בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיתוס הווגינה

הכימיקל הפמיניסטי במוח האשה

איבר המין של האשה הוא חלק חשוב מהמוח והנשמה שלה ובעל השפעה רבה על היצירתיות, הביטחון העצמי ואפילו האופי שלה. זו הבשורה של נעמי וולף בספרה החדש. הסערה בעיצומה

89תגובות

קודם כל ניפטר מהמבוכה הבלתי נמנעת, והרת המשמעות: פות. כוס. נרתיק. איבר המין הנשי. "שם למטה", כמו שהיו אומרים פעם. עצם השם של, ובכן, איבר המין הנשי הוא סוגיה בפני עצמה - מה שמעיד על היחס החברתי-תרבותי המורכב והבעייתי כל כך אליו.

אותו איבר, וג'יינה באנגלית, הוא נושאו של הספר החדש ומכה ההדים של נעמי וולף, "Vagina: a New Biography" (הוצאת Ecco). הסופרת הפמיניסטית, בת 50, שבתחילת שנות ה-90 כתבה את הספר המכונן "מיתוס היופי", בחרה הפעם לבחון את האיבר הזה דווקא.

העניין שלה בעיסוק הממוקד הזה התעורר לפני כמה שנים, כך היא מספרת בספר, כשההנאה שלה ממין פחתה. בבדיקה רפואית התברר שהבעיה נובעת מפגם בחוליות עמוד השדרה שלה, שיצר לחץ על עצב באגן. "כמעט נפלתי", היא כותבת. "זה מה שמסביר אורגזמה וגינלית לעומת אורגזמה של הדגדגן? חיווט עצבי? לא תרבות, לא סביבה, לא פטריארכיה, לא פמיניזם, לא פרויד?"

אחרי שעברה ניתוח בגב וזכתה בחזרה באורגזמות המשובחות שלה ("ראיתי את האור", היא כותבת), יצאה וולף למסע בעקבות הגילוי, כפי שהיא מגדירה אותו. וייאמר לזכותה: יש לה ביציות. וולף יכלה מן הסתם לצפות את הסערה שיעוררו דבריה. בין השאר היא טוענת כי "הווגינה היא לא רק חלק מהמוח הנשי אלא גם חלק מנשמתה של האשה, גורם ביצירתיות שלה, בביטחונה העצמי ואפילו באופיה". היא "שער וכלי להכרה עצמית של האשה".

כל כך הרבה שנים נאבקו פמיניסטיות בעמדה שביולוגיה היא גורל. כל כך התאמצו להוכיח שנשיות כפי שהיא מוכרת לנו כיום היא במידה לא מבוטלת הבניה חברתית-תרבותית. כל כך לעגו לדעותיו המגוחכות של פרויד על האורגזמה הנשית (לפיו, אורגזמה שמקורה בדגדגן היא "אינפנטילית" ורק אורגזמה וגינלית מעידה על נשיות בוגרת). כל כך הרבה מצוטטת האימרה של סימון דה בובואר "אשה לא נולדת אשה אלא נעשית אשה" - והנה באה פמיניסטית בעלת זכויות כשלעצמה ומחזירה הכל לאחור.

דיוויד שנקבין

וולף, כהרגלה, עשתה עבודה לא מבוטלת. הספר, המשלב כתיבה מסאית ומדע פופולרי, פורש תמונה רחבה של תולדות הווגינה בהיסטוריה של תרבויות שונות, ייצוגיה בספרות, באמנות וגם בפורנוגרפיה. לצד אלה היא מציגה שלל מידע רפואי-מדעי, בכיכובם של הורמונים, נוירוטרנסמיטורים ועוד. המחקר שעשתה מוביל אותה לקבוע, בין השאר, שהמוליך העצבי דופמין הוא "הכימיקל הפמיניסטי במוח האשה" ואילו ההורמון אוקסיטוצין הוא "כוח-העל הרגשי הנשי".

המבקרות והמבקרים מיהרו, כצפוי, להסתער. וולף מואשמת בין השאר במהותנות; יש התוהים איך בדיוק היא מדברת בנשימה אחת על מדע ועל נשמה; לועגים לה על הגלישה למיסטיקה מפוקפקת; המידע הרפואי שהיא מביאה בספר מעורר את ביקורתם של מדענים. ב"ניו יורקר" משווה הכותבת אריאל לוי בין "וגינה: ביוגרפיה חדשה" לבין "50 גוונים של אפור" הפופולרי כל כך וטוענת כי ספרה של וולף הוא בעצם סוג של פורנוגרפיה. לפי וולף, טוענת לוי, "אם תעצבן את הווגינה, לאשה לא תהיה ברירה אלא להיהפך למפלצת". אולי ביקורת קטלנית לא פחות מתחה הסופרת הפמיניסטית קאמיל פאליה, יריבה ותיקה של וולף: לטענתה, הספר שכתבה הוא "מעייף ופאסה".

לא קשה להסתייג מספרה של וולף. מעבר לביקורת הפמיניסטית הברורה, לא מרשימה במיוחד גם הנטייה, השטחית למדי, למקד את הזרקור בתופעה אחת, או איבר אחד במקרה הזה, ולהחליט שהוא-הוא ההסבר האחד והיחיד ואין בלתו לכל דבר שרק אפשר להעלות על הדעת. גם המהלך של מעין "דירוג" האיכות של סוגי אורגזמות - מי יותר שווה, הנרתיקית או הדגדגנית - הוא לא רק מגוחך אלא גם נדמה כתוצר של חשיבה גברית במהותה; ורסיה של "למי יש יותר גדול" (הכוונה לאוטו כמובן. למה, על מה חשבתם?).

ובכל זאת, יש לספר כמה נקודות זכות. קודם כל, בעידן שבו פוליטיקאי אמריקאי מדבר שטויות על יכולתו לכאורה של גוף האשה לא להיכנס להריון מאונס, ופוליטיקאית אחרת מסולקת מדיון בבית נבחרים מקומי כי אמרה את המלה וגינה; שבו גינקולוגים ישראלים מסתובבים בברים ומטיפים לנשים להגשים סוף סוף את ייעודן האמיתי; שבו "פוסי ריוט" הוא שם הולם לאקטיביסטיות רוסיות המוחות על סקסיזם ועוולות חברתיות אחרות ומשלמות מחיר כבד - בתקופה כזו אפשר להעריך את המסע שעושה וולף להגברת המודעות של נשים לגופן ולזכות שלהן להנאה מינית. עם כל הביקורת הפמיניסטית המוצדקת, היא לפחות מנסה להרחיב את החוויה המינית של נשים ולא להגביל אותה. לעומת כל הפוליטיקאים, הרופאים ומי לא, שמתעקשים להגיד לנשים מה, איפה, איך, מתי, כמה ולמה לעשות עם האיברים שלהן, נעמי וולף זו חצי צרה.

גם לעניין השפה היא מתייחסת: ליחס הבעייתי לשמה של הווגינה ובכלל למנת חלקן של נשים בעולם שהשפה השלטת בו גברי. למשל, לעובדה שהעלבון האולטימטיבי המוטח בנשים הוא תמיד מיני. למעשה, כפי שציינה בעבר ג'רמיין גריר, עצם המלה וג'יינה (נדן) - כמו גם נרתיק בעברית - היא סקסיסטית להחריד, שכן על פי הגדרה זו מדובר בכלי קיבול. בשבוע שעבר הבריק במיוחד בלוגר פוליטי שגם מופיע בסי-אן-אי, אריק אריקסון שמו: הוא כינה בטוויטר שלו את ועידת המפלגה הדמוקרטית "מונולוגים מהווגינה" על שום הנשים שנאמו בה (אחר כך נאלץ להתנצל). מה נגיד, גבר שבגברים.

וולף מצדה מספרת כיצד, לאחר שמצאה מוציא לאור לספרה החדש, ערך לכבודה ידיד ושמו אלן מסיבה. לרגל האירוע הוא אף טרח והכין פסטה בצורה של - כן - וגינה. בנוכחות וולף והאורחים האחרים הוא כינה את המאכל הייחודי "קאנטיני" (בנוסף לכך הגיש לאורחים גם נקניקיות. ללא ספק אדם בעל חוש הומור מעודן). וולף כותבת כי נחרדה כל כך מהביטוי הזה ומכל העניין, שאחר כך סבלה ממחסום כתיבה במשך חצי שנה.

לא צריך להרחיק עד לפסטה ההיא: די להיזכר אילו מלים הן השכיחות ביותר בקללות רבות, בשפות רבות. העובדה הפשוטה שאיבר המין של האשה הוא כזה כוכב עליון שם היא עדות ברורה למדי להבניה שלו כמוקד של שנאה, פחד ואלימות בחברה הפטריארכלית שאנחנו חיים בה. עם כל הכבוד להורמונים של נעמי וולף.

ג'נדרקוויר בעיר

ב-20 בחודש ייפתח בתל אביב ה"פסטיבי" - הכנס הביסקסואלי הראשון בישראל. ההגדרה הבסיסית של ביסקסואליות היא משיכה ליותר ממגדר אחד. פוליסקסואלית היא מי שנמשכת למגדרים רבים, פאנסקסואל נמשך לכל המגדרים. שירי אייזנר, מארגנת הכנס, מפריכה כמה דעות רווחות, שלא לומר ביפוביות.

אחותי - סחר הוגן

רבים חושבים שכולנו בעצם מצויים על ספקטרום אחד, אף אחד-ת לא רק הטרוסקסואלית או רק גיי.

"זו עמדה בעייתית, כי הרבה פעמים השימוש בה נעשה כדי לנטרל זהות ביסקסואלית. אומרים לנו: ‘על מה אתם מדברים, כולנו ביסקסואלים, שבו בשקט'. לכן נדבר בכנס על שלל זהויות ולא נציג אמירה מהותנית אוניברסלית. להגיד שכולם ביסקסואלים זה גם קצת הומופובי ולסבופובי".

הפוליטיקה הביסקסואלית, אומרת אייזנר, היא פוליטיקה רדיקלית, בוודאי בארץ. "הקהילה הביסקסואלית יצאה מהקהילה הטרנסית והקווירית. זו פוליטיקה פמיניסטית מאוד, שעניינה ריבוי, פירוק, חתירה תחת ההגמוניה והשיח הדומיננטי, הצבת אתגר לסדר החברתי".

הקושי העיקרי שעמו מתמודדים ביסקסואלים, היא אומרת, הוא מחיקה. "קשה למצוא דימויים ואזכורים לביסקסואלים. בטלוויזיה למשל יש בשנים האחרונות דמויות של הומואים ולסביות, אבל מעולם לא שמעתי את המלה ביסקסואל נאמרת בסדרה או בסרט בלי שיגידו ‘לא' לפניה או אחריה. כך גם בספרות ובעיתונות. זו חוויה קשה. את לא באמת קיימת. הזהות שלך מוכחשת. אומרים לך, ‘כשתגדלי תבחרי, תהיי סטרייטית או לסבית', ‘זה רק שלב'. אלה התייחסויות מקטינות, מבטלות".

אולי בניגוד למה שנהוג לחשוב, מספרם של הביסקסואלים עולה על זה של הומואים ולסביות גם יחד. כך על פי נתונים מארצות הברית ובריטניה; נתונים ישראליים אין. וביסקסואלים, מתברר, סובלים יותר מדיכאון, חשיפה לאלימות ובעיות בריאותיות. הסיבה, לדברי אייזנר, היא ביפוביה: באוכלוסייה הסטרייטית אין להם מקום, ובקהילה ההומו-לסבית אין הכרה בהם. הם לא מקבלים מענה לא שם ולא שם.

נראה לי שאם היית שואלת את ארצ'י באנקר מה פחות גרוע, שהבן שלו יהיה הומו או בי, הוא היה בוחר בבי.

"הורים מתייחסים לביסקסואלים כאילו היו הטרוסקסואלים. לכן יש ביסקסואלים יוצאים מהארון כהומו או לסבית כדי שההורים לא ירצו לחתן אותם. ולעומת זאת יש הומואים ולסביות שמציגים עצמם כביסקסואלים לפני ההורים כדי שזה ‘ייתן להם תקווה'. זה ביטוי של חוסר קבלה של הזהות הביסקסואלית".

מהו המונח מונוסקסיזם שמופיע בפרסומי הכנס?

"מונוסקסואל הוא מי שנמשך למגדר אחד: הטרוסקסואל, הומו או לסבית. מונוסקסיזם היא העדפה מבנית של מונוסקסואליות - היא המבנה שממנו נובעת ביפוביה".

ה"פסטיבי", שיימשך יומיים, מתקיים לקראת יום הביסקסואליות הבינלאומי, החל ב-23 בחודש. יהיו בו סדנאות, הרצאות, מוסיקה, אמנות, פעולות, מסיבות ועוד. בין השאר יתקיימו פאנלים על בי-סטוריה, שבירת גבולות, זהויות פוליטיות ופאנל גיקי, הרצאה של לסבית החיה כיום בזוגיות עם גבר וסדנת סריגה פוליטית. פרטים: http://festibi.wordpress.com.

באים לברך

לידיעת קוני המתנות לראש השנה: "אחותי - סחר הוגן", חנות הסחר ההוגן הראשונה בישראל, משווקת מוצרי אמנות, אופנה, נוי ומזון, פרי עמלן של יצרניות ואמניות מהפריפריה הגיאוגרפית, התרבותית, הכלכלית והחברתית. רוב רווחי הקנייה מועברים ישירות ליצרניות, ללא פערי התיווך הנהוגים בעסקים. כל המוצרים הם עבודת יד, נוצרו מחומרים ידידותיים לסביבה בתנאי עבודה מכבדים והוגנים.

מחר יחגגו בחנות שברחוב שלמה המלך 4 בתל אביב יום הולדת לפרויקט ויתקיימו סדנאות יצירה של כרטיסי שנה טובה לילדות ולילדים (17:00). הזדמנות לקנות מתנות לחג וגם לתרום לחברה במקום לטייקונים בעלי תאגידים. סניפים נוספים: האנגר 26 נמל תל אביב; "אחותי - סחר הוגן באבו גוש" - משתלת שתילי ההר, מחלף חמד. אפשר גם להזמין באתר www.achoti.com.

מיליון סיבות

ואי אפשר, כנראה, בלי 50 מלים על "50 גוונים של אפור": כן, עשרות מיליוני נשים קוראות את רב המכר ההיסטרי, שגם תורגם עכשיו לעברית, על גבר יפה נורא ועשיר נורא ששולט באשה, להנאתה הרבה. מה לעשות, מיליונים רבים גם יצביעו לנתניהו ורומני והצביעו לבוש ותאצ'ר. מיליונים רבים עוד יותר מעשנים. וכן הלאה.

***עלייה בשיעור הנשים החמושות בארצות הברית: ל-23% מהאמריקאיות יש כלי נשק, לעומת 13% בשנת 2005. בקרב הגברים, 47% הם בעלי נשק (לפי סקר גאלופ, 2012)

"***מנופאוזה היא כמו פאנץ'-ליין של בדיחה" (הקומיקסאית הבריטית אליסון בצ'דל)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו