בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלאלה יוספזאי: תורה של נערה

למה נשים, ואפילו ילדות, כל כך מפחידות * ומה נשתנה מימי "ארוחת הערב" של ג'ודי שיקגו ועד היום

50תגובות

נשים, ואפילו ילדות, הן דבר מפחיד כל כך. הן מטילות אימה על מי שהדבר החשוב להם יותר מכל הוא להשאיר את הסדר הישן על כנו, לפעמים אף להסיגו לאחור עוד יותר.

הכוחות האלה, אחוזי-הבעתה, מצויים בכל העולם, בכל התרבויות. רבים במערב אמנם שמחים להצביע על "האחר", הפרימיטיבי, כדי לרחוץ בניקיון כפיהם. אבל אפליית נשים והדרתן, יש לזכור, מתרחשות ונפוצות לא רק בקרב רבנים או איאתוללות או כמרים, אלא גם בכנסים אקדמיים של הנאורים מכל (בעיניהם) ובשאר אתרים פסוודו-מתקדמים.

ואחרי שכל זה נאמר, אי אפשר שלא לחשוב על מלאלה יוספזאי.

גטי אימג'ס

מלאלה יוספזאי בת 14. רבים מבני גילה ברחבי העולם יעשו הכל מן הסתם כדי להימנע מללכת לבית הספר. אבל מלאלה זו? חננה אמיתית: כבר שלוש שנים, מאז שמלאו לה 11, היא נאבקת על זכותה ללמוד.

מלאלה חיה במינגורה שבפקיסטאן ומאז 2009 כותבת בלוג, באתר הבי-בי-סי בשפת האורדו, ובו היא מוחה על המגבלות הרבות שמושתות עליה ועל בנות מינה מכל הגילים בשלטון הטליבאן. פסגת שאיפותיה, כאמור: ללכת לבית הספר.

עכשיו מלאלה שוכבת בבית חולים. בשבוע שעבר היא נורתה בידי אנשי טליבאן בשל מאבקה.

כל כך מפחידה, מלאלה. בת 14 ורוצה ללמוד.

כל כך מפחיד שנשים ילמדו תורה. כל כך מפחיד שנשים ימונו למשרות בכירות. שישתכרו לא פחות מגברים. שיזכו ליחס של אדם ולא של אובייקט. נורא נורא מפחיד. וכל עוד זה מפחיד כל כך אנשים רבים כל כך, צריך להיאבק לשינוי.

משתקמת ותורמת

אשה שנאבקת באופן מרשים היא אורלי פרוינד. פרוינד פעלה באומץ כדי להביא להעמדתו לדין של קרוב משפחה שהתעלל בה מינית בילדותה. ב‑2009 הוא הורשע. סיפורה הובא באותה שנה בתוכנית הטלוויזיה "המקור" בערוץ 10.

באחרונה החליטה פרוינד לסייע לנשים כמותה. היא מספרת שהשתקמה בעזרת טיפול נפשי, שהתאפשר בזכות תרומה. לפיכך החליטה לגייס מימון ולהקים קבוצה טיפולית לנשים שנפלו קורבן להתעללות בילדותן. החליטה ועשתה: בקרוב תיפתח קבוצה כזאת, בהנחיית פסיכולוגית ופסיכולוג קליניים שיקומיים. היא תתקיים במכון משאבים בבאר שבע, בעלות אפסית כמעט. פרטי התקשרות: מכון משאבים, טל' 6238899‑08, אימייל: capo13@walla.com.

הארוחה נמשכת

ובמעבר חד במיוחד:

מה השתנה מאז הימים שבהם יצרה ג'ודי שיקגו, האמנית הפמיניסטית האמריקאית, את "ארוחת הערב", יצירתה המכוננת? זהו אחד מנושאי מאמר שפירסמה עתה שיקגו בעיתון הבריטי "גרדיאן".

שיקגו, ילידת 1939, מספרת בו כיצד בצעירותה, כשלמדה קורס על "היסטוריה אינטלקטואלית אירופית", הבטיח המרצה, היסטוריון ידוע, כי בסיום הקורס ידבר על תרומתן של נשים לתחום. בשיעור האחרון של הסמסטר הוא נכנס לכיתה ואמר: "תרומתן של נשים? לא היתה כזאת".

דונלד וודמן

האמירה הזאת, כותבת שיקגו, "גרמה לי לחשוב איך אני מעזה לשאוף ללכת בדרך ששום אשה אחרת לא הלכה בה לפני". אבל התשוקה ליצור אמנות בערה בה.

זירת האמנות בלוס אנג'לס שבה חיתה, היא מספרת, היתה מאצ'ואיסטית להחריד בשנות ה‑70. רק נשים ספורות זכו לכך שיתייחסו אליהן ברצינות. במשך כעשור נאבקה שיקגו ליצור לה מעמד, אבל "היה עלי לאמץ 'Male Drag'", היא כותבת, "כלומר, לדאוג שהעבודה שלי תהדהד את זו של עמיתי הגברים".

בסוף נמאס לה מזה, היא כותבת, והיא החלה לבחון את ההיסטוריה ולראות אם היו לפניה נשים שנתקלו במכשולים דומים. "מה שגיליתי שינה את חיי", כותבת שיקגו ומוסיפה: "הפרופסור טעה לגמרי, אבל דעות כמו שלו עדיין רווחות".

כפי שכותבת קייטלין מורן בספר "How to be a Woman" שראה אור בשנה שעברה, במשך מאות שנים נאבקו נשים כדי להשמיע את קולן ­ לכתוב ספרות, ליצור אמנות ומוסיקה ולקרוא תיגר על המגבלות הרבות שהונחו בדרכן ­ אבל שוב ושוב הודרה יצירתן מדפי ההיסטוריה.

זה היה הרקע ליצירתה של "ארוחת הערב" (The Dinner Party), המיצב שבו הציגה שיקגו את דמויותיהן של כ‑1,000 נשים מן ההיסטוריה האנושית, מקצתן דמויות אמיתיות ומקצתן אגדיות.

שיקגו הציבה שלושה שולחנות ארוכים בצורת משולש. כל שולחן הוקדש לדמויות מעידן אחר: מהתקופה הפרהיסטורית ועד לימי האימפריה הרומית; מעליית הנצרות עד למאה ה‑17; ומהמהפכה האמריקאית ועד למאה ה‑20. בפריטים שעל השולחנות נכללו דימויים מופשטים המזכירים בין השאר איבר מין נשי. שיקגו שילבה ביצירה מלאכות ואומנויות שנתפשו כנשיות, כמו רקמה ותפירה, עם מחקר היסטורי פמיניסטי.

כפי שמספרת שיקגו במאמר ב"גרדיאן", כאשר הוצג המיצב לראשונה, ב‑1979, הוא עורר תגובות ארסיות, אבל לבסוף הוצג בשש מדינות ברחבי העולם.

אשר לשינוי מאז ­ היה או לא היה ­ היא כותבת כי מצד אחד אין ספק שנשים, כמו אפרו-אמריקאים, יכולות ליצור כיום בחופשיות שבעבר לא היה אפשר להעלותה על הדעת.

אך מצד שני, אמניות רבות עדיין מסתייגות מכך שיזהו אותן עם אמנות פמיניסטית. וזו, לדבריה, אחת הסיבות לכך שאמנות של נשים בכלל ואמנות פמיניסטית בפרט עודן בשוליים, אם זה במוזיאונים ואם במוסדות לימוד. רק 3%‑5% מהיצירות באוספי קבע גדולים בארצות הברית ובאירופה הן של נשים. לפני כמה שנים אף עורר המבקר הניו יורקי ג'רי סולץ סערה כאשר בחן את מספר היצירות של נשים המוצגות במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר, ובעקבות זאת האשים את המוסד באפרטהייד מגדרי. שיקגו כותבת, כי בימים שעבדה על "ארוחת הערב" רק חצי אחוז מספרי האמנות עסקו גם בנשים; כיום השיעור הוא 2.7%.

אבל, היא מוסיפה, "'ארוחת ערב' המחישה את כוחה של האמנות כשהתגברה על התנגדות עצומה והיא עכשיו חלק מתולדות האמנות. ו'סיפור דוד וגוליית' שלי אינו היחיד: חשבו על 'פוסי ריוט' והמהומה שחולל שיר פמיניסטי. מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא שגם אם הדרך ארוכה, אמנות עדיין יכולה לפעול למען החופש ­ למען כולן ולכולם".

ועל כך לא נותר אלא לומר: אמן.

ציטוט

"כדי שאשה תוכיח את יכולתה, עליה להיות טובה כפליים מהגבר המקביל לה. למרבה המזל,

זה לא כל כך קשה" (קנדיס ברגן)

נתון

אחת מכל חמש תיכוניסטיות אמריקאיות הותקפה גופנית או מינית בדייט (נתוני הארגון

CDC)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו