למה גברים אוהבים פצצות - גברת מג'ונדרת - הארץ

למה גברים אוהבים פצצות

לרוב הנשים אין מרחב מוגן, ולא רק בזמן מלחמה * נכון לא יפה עכשיו לעסוק בפריימריס? למה פוליטיקאים, בניגוד לפוליטיקאיות, מצליחים לעשות זאת בכל זאת * וגם: הג’יהאד הפמיניסטי מת מפחד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער

מרחב מוגן הוא צמד מלים חם בשבוע החולף. אז איפה אתם באזעקה - בממ”ד או בממ”ק? במקלט או בחדר מדרגות? למקצת הישראלים יש מרחב מוגן פיסי מפני טילים, לאחרים אין. בתוך כך יש עובדה שחשוב לציין ולהזכיר דווקא עכשיו, כשהיא ודומותיה נדחקות לקרן זווית: לרוב הגדול של הנשים אין מרחב מוגן. אף פעם.

בין 76% ל–79% מהנשים הישראליות חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית. כך על פי סקר שפירסם באחרונה יניב קובוביץ ב”הארץ”. כמעט 80%. אחת מכל שלוש נשים מותקפת מינית במשך חייה. כמעט אין אשה שאינה מוטרדת מינית, לרבות מהן זה קורה פעמים רבות.

אזעקה בתל אביב בעת מבצע "עמוד ענן". חרדה מתמדתצילום: תומר אפלבאום

אבל כל זה אינו נחשב ביטחון. ביטחון זה הרי בכלל לא עניין לנשים. תרתי משמע. זה עניין של גנרלים - גברים־גברים -שיודעים־מה־הם־עושים־הם־היו־בצבא־הם־כבר־ראו־כמה־דברים־בחיים־שלהם.

ואמנם, עצם ההכרה באלימות מינית ואף ההמשגה שלה הן עניין חדש למדי. בוודאי בהיקפים הידועים כיום. ד”ר ענת גור, פסיכותרפיסטית, מנהלת מרכז לטיפול בנשים ומומחית בטיפול בטראומות מיניות, מציינת למשל את העובדה המדהימה, שבספרי פסיכולוגיה משנות ה–70 אונס לא הוגדר כטראומה. כיום, לעומת זאת, “אנחנו יודעים שאונס הוא אחת הטראומות החזקות ביותר, יותר ממלחמות ותאונות דרכים”, היא אומרת.

השינוי נזקף כמובן לזכותן של פעילות פמיניסטיות. “נשים ישבו בקבוצות, דיברו וסיפרו והאמינו זו לזו, והתקבלה תמונה שלא היתה קודם לכן”, אומרת גור. “לפני כן, אנשי מקצוע גרסו שנשים המספרות על פגיעה מינית משקרות, או שהן מזוכיסטיות. ‘אשה נורמלית’ היתה אמורה לכאורה להחלים מפגיעה מינית בתוך כמה שבועות. אם זה לא קרה, היו אומרים שהיא בוודאי היתה פגועה נפשית עוד קודם.

“החוקרת סוזן בראונמילר היתה הראשונה שהמשיגה אונס כשיטה של שליטה פוליטית”, ממשיכה גור. “היא הסבירה כי אין זה פשע של תאווה, חוסר שליטה של גבר שאינו עומד בפיתוי, כפי שהדבר נתפש בעבר, אלא פעולה שיטתית ונפוצה. אונס הוא מעשה מכוון שמי שיש לו כוח מבצע על מי שיש לו פחות כוח. אם אלה נשים, ילדים או אסירים. זו דרך להגדיר עליונות ולהשפיל”. המחשה חדה ומחרידה לכך ניתנת למשל בשימוש השכיח באונס ככלי נשק במלחמות.

במשך השנים הובן איפוא, כי אלימות מינית היא לב־לבו של דיכוי נשים.

עם גילוייה של האלימות הזאת נמנה גם אונס בידי בן זוג - נושא שעמד בשבוע שעבר במרכז כנס שכותרתו “אונס אשה על ידי בן זוגה כצומת של עבירות מין ואלימות במשפחה”, שקיימו ויצו ואיגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית לקראת היום למניעת אלימות נגד נשים, שיצוין ביום ראשון הקרוב. כי גם הבית וחדר השינה הפרטי אינם תמיד מרחב מוגן.

אם מדובר על תופעות שלא זכו לשם, הרי אונס מסוג זה הוא בוודאי אחת הבולטות שבהן. עד לפני שנים לא רבות בעילה ללא הסכמה במסגרת נישואים לא יכלה להיחשב אונס, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה חברתית. זה אף מעוגן היטב בשפה: עצם המלה בעילה, כמו בעל, הרי באה מאותו השורש של המלה בעלות.

גור, שהרצתה בכנס, מסבירה כי “זהו אונס קשה וטראומטי מאוד. ראשית, אשה נאנסת על ידי אדם שהיא גם קשורה אליו וגם נתונה לשליטתו במשך שנים. שנית, זו טראומה שפעמים רבות אינה זוכה להכרה, וטראומות כאלה יוצרות את הנזקים הקשים ביותר. כשיש לגיטימציה להתאבל, מחלימים. כשהטראומה אינה מוכרת, ואפילו אין לה שם, חייבת להיעשות דיסוציאציה, מתחייב ניתוק, מה שמוביל להפרעות קשות.

“אונס בידי בן זוג גם מערער תפישות של טוב ורע. כשזר או אדם עוין אונס, התפישות האלו עומדות בעינן, אבל כשמישהו שאמור להיות דמות חיובית עושה זאת, הקורבן מתפרקת מבחינה נפשית. זה נהיה כאוטי, בלתי נתפש ובלתי נסבל”.

סוג זה של אונס גם מעלה לדיון את שאלת ההסכמה, מוסיפה גור - שאלה שאף היא עוד זקוקה להבהרה, הן בין כל אשה לבין עצמה והן בקרב אנשי מקצועות הטיפול. כי גם אם עברו הימים שבהם אשה שנאנסה היתה צריכה “להוכיח שהיא התנגדה”, להציג שריטות על גב האנס וכדומה, עוד ארוכה הדרך עד להכרה חברתית מלאה בזכות האשה על גופה, ללא סייג.

אסתי קירמאייר. גם נשים יכולותצילום: דניאל בר און

למה לי פוליטיקה עכשיו

ובחזרה למלחמה: “מה לא בסדר בי”, תהה השבוע גבר ישראלי אחד; “יכול להיות שאני ערבי או אשה?” הוא התייחס לשורה הארוכה של גברים המתראיינים בימים אלה בכלי התקשורת, שרבים מהם מבינים בביטחון כמו שאני מבינה בתולדות הממותות או בחשבון דיפרנציאלי.

לתופעה הזאת - שעליה מוחות כעת בין השאר שותפות־ארגוני־הנשים וכן קצינות שכתבו בעניין זה לנתניהו וברק - יש השפעת לוואי גם על הפריימריס למפלגות: הן בעבודה והן בליכוד־ביתנו התבקשו המועמדים בבחירות המקדימות להוריד פרופיל, כי הרי לא נאה לעסוק בזוטות כגון אלה בימים של הפצצות ואזעקות. אבל זה לא נאה, כנראה, רק לפוליטיקאיות: שורה ארוכה של פוליטיקאים עושים עכשיו הון פוליטי בערוצי התקשורת השונים. אבל הם לא עוסקים בפריימריס, מה פתאום?!? הם רק מביעים את דעתם המלומדת בענייני השעה הבוערים, תרתי משמע.

אסתי קירמאייר, יו”ר מחוז ירושלים במפלגת העבודה המתמודדת בפריימריס, פנתה אתמול בעניין זה לראשי רשות השידור ומועצת הרשות השנייה. במכתבה היא כותבת כי בשידורי הטלוויזיה “אנו עדים לנוכחות כמעט בלעדית של גברים, רבים מהם פוליטיקאים שנמצאים בעיצומו של קמפיין בחירות. כך, בעוד שנשים־פוליטיקאיות מודרות לחלוטין מהשיח, המתמודדים הגברים זוכים לבמה שערכה לא תסולא בפז. כל זאת, כשלמרביתם אין יותר או פחות ניסיון בנושאים המדוברים מלנשים המתמודדות”. קירמאייר קוראת “לדרוש מהגופים המשדרים תמהיל מגדרי מגוון יותר ומאוזן יותר בעת המשדרים”.

ואמנם, מדוע פוליטיקאים כמו אבישי ברוורמן או זאב אלקין, אראל מרגלית או יוחנן פלסנר, איציק שמולי או גלעד ארדן, מיקי רוזנטל או ישראל כץ, אופיר אקוניס או אילן גילאון - זוכים לזמן מסך לא מבוטל, בעוד שפוליטיקאיות מנוסות לא פחות, ולפעמים אף יותר, יכולות בימים אלה לחפש את החברים שלהן?

להוריד פרופיל

בשבוע האחרון אני שוקלת מחדש את צעדי. בתור חברה מן המניין בזרוע הרעיונית של הג’יהאד הפמיניסטי, אומר לכם את האמת - נבהלתי. מאז שחברת הכנסת יוליה שמאלוב־ברקוביץ הודיעה כי היא יוצאת למלחמה בג’יהאד שלנו, שנתי אינה ערבה לי עוד.
למעשה, כולנו בלחץ. את הנשק - מציתים לשריפת חזיות, מסרקים קטנים לשיער גוף, כפכפי בירקנשטוק ועוד ועוד - הורדנו לסליק, ממש כמו פעם בימי קדם. בכלל, אמרנו - נוריד פרופיל. הרי ממילא מאז שהתחילה מלחמת שלום הבחירות, מי חושב על שטויות זוטות וזניחות כמו זכויות נשים. באמת. הגיע הזמן להתרכז בדברים החשובים. בום.

ובחזרה לשמאלוב־ברקוביץ. עוד אמת שיש להודות בה - אם כי לא קיבלתי אישור מחברותי לתא, אני מקווה שלא יכעסו עלי - היא ששמאלוב־ברקוביץ היא בעצם משלנו. זה הולך ככה: ראינו שכל ההטפות הצדקניות שלנו הרי נופלות על אוזניים ערלות. אז יוליה - חברה מסורה שכמותה - החליטה להשליך נפשה מנגד וליצור פרובוקציה שתמחיש לציבור עד כמה המטרות שלנו חשובות.

שמאלוב-ברקוביץ. יצאה למלחמהצילום: מיכל פתאל

לא אכחיש, הלכנו בגדול - עד לכנסת. חשבנו שאף אחד לא יוכל להתייחס ברצינות לחברת כנסת שאומרת שנשים צריכות לשבת בבית וכל זה. אוקסימורון, מישהו? לתדהמתנו, היא הולכת מחיל אל חיל, ממפלגה מצליחה אחת לאחרת. יכול להיות שפיספסנו פה משהו?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ