בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשם הביטחון: כך פוגעים בחלשים ובנשים וזוכים בתמיכתם

אנתרופולוגית מסבירה איך נרטיב הביטחון הישראלי משתיק כל ניסיון לתקן אפליה ועוולות. וגם: למי חשוב לשסות נשים זו בזו, ומהו היום האידיאלי שלהן?

71תגובות

איך אפשר גם לדפוק את האוכלוסיות הכי מוחלשות - וגם להביא לכך שלבסוף הן יצביעו בעדך בבחירות? אפשר לשאול את המומחה הגדול לכך, בנימין נתניהו, ואפשר גם להתחקות אחר המהלכים המאפשרים זאת, המשלבים, בין השאר, חינוך (כושל), ביטחון (מדומה או לא) וכלכלה (ניאו-ליברלית, אלא מה).

במאמר שהתפרסם באחרונה בכתב העת הפמיניסטי האמריקאי "Affilia" משרטטת האנתרופולוגית פרופ' סמדר לביא, הפועלת השנה במסגרת קבוצת המחקר לענייני מגדר של אוניברסיטת ברקלי, את המנגנון שבו נרטיב הביטחון בישראל משתיק כל ניסיון לתקן אפליה ועוולות נגד נשים, מזרחים ואחרים.

לביא השתתפה ב-2003 במחאה של ויקי קנפו. היא עומדת על הקשר התמוה, כדבריה, בין הפיגוע בקו 2 בירושלים, ב-19 באוגוסט 2003, לבין התקפלות המאהל של קנפו מקריית הממשלה. הפיגוע הביא לירידת הסוגיה של משפחות חד-הוריות מסדר היום הציבורי. לביא מציינת כי כאשר מחאה חברתית הובלה על ידי נשים מזרחיות, או מזרחים בכלל, הלגיטימציה הציבורית שניתנה לה היתה מוגבלת ולכן היא לא הובילה לשינויים
משמעותיים.

יונתן ויצמן, באו באו

המחאה של קיץ 2011, לעומת זאת, החלה במידה רבה ביוזמתם של צעירים אשכנזים, שאינם נמנים עם שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, והתגייסות הציבור אליה היתה רחבה
וחיובית. לכן, טוענת לביא, הפיגוע באוטובוס ליד אילת, ב-18 באוגוסט 2011, הוביל
אמנם להפוגה במחאה, אך לא לביטולה של הפגנת המיליון כעבור כמה שבועות, ב-3
בספטמבר.

לדעתה, האיום האיראני עלה מחדש אל סדר היום המדיני, ובמשנה מרץ, עקב ההצלחה
הציבורית של מחאת קיץ 2011. בנאומו בוועידת דאבוס בינואר השנה קישר שר הביטחון
אהוד ברק בין המחאה החברתית, שלטענתו מאיימת על שלומה של ישראל מבית, לבין הצורך של אזרחי ישראל היהודים להיהפך שוב ל"עם אחד לב אחד" עקב האיום האיראני.

לביא מראה במאמרה כיצד הממשל בישראל משתמש באיומים ביטחוניים - רבים מהם מדומים - כדי לשמר את שליטתו, לשכך מחאה נגד מהלכיו ולהמשיך להשית על הציבור גזירות כלכליות פוגעניות. "מאחר שאמהות חד-הוריות מזרחיות הן מן האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל", היא מסבירה, "הן הראשונות לשלם את מחיר ההרפתקנות הצבאית של ההנהגה יפת הבלורית והתואר. קל גם ליצור אחדות לאומית על ידי הפגיעה במאבקיהן.

תומר אפלבאום

העלויות הכספיות והתדמיתיות לכך זולות. לבסוף, החד-הוריות המזרחיות יורות לעצמן
ברגל ומונעות מעצמן הצלחה במאבקיהן עקב היותן מחויבות לאהבת מולדת, שבה נשטף מוחן במערכת חינוך מנחשלת. הן לא למדו בעירוני א' בתל אביב איך לדבר על העוולות
הצבאיות, תוך כדי התעלמות מהפערים המעמדיים תלויי המגדר והמוצא האתני בקרב אזרחי ישראל היהודים. בסיכומו של דבר הן מצביעות לימין. הממשל סיפק פתרונות דיור רבים לאוכלוסיות המנושלות בהתנחלויות הגדולות בגדה המערבית, כולל פסגת זאב ונוה יעקב. הימין נוטע בהן הרגשת ביטחון ואחדות לאומית שלדעתן, לא תגרום להן לאבד את הבית ואת הרגשת השייכות לארץ".

כל זה רלוונטי להחריד גם בימים אלה שבהם נורות רקטות לדרום הארץ. כפי שציינו
בתחילת השבוע בשותפות ארגוני הנשים, בעת מלחמה מי שמשלמות בפרנסתן הן בעיקר נשים, שלרוב הן אלו שצריכות להיעדר מעבודתן כדי לשהות בבית עם הילדים שבתי הספר שלהם מושבתים. על פי שותפות הארגונים - אחותי, שדולת הנשים, איתך-מעכי, מרכז אדווה, מרכז מהות, העמותה להעצמה כלכלית ורוח נשית - "על הממשלה להכיר בכך כי מלבד ביטחון צבאי יש ביטחון כלכלי-תעסוקתי שהיא מחויבת לו באותה מידה, ועל כן יש לפתח תוכניות ותמריצים למעסיקים כדי להבטיח את ביטחונן התעסוקתי של נשים".

ועד אז? תספגו את ההסלמה, צריך ללבות את הפחד לקראת הבחירות, תשבו בבית ותשתקו.

קודים גבריים

הנה דעה החביבה על שוביניסטים למיניהם: נשים מקנאות זו בזו, לא מפרגנות זו
לזו, פועלות להכשיל זו את זו. זה אחד הכלים הכי בנאליים של הפטריארכיה: להפריד
בין נשים, לסכסך ביניהן. כי נשים מאוחדות הן כוח כה אדיר ונפלא, שגברים חסרי
ביטחון, שאינם רוצים לאבד את שליטתם החברתית ואת הפריבילגיות שלהם, פוחדים ממנו עד מאוד. ההגחכה של יחסים בין נשים משמשת איפוא להחלישן וגם, על הדרך, מנוצלת להשפלה סקסיסטית, נוסח "קרב חתולות" וכדומה. קלאסיקה של הפרד ומשול.

והנה, לפעמים קורה שהדעה הקדומה הזדונית הזאת נדמית נכונה איכשהו. אם לא מתעקשים לטמון את הראש בחול, אפשר לשמוע מנשים סיפורים לא מעטים על מנהלות שערמו מכשולים בדרכן למשל. וגם בפוליטיקה: כך למשל התנכלה גולדה מאיר לשולמית אלוני הצעירה במפלגת העבודה של תחילת שנות ה-70 (מאיר היא בכלל דוגמה ידועה לכך שלא די שראש הממשלה תהיה אשה, תלוי באיזו אשה מדובר).

הסיבה לתופעה המצערת הזאת היא, כמובן, שכדי להצליח בחברה כפי שהיא בנויה כיום,
אשה - שכידוע חייבת להיות מוכשרת יותר מגבר באותו התפקיד - אמורה לאמץ את הקודים הגבריים הכוחניים. ויש נשים שאכן עושות זאת. מה גם שכאשר חברה או מפלגה מסתפקת בעלה תאנה של מנהלת או שתיים, או שתיים-שלוש מועמדות לכנסת, ברור שהנשים שבהן מדובר ייאלצו להיאבק זו בזו - דוגמה שפלה במיוחד לאופן שבו הדברים מתנהלים.

הדר כהן
בלומברג

אחד המאבקים החשובים של נשים הוא לצאת נגד המנגנון הזה. אחד המעשים הפמיניסטיים והנכונים ביותר שאשה בעלת תפקיד בכיר יכולה לעשות הוא לקדם נשים אחרות בגוף שהיא פועלת בו - ורבות מאוד כיום אכן עושות זאת. כך למשל שריל סנדברג, מספר 2 בפייסבוק, או בארץ אלה אלקלעי, סמנכ"לית באיי-בי-איי. גם במערכת הבחירות המתקיימת עכשיו חשוב לזכור ולהדגיש זאת.

אז מה נשים רוצות

כל כך שמחתי לשמוע שמחקר חדש גילה מהו יום אידיאלי בעבור נשים! סוף סוף
אוכל להיות גם אני דונה אידיאלה, פינטזתי. במחקר, שממצאיו פורסמו ב"Journal of Economic Psychology", שוקללו תשובותיהן של 900 נשים שגילן הממוצע 38. לפיהן, יום מושלם של אשה מורכב כך: 106 דקות של קשר אינטימי, 82 דקות לקשרים חברתיים, בעיקר עם חברײת, 78 דקות לרגיעה, 75 דקות לאכילה, 68 דקות לצפייה בטלוויזיה, 57 דקות לשיחות טלפון, 56 דקות לשופינג,  50 דקות לבישול, 48 דקות מול המחשב, טיפול בילדים ונמנום זוכים לדירוג זהה: 46 דקות לכל אחת מהפעילויות, 36 דקות לעבודה.

ועוד שני ממצאים: 47 דקות לעבודות בית ו 68 דקות לפעילות גופנית.
פה חשדתי (אם יורשה לי לצטט דמויות נעלות).

האומנם נשים משתוקקות, בממוצע, ל 68 דקות של פעילות גופנית ביום?!? ברור שיש נשים שאוהבות לעשות את זה, ברור שיש עוד הרבה יותר נשים שחושבות שזה חיוני להן. זה גם בריא, כך אומרים. אבל אידיאלי??

שלא לדבר על עבודות הבית - מקרה חמור עוד יותר. על מה מעיד הנתון הזה: שבאמת יש כל כך הרבה נשים שספונג'ה או מה-שזה-לא-יהיה היא משאת נפשן, או שכל כך ברור שהן אמורות לעשות את זה, שזה כבר חלק מהאידיאל?

אגב, איכשהו יש לי הרגשה שבסקר דומה בקרב גברים לא תוקדש ולו עשירית השנייה מיום אידיאלי לעבודות בית (ובצדק, האמת).

את המחקר הסוג-של-משעשע הזה עשו שני גברים: הדוקטורים סבסטיאן פרוקוטה מהמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה בארצות הברית וכריסטיאן קרול מאוניברסיטת ברמן שבגרמניה. עבודה זו שלהם היא דוגמה ליומרה המגוחכת למדי לכמת אושר, וכמובן לדעת "מה נשים רוצות"; כאילו יש כזה דבר, ש"נשים", כולן או רובן, רוצות. ואם רק נבין סוף סוף מה זה לכל הרוחות הדבר הזה, איזה סבבה יהיה.

התשובה, אגב, פשוטה הרבה יותר ממה שכל מיני חוקרים, מלומדים ואחרים חושבים. ונדמה שהיא אוניברסלית וקשה יהיה למצוא אשה שלא תזדהה אתה: "מה נשים רוצות"? יחס כאל בני אדם. כל כך פשוט.

ציטוט

"רומני תומך בזכותה של אשה להחליט מה היא מכינה לארוחת הערב" (כותרת ב"ניו
יורקר", 22.10)


נתון

54% מהנשים שינו את היקף העסקתן אחרי לידת הילדים. רק 12% מהגברים עשו זאת (נתוני נעמת)
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו