לאיזון בין חיי משפחה לעבודה. מאס אמרה ל"לוס אנג'לס טיימס", שמבחינתה הקריירה היתה במקום הראשון, בן-זוגה במקום השני והילדים במקום השלישי. היא הוסיפה, כי דבר לא היה משתנה לו התחילה מחדש כיום.

ולס, שאימצה שתי ילדות, ראתה אותן בעיקר בסופי שבוע, בגלל הנסיעות הרבות שדרשה עבודתה. היא סבורה כי "נשים שמשקיעות את השנים הפרודוקטיביות ביותר של חייהן בטיפול בילדים אינן מאושרות". אחת מבנותיה, קייטי בריאן, בנקאית השקעות ב"ג'יי-פי מורגן" בניו יורק, אומרת כי אמה "היתה שם ברגעים החשובים". לאחרת, פמלה לומברד, אם במשרה מלאה, יש רגשות מעורבים בעניין, לדברי ולס.

ולס מציינת, כי כדי להצליח "את חייבת להיות טובה פי שניים. היו אז ויש היום כל כך הרבה נשים מוכשרות בעולם הפרסום, והשאלה האמיתית היא למה הן לא מנהלות משרדים בינלאומיים. אני עוד מנסה למצוא את התשובה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו