בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האכזבה שטמונה בסיפור ההצלחה של מנכ"לית יאהו

האם זה משנה שמריסה מאייר, המנכ"לית החדשה של יאהו, לא מגדירה עצמה פמיניסטית? וגם: סיפוריהן המרתקים של ותיקות נוה צדק

135תגובות

מכיוון שהכל מתנהל כאן כל כך נפלא ­- הממשלה מצמצמת את מספר שריה כדי לחסוך ולהשקיע באזרחים; כל זקן וענייה, חולה ונכה מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו; שלא לדבר על הסיכוי שהסתמן לרגע להישג פמיניסטי של מינוי יוליה שמאלוב-ברקוביץ לסגנית שר ­- לא נותר לה, לגברת המג'ונדרת, אלא להפליג אל עמק הסיליקון הבלונדיני. שם מתרחש סיפורה של מריסה מאייר ­- האשה שנדמה כי עשתה "פו" על תקרת הזכוכית וזו נעלמה כלא היתה.

נשים לא יכולות שיהיה להן הכל? ההכרזה הזאת של אן מארי סלוטר, הבכירה שעזבה את הסטייט דיפרטמנט, הסעירה רבים רק לאחרונה, אבל מן הסתם לא הרשימה את מאייר, שמונתה עתה למנכ"לית יאהו, בחודש השביעי להריונה. מאייר היא סיפור הצלחה מסחרר. מטאור אינטרנטי, אחת מ‑20 העובדים הראשונים של גוגל, שמילאה תפקידי מפתח בענקית המצליחה, אחת הנשים החזקות -­ הספורות -­ בעמק הסיליקון. ועכשיו מנכ"לית יאהו. סוג של חלום פמיניסטי שהתגשם. ובכל זאת, באחד הראיונות הראשונים אחרי מינויה אמרה מאייר: "אני לא חושבת שאני מגדירה את עצמי פמיניסטית. אני מאמינה בכל לבי בזכויות שוות, אני מאמינה שנשים הן בעלות יכולת שווה, אם לא למעלה מכך בתחומים מסוימים, אבל אין לי הדחף המיליטנטי והנטייה להתמרמרות שלפעמים באים עם זה. אני חושבת שלמרבה הצער, המלה פמיניזם נהפכה לשלילית במובנים רבים. יש המון הזדמנויות לנשים בכל רחבי העולם, ואני חושבת שאנרגיה חיובית עדיפה על אנרגיה שלילית".

רויטרס

מאייר היא איפוא דוגמה חיה הן להצלחת הפמיניזם (הליברלי) והן להצלחת הבקלאש, תגובת-הנגד אליו: כמו רוב הנשים במערב בעצם, היא מחזיקה בעמדות פמיניסטיות אך מתכחשת להגדרה. אפשר להסיק מדבריה שכמו נשים מצליחות רבות, היא חוששת להיתפש כ"מיליטנטית" ו"שלילית", מה שירחיק אותה ממועדון-הבנים שהיא אכן הצליחה להתקבל אליו ואף לתפוס בו עמדה בכירה. צריך גם לזכור, ששרה פיילין למשל הגדירה עצמה פמיניסטית ­- ובו בזמן התנגדה לזכות להפלה. עדיפה עשרות מונים מאייר, שנמנעת מההגדרה אבל מעשיה מעידים על דרך פמיניסטית. מותר גם לשער שכמו נשים מצליחות אחרות, מאייר מעדיפה להאמין שהיא סללה את דרכה והצלחתה במו ידיה וכישרונה. מה שנכון כמובן, ובכל זאת, ברור כשמש בצהרי יולי שבלי הפמיניזם, בלי דורות של נשים שניהלו מאבקים קשים ועיקשים ושילמו לא פעם מחיר כבד ­- היא לא היתה זוכה להזדמנות להגיע לאן שהגיעה.

אבל מאייר כנראה מעדיפה לא לחשוב על כך. זה מאכזב ויכול גם להכעיס, אבל בכל זאת המינוי שלה כמובן משמח מאוד. בכלל, נסלח לה על הכל אם בתפקידה הרם החדש היא תקדם גם נשים אחרות. מה גם שכפי שכתבה קייתי ג'-מ בייקר באתר "ג'זבל", מאייר יכולה לבחור לא להיות פמיניסטית, אבל היא לא יכולה להימנע מלהיות מודל לפמיניסטיות.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על ההריון. איזו סנסציה: לא רק שאשה צעירה למדי, בת 37, מונתה למנכ"ל יאהו, אלא שהיא הרה! ובחודש השביעי! איך היא תסתדר, שאלו מיד רבים ­- מה שכמובן לא היו מעלים על דעתם לשאול בנוגע לגבר שאשתו בהריון. מאייר הצהירה שהיא תיקח חופשת לידה קצרה של כמה שבועות וגם במהלכה תעבוד. מיד התברר, שגם אם את האשה הכי חזקה שרק אפשר, זה לא ימנע מכל העולם, בעלה וגיסתו להיכנס לך לרחם: היו שטענו שבגילה המבוגר יחסית להריון ראשון מוטב לה לקחת חופשת לידה ארוכה יותר (אגב, כלל לא מדובר בחופשה, מוכרחים למצוא כבר מונח אחר ­ -החודשים שאחרי לידת תינוק הם העבודה הקשה ביותר שקיימת בעולם, אבל זה נושא אחר); קארה נורטמן, סגנית נשיא בכירה ב"סיטיגריד מדיה", כתבה באתר "ביזנס אינסיידר" שגם הדרך שבה מאייר מתייחסת לחופשת הלידה היא מודל לנשים והציעה שתיקח חופשה סבירה, או לפחות לא תמעיט בחשיבותה; ג'יין מרטינסון ב"גרדיאן" לא החמיצה הזדמנות לעקיצה בריטית וכתבה שזה כל כך אמריקאי מצדה של מאייר לא לקחת חופשת לידה של ממש.

אנחנו כאן בישראל הנידחת, ארץ שורפת יושביה, נאחל לה כמובן שיהיה בשעה טובה; נשמח על כך שהעולם העסקי מתחיל להפנים את ממצאי המחקרים האחרונים, שלפיהם ככל שיש יותר נשים בצמרת של חברות, כך החברות האלה מתפקדות טוב יותר; ונזכיר עוד משהו: עם כל השמחה על המינוי של מאייר, העובדה שאשה אמריקאית לבנה ועשירה מנפצת בקלילות את תקרת הזכוכית לא באמת משנה את חייהן ומצבן של מאות מיליוני הנשים ברחבי העולם שמתבוססות ברצפת הבוץ: שחיות בעוני, שנתונות לדיכוי ואלימות מכל הסוגים.

בעיני, יותר מחוסר הכרת הטובה של מאייר לפמיניסטיות שסללו לה את הדרך, מקומם המשפט שאמרה: "יש המון הזדמנויות לנשים בכל רחבי העולם". ד"ר מאייר היקרה, אני יודעת שאת עסוקה בטירוף, אבל באמת שלא היה מזיק לך לקרוא קצת על פמיניזם ועל גורלן של נשים ברחבי העולם.

ימי עדן

לצד ג'יסִאים מפונפנים, שיכולים להרשות לעצמם לקנות כיום, או בעשורים האחרונים, בתים בנוה צדק, חיים בשכונה שבדרום תל אביב גם מעט תושבים ותיקים. 17 נשים מתוכם, גילאי 60 עד 90, נוהגות להיפגש זה שנים במתנ"ס המקומי, מדברות, אוכלות יחד, מאזינות להרצאות, יוצאות לטיולים. הפגישות האלה הניבו פרויקט מקסים: סיפוריהן של חברות מועדון הוותיקות הזה תועדו בראיונות שקיימה עמן מירב שומרון-אורן, הן צולמו על ידי גלי גור זאב וכן תרמו ממתכוניהן ­-  שהרי שנים רבות היצירתיות והכישרון של נשים רבות הושקעו במטבח בהעדר נתיבים אחרים.

סיפוריהן של הנשים מרתקים. הנה כמה ציטוטים מתוכם: רומה מלמד, ילידת תל אביב שהוריה עלו מעדן, מספרת: "אני לא הלכתי לגן ולבית הספר, רק לשיעורי ערב. אז אמרו שלבנות אסור ללמוד. היום יש חוק חינוך חובה". שרה לוי, שעלתה מתימן ב‑:1950 "יש הבדל עצום בין החינוך שקיבלתי לבין החינוך שנתתי. אני לא קיבלתי מאמא כסף, אצלנו הילדים נתנו להורים הכל. היה כבוד. אהבתי את אמא מאוד".

ציביה שלמה, שבאה באונייה מצנעא ב‑:1943 "עבדתי במכבסה במוסד עלייה, של עולים מגרמניה. עבדנו קשה. יום אחד מכונת הכביסה התפוצצה. הייתי בהריון בחודש שביעי. התינוקת נולדה מאוד קטנה. נשארתי בבית חולים כדי לשמור עליה. ידעתי שגונבים ילדים. אמרתי שאם היא תמות, היא תמות אצלי. היא בסדר". אימי מור-חיים, בת 62, ילידת מרקש, מספרת שבעלה התחיל אתה בזמנו בקולנוע עדן. "לא שמחתי שעליתי לארץ. במרוקו היה יותר טוב. הקשר עם הערבים היה טוב", סיפרה. דבורה מזרחי סבורה שבעבר "החיים היו יותר טובים מהיום. כולנו היינו באותה רמה כלכלית. אחד היה עוזר לשני. איפה שבנו את 'סוזן דלל' היו מוסיקה, ריקודי עם".

יפה עזרא עלתה ב‑1945 מבגדאד, דרך לבנון. הסירות הפליגו לחיפה והאנגלים תפסו את המעפילים ושלחו אותם למעצר בעתלית. אחר כך היה בעלה באצ"ל, הנהג של בגין. "החלום שלי, שרציתי ללכת ללמוד. עד היום אני בוכה", שכן החלום לא הוגשם, לדבריה. ולאה נגר, בת 90, שנולדה בשייח ג'ראח בירושלים, אומרת: "המדינה נראית לי על הפנים".

הסיפורים, התצלומים והמתכונים של הנשים האלה, שקולותיהן לרוב אינם נשמעים, נאספו יחד לתערוכה, "סיפורים מתמול שלשום", שכבר הוצגה בתל אביב במסגרת "שנת האמנות" ותוצג החל בשבת הקרובה בגלריה של קיבוץ מעגן מיכאל (עד 18 באוגוסט).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו