שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער
צפי סער
צפי סער

ביום ראשון הקרוב ימלאו 50 שנה למותה של מרילין מונרו. האשה, האגדה, הכוכבת, סמל הסקס העל-זמני - והאייקון הפמיניסטי. מונרו, שנחשבה בחייה וגם אחרי מותה לארכיטיפ של "הבלונדינית הטיפשה" - אותה דמות שהומצאה לצורכי הפטריארכיה, אומצה כעבור שנים על ידי התנועה לשחרור האשה כסמל פמיניסטי.

ספר חדש - "מרילין: התשוקה והפרדוקס" - עולה לכותרות עכשיו בעיקר בשל ההשערה שמציגה הכותבת, לואיס באנר, שמונרו בעצם נמשכה לנשים אך נרתעה (לרוב) מלממש את העדפתה המינית. אבל באנר, סופרת ומרצה פמיניסטית, כותבת יותר מכך כמובן. היא מציגה שאלות כמו: האם מרילין מונרו היתה בעצם סנונית ראשונה של הגל השני של הפמיניזם, שפרץ כמה שנים אחרי מותה? האם היא נמנית עם אלו ששינו את היחס של העולם כלפי נשים?

אחדות מפעולותיה של מונרו בהחלט יכולות להיחשב פמיניסטיות, כותבת באנר. "כל חייה היו תהליך של עיצוב עצמי. היא היתה גאון בתחום הזה. היא הפכה את עצמה לשחקנית ולכוכבת וגם הקימה חברת הפקה משלה". מונרו גם סלדה מהחיברות הגברי לאלימות; בין השאר הביעה הסתייגות מגיבוריו של ארנסט המינגוויי: "הבחורים הגדולים והקשוחים האלה פשוט חולים. הם מפחדים מטוב לב ועדינות ויופי. הם תמיד רוצים להרוג מישהו כדי להוכיח את עצמם", אמרה.

מרילין מונרו, 1953צילום: גטי אימג`ס

אבל באנר לא ממש מחדשת: גלוריה סטיינם, ממנהיגות הפמיניזם האמריקאי, אמרה את רוב הדברים האלה לפניה. כבר בראיון טלוויזיה ב-1987, לאחר צאת ספרה "מרילין: נורמה ג'ין", אמרה סטיינם כי מונרו היתה "גרסה מוגזמת של הדמות שהחברה בדרך כלל מעודדת נשים להיות. בעיקר בזמנה, בשנות ה-40 וה-50, אבל אפילו כיום (ואוסיף: וגם כיום; צ"ס). כלומר, עודדו אותה להיות ילדותית, לשמש קישוט, העריכו אותה לפי המראה שלה ולא לפי מה שהיה בראשה ובלבה. והיא שיחקה את התפקיד. התפקיד הקלאסי של הבלונדינית המטומטמת.

"בד בבד", המשיכה סטיינם, "גם עודדו אותה להסתיר את האני האמיתי שלה, את נורמה ג'ין. עושים זאת הרבה לנשים. גם לגברים, אבל יותר לנשים - מעודדים אותןם להסתתר מאחורי הסטריאוטיפ".

מה שהסתתר מאחורי הסטריאוטיפ היה, בין השאר, ההתעללות המינית שעברה מונרו בילדותה. בזמנה, כדברי סטיינם, "היא מן הסתם הרגישה בודדה בחוויה הזאת, שלא היתה עניין שמדברים בו. כיום אנחנו יודעים שמדובר בתופעה ומה הן ההשלכות שלה".

מונרו - מי שהממסד ההוליוודי נהנה להציג כבימבו האולטימטיבית, מי שתמונתה התנוססה על שער הגיליון הראשון של "פלייבוי", ב-1953 - היתה אפוא ילדה פגועה שגדלה והיתה לאשה פגועה. אשה אינטליגנטית שהיתה צריכה להיאבק מרות כדי שיתייחסו אליה ברצינות. אשה שמסלול חייה והתקופה שבה חיתה הובילו אותה למוות בגיל 36.

אינספור ספרים, מחקרים ושלל תיאוריות חוברו מאז על אודותיה. רובם המכריע, על ידי נשים וגברים שלא הכירו אותה ולפיכך אינם יודעים, כפי שאף אחד מאתנו אינו יודע, מי היתה באמת. אולי מוטב אם כן לתת את רשות הדיבור לה עצמה. הנה כמה ציטוטים המיוחסים למונרו:

נשיאת ליבריה ג'ונסון-סירליף עם אהוד אולמרט צילום: משה גלעד / לע"מ

"אם אני אומרת שאני רוצה לצמוח כשחקנית, מסתכלים על הגזרה שלי. אם אני אומרת שאני רוצה ללמוד ולהתפתח במקצוע שלי, צוחקים עלי. איכשהו לא מצפים ממני להיות רצינית בנוגע לעבודתי".

"בהוליווד סגולותיה הטובות של בחורה חשובות הרבה פחות מהתסרוקת שלה. את נשפטת לפי איך שאת נראית, לא לפי מי שאת. זה מקום שבו ישלמו לך 1,000 דולר בעבור נשיקה, ו-50 סנט בעבור הנשמה שלך".

"גברים שחורים לא אוהבים שקוראים להם 'בנים', אבל נשים משלימות עם הכינוי 'בנות'".

"להיות סמל מין זה משא כבד. בעיקר כשאת עייפה, פגועה ומבולבלת".

"סמל סקס נהפכת לחפץ. אני שונאת להיות חפץ".

קתדרת הזכוכית

מה המשותף לסוזן דניאל-נטף, שרה סורודי, רות רייכלברג, ז'ולייט חסין, ויקי שירן ותקוה דרוויש-לקר? שש הנשים האלה, שהלכו לעולמן במשך העשור החולף, היו כולן מרצות בכירות באקדמיה הישראלית, רובן פרופסוריות ¬ מן הפרופסוריות המעטות ממוצא מזרחי בארץ.

פרופסוריות מזרחיות - ומיעוטים בפרופסורה הישראלית בכלל - הן נושא המחקר של אירוס זריני, תלמידה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב. נשים ככלל מופלות באקדמיה, כפי שהראו מחקרים רבים בעבר. ונשים מזרחיות וערביות הן מיעוט בתוך מיעוט. כיום, אומרת זריני, יש בארץ כ-50 פרופסוריות מזרחיות, בדרגות השונות, מתוך כ-1,200 פרופסוריות בכלל - לעומת יותר מ-5,000 גברים פרופסורים. "אם בשנה יש באקדמיה הישראלית כמעט 50 מינויים של נשים, רק שלוש או ארבע מזרחיות מצטרפות לסגל", אומרת זריני.

כחלק מהמחקר שלה החליטה זריני לתעד את הפרופסוריות המזרחיות המעטות שכן פעלו כאן בעבר. היא חיפשה בארכיונים, יצרה קשר עם משפחות הפרופסוריות שהלכו לעולמן ובין השאר כותבת ערכים על אודותיהן בוויקיפדיה, כדי שההיסטוריה הלא-כתובה הזאת תזכה לתיעוד.

"ויקי שירן היא הידועה ביותר מביניהן", אומרת זריני. "אני כיוצאת איראן לא ידעתי מי זו שרה סורודי. סוזן דניאל-נטף היתה הפרופסורית המזרחית הראשונה בארץ, בשנות ה-70. ולא ידעו שהיא מזרחית. אפילו קולגות שלה. היא ילידת תוניסיה, ניצולת שואה שעברה את המלחמה בצרפת. אחרי שעשתה מסלול צרפתי אקדמי, באה לארץ כבר כפרופסור".

מסלול כזה אופייני לנשים שזריני מתעדת את פועלן, וכנראה לא במקרה: נשים שנולדו בארץ או באו אליה בילדותן זכו לסיכוי פחות מאלה שחיו והתחנכו בחו"ל; עובדה המעידה לא מעט על היחס שמזרחים בכלל ומזרחיות בפרט ספגו כאן, בחברה שבין השאר לקחה שם פרטי מזרחי - פרֶחה, שפירושה שמחה - והפכה אותו לכינוי גנאי גורף. דוגמה מובהקת לשילוב הישראלי המנצח של סקסיזם וגזענות.

זריני מציינת, כי רוב המזרחיות שגדלו ועשו את המסלול האקדמי שלהן בארץ בחרו במקצועות פרקטיים, כמו הנדסה ורפואה, כדי ליצור לעצמן ערוץ פרנסה חלופי. ורובן, היא מוסיפה, כיהנו ומכהנות באוניברסיטאות בפריפריה ולא באלה הנחשבות לאליטה: האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן ואוניברסיטת תל אביב. "סוזן דניאל-נטף היתה עד מותה הפרופסורית המזרחית היחידה באוניברסיטה העברית. ולולא המעמד שבאה עמו והאפיונים הייחודיים שלה, היא לא היתה מתקבלת שם", מעריכה זריני.

פרופ' סוזן (ריקה) דניאל-נטף היתה חוקרת היהדות ההלניסטית ועסקה במחקר הלשוני של תרגום השבעים ושל פילון האלכסנדרוני. ד"ר שרה (סורור) סורודי, ילידת איראן, עמדה בראש החוג ללימודי הודו, איראן וארמניה באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' רות רייכלברג (דניז חגי), ילידת אלג'יריה, התמחתה בספרות צרפתית וספרדית, שירה והרמנויטיקה וכיהנה בשנות ה-90 כדקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר אילן. פרופ' ז'ולייט חסין, ילידת מרוקו, היתה מרצה לספרות באוניברסיטה זו. פרופ' תקוה דרוויש-לקר, ילידת עיראק, היתה מרצה לכלכלה, גם כן בבר אילן.

וד"ר ויקי שירן, ילידת מצרים, קרימינולוגית וסוציולוגית, ממייסדות הפמיניזם המזרחי בישראל, הקימה את החוג ללימודי נשים ומגדר בבית ברל. באוניברסיטה העברית לא קיבלה תקן ושימשה כל השנים מרצה מן החוץ. נשות ואנשי אקדמיה מזרחים לא מעטים מצאו עצמןם עם השנים בחו"ל לאחר שלא זכו כאן למעמד הולם.

מי שנוטים להכחיש את הגזענות הקיימת בישראל, או מעדיפים להאמין שהיא היתה בעבר ואיננה עוד, נוהגים גם לטעון כי "אם יש פערים" הרי הם יתוקנו וייסגרו במשך השנים. ככה מעצמם. בתגובה לטענה זו זריני מציינת כי "אף על פי שמבחינת מספרים מוחלטים יש יותר פרופסוריות מזרחיות מבעבר - חוסר הפרופורציה נשמר".

ואמנם, העמדה המיתממת הזאת מתעלמת לא רק מכך שבעלי פריבילגיות מעולם לא נטו לוותר עליהן, אלא גם מכך ששימור הכוח בידי בעליו נובע לפעמים לא בהכרח מגזענות גלויה או מודעת, אלא מבחירה של בכירים בדומים להם ¬ אם אלה גברים ואם אשכנזים, ולרוב גם וגם.

ציטוט

"אם החלומות שלך אינם מפחידים אותם, הם אינם גדולים דיים" (אלן ג'ונסון-סירליף, נשיאת ליבריה, כלת פרס נובל לשלום)


נתון

מבין הנשים שזכו בפרס נובל במשך השנים, שתיים זכו בו בתחום הפיסיקה, ארבע בכימיה (מארי קירי קיבלה את שניהם), 10 ברפואה, 12 בספרות, אחת בכלכלה ו-15 נשים זכו בפרס נובל לשלום. מדובר בפחות מ-50 נשים ¬ לעומת כמעט 800 גברים שזכו בפרסי נובל במשך השנים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ