טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע האימים האמיתי של רוקי

מה קרה בהקרנות של "מופע הקולנוע של רוקי", ומה זה אומר על הגבול בין חופש מיני לניצול מיני * החלום הרטוב על האצנית האולימפית שנהפכה לזונה * ובפינת הבחירות: הבית היהודי ומרצ

תגובות

אני אוהבת את "מופע הקולנוע של רוקי". בצעירותי, שזה אומר כשדינוזאורים עוד הילכו על פני כדור הארץ, ובכל אופן קולנוע פריז התל אביבי עוד עמד על תלו, צפיתי פעמים רבות, כמו רבים אחרים, בסרט הפולחן מ‑1975, פרודיה על סרטי אימה ומדע בדיוני ומהיצירות הקולנועיות הראשונות שהתייחסו לטרנסווסטיטיות וביסקסואליות.

הרבה ביריות נתפרו ונקרעו מאז. במשך שנים רבות הוקרן "מופע הקולנוע של רוקי" בלילות שבת בחצות בקולנוע ברמת השרון, ומתברר שמה שהתרחש שם לא הסתכם באורז (שנזרק על בני הזוג הקולנועיים בראד וג'נט) ועיתונים (שהקהל התכסה בהם נגד הגשם שעל המסך). וגם לא במזמוזים בשורות האחוריות.

כמה צעירות סיפרו לאחרונה ברשתות החברתיות, כי הן ורבות אחרות ואחרים היו נתונות לניצול מיני, הטרדה ותקיפה בזמן ההקרנות של "רוקי". אחת מהן, זויה פושניקוב, העלתה תמונה שבה נראות היא וחברתה עם שלט: "it was great when it all began ואז אנסו אותי". בשיחה אתה היא מספרת: "ערב אחד ישבנו ודיברנו והתברר לנו ששתינו ניצולות 'רוקי'. החלטנו לעשות מחאה קטנה, כי במשך שנים הושתקנו".

הסיפור הזה מורכב מאוד. כי "מופע הקולנוע של רוקי" הוא סרט שחוגג מיניות, חופש, נזילות מגדרית. אלא שהחגיגה הזאת תורגמה לניצול של נערות ונערים.

פושניקוב, בלוגרית ופעילה רדיקלית בת 25, נהגה ללכת להקרנות הסרט בשנים 2003‑2005. היא מספרת כי ב"קאסטים" שעלו לבמה במשך ההקרנות ­ ובהם גילמו צופים את הדמויות שעל המסך ­ גולמו תמיד דמויות הנשים בידי נערות צעירות מאוד, כבנות 14 (רק לפני כמה שנים, לדבריה, נאסרה הכניסה להקרנות מתחת לגיל 16). מארגני ההקרנות, היא מציינת, הם גברים מבוגרים, כבני 40.

מאחורי הקלעים הסצינות היו הרבה פחות מלבבות. בין השאר, מספרת פושניקוב, אחד הגברים שנכחו במקום תפס אותה והחדיר את לשונו לפיה. "כשסיפרתי שהטרידו אותי מינית, אמרו לי, 'ככה זה ברוקי'", היא אומרת.

נדרשו לה שנים עד שהבינה מה קרה לה שם. "הדחקתי את זה שנים", היא מספרת. "כשהוא שיחרר אותי, ברחתי משם כל עוד נפשי בי. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא רציתי להתייחס לזה. שלא יקראו לי היסטרית.

"כשהסיפור עם רוקי התחיל לעלות, התחלתי להבין שיש חלקים שמכיוון שאני בפוסט-טראומה אני לא זוכרת. יש לי צילומים בראש של אקטים שנעשו, בלי הפנים של הבן אדם".

העניין הוא, שלא היה אפשר לסרב, היא אומרת. "להגיד 'לא' לא בא בחשבון. את הרי אמורה להיות משוחררת מינית. את צריכה לתת לגברים להחפיץ אותך, לתת את הגוף שלך למגע תמידי. אין לך מקום בטוח. אין מצב שתהיה לך שליטה על הגוף שלך. זה לא שחרור מיני", היא מדגישה.

פושניקוב מוסיפה כי היא מכירה נשים וגברים שעברו שם ניצול מיני בגיל צעיר מאוד, כגון 14. עוד היא מספרת על "ילדות בנות 12 שבאו להתנשק שם בפעם הראשונה".

כאשר יצאו היא וחברותיה עם הסיפור לפני כשבועיים, הן ספגו מתקפה. טוענים נגדן, מספרת פושניקוב, שהן מתנגדות לשחרור מיני, "שאנחנו מגזימות, שזה לא היה ככה, ואפילו שאנחנו להט"בופוביות, למרות שאנחנו חלק מהקהילה. אנחנו מקבלות תגובות שהן קלאסיקה של האשמת הקורבן. יש ציפייה מנשים לסתום את הפה ולהיות מוחפצות בשקט".

הן מצדן הקימו קבוצת דיון ופעולה. נשים לא מעטות וגם גברים הביעו ברשתות החברתיות הסכמה והזדהות עמן.

המתקפה על פושניקוב וחברותיה מקוממת מאוד, כמובן. מתברר שתהיה הקהילה אשר תהיה דתית או קיבוצית, שמרנית או פאן-סקסואלית ­ ברגע שנשים מעזות לעמוד על זכויותיהן הבסיסיות ביותר, הן נתקלות בביטול, הכחשה והאשמות-נגד.

ואמנם, חשוב לא להתייחס לסיפור הזה כאל מין משהו כזה שנעשה אצל אחרים, נו, כל מיני כאלה שלובשים ביריות. אם יש משהו מייאש, הרי זו האוניברסליות של הניצול המיני. האם ב"מופע הקולנוע של רוקי" היו יותר הטרדה ותקיפה מינית מאשר, נאמר, בישיבה תורנית כלשהי, או באוניברסיטה מכובדת, או בכל אתר אחד שתעלו בדעתכןם? לא בטוח. מה שכן מעודד הוא, שיותר ויותר נשים, וגם גברים, מוציאים לאור את מה שאירע להןם. כאן טמונה התקווה לשינוי.

הנה, אמרנו לכן

הידיעה הזאת נדמית כאילו נלקחה מחלומותיהם הרטובים, תרתי משמע, של המצדדים במיסוד הזנות: סוזי פייבור-המילטון, ספורטאית שייצגה את ארצות ברית באולימפיאדות, עבדה בשנה האחרונה כ"נערת ליווי" ­ כלומר בזנות. הנה, היו מיד כאלה שקמו ואמרו, בניגוד לכל הפמיניסטיות הנודניקיות הטוענות שנשים בזנות הן קורבנות ­ אשה מצליחה, מבוססת, עצמאית וחזקה, שבחרה למכור שירותי מין.

אי-אף-פי

לאחר שהסיפור נחשף בתקשורת האמריקאית כתבה פייבור-המילטון, בת 44, בטוויטר, כי עשתה טעות גדולה, מעשה לא רציונלי. היא הצהירה כי היא מקבלת אחריות עליו ואינה קורבן וכי עשתה זאת כאשר עברה "תקופה מאתגרת בחיי ובנישואי. זה סיפק לי בריחה מהחיים. אלה היו חיים כפולים. הסיבות שעשיתי זאת נראו לי הגיוניות בזמנן וזה היה קשור קשר הדוק לדיכאון". עוד כתבה כי משום מה לא חשבה שהעניין יתגלה והביעה צער על הפגיעה במשפחתה. פייבור-המילטון נשואה ואם לילדה בת 7.

ראיון שנעשה עמה ביולי השנה ב"מילווקי ג'ורנל סנטינל" עשוי להוסיף ולשפוך אור על העניין. היא סיפרה בו כי ב‑2005 סבלה מדיכאון לאחר לידה וטופלה בתרופה זולופט. כמו כן סיפרה על התאבדות אחיה ב‑1999 ועל הדרכים שבהן זו השפיעה עליה.

בלי להתיימר לקבוע דיאגנוזות אפשר לשער במידה רבה של ביטחון, שסוזי פייבור-המילטון סובלת מבעיות נפשיות שהובילו אותה למעשה היוצא דופן שעשתה. נדמה שהדבר שומט את הקרקע מהצגתה כדוגמה לאשה חזקה ובעלת אפשרויות רבות, שבחרה לעבוד בזנות.

אבל גם אם פייבור-המילטון היתה יציבה נפשית, זה לא היה משנה את הנתונים, שלפיהם 70%‑90% מהנשים בזנות סבלו בילדותן מהתעללות מינית. רוב הנשים בזנות סובלות מפגיעות פיסיות חמורות ותוחלת החיים הממוצעת שלהן היא 40‑45 שנה. יותר ממחצית הנשים בזנות דיווחו כי לקוחות נהגו בהן באלימות.

בהזדמנות זו כדאי להיפטר מהמלה לקוחות: גבר השוכב עם אשה המוכרת את גופה מנצל את מצבה ולמעשה אונס אותה. אחת המטרות החשובות היא להנחיל לציבור את התובנה הזאת. אני מאמינה שמקרב הגברים שמנצלים נשים בזנות, יש כאלה שאינם מודעים לתמונה כולה, ואולי נוח להם להשלות את עצמם שמדובר בסוג של הסכמה. אולי אם יידעו שאין זה כך, ושבפועל הם ממשיכים התעללות שהחלה כבר כשאותה אשה היתה ילדה ­ חלק מהם יימנעו מניצול ואונס כאלה.

טענה רווחת למדי היא, שעמדה פמיניסטית זו מתנשאת על הנשים (המעטות) המצהירות כי הן עוסקות בזנות מבחירה. לא אכנס כאן לוויכוח הזה, רק אעיר כי המטרה היא קיומה של חברה שבה מכירת גופך לחדירה של גברים, לפעמים גם עשרות מדי יום ביומו, לא תהיה אפשרות שעולה על הדעת בכלל.

 

הבית הכתום והבית הלבן

ברביעי יתקיים בתל אביב אחד מכנסי הבחירות היותר חשובים: "נשים בוחרות ­- נשים קובעות". שדולת הנשים ושותפות ארגוני הנשים הזמינו ראשי מפלגות ובכירים בהן להתמודד על קולות הנשים ולהציג את מדיניותם בעניינים כמו קידום של שוויון כלכלי ותעסוקתי לנשים.

ישתתפו לימור לבנת מהליכוד ביתנו, ציפי לבני מהתנועה, זהבה גלאון ממרצ, אסמא אגבארייה זחאלקה מדעם, יאיר לפיד מיש עתיד, נפתלי בנט מהבית היהודי ושאול מופז מקדימה. נשארה מאחורה שלי יחימוביץ מהעבודה, שדחתה הזמנות להשתתף באירוע (בית ציוני אמריקה בתל אביב, 26.12.2012, ב‑17:30).

ולמפלגות שייבחנו כאן השבוע מבחינת מגוון הייצוג של רשימותיהן (מספר המנדטים הוא על פי ממוצע הסקרים):

הבית היהודי

1. נפתלי בנט 2. אורי אריאל 3. ניסן סלומיאנסקי 4. אליהו בן דהן 5. איילת שקד 6. אורי אורבך 7. זבולון קלפה 8. אברהם וורצמן 9. מרדכי יוגב 10. אורית סטרוק 11. יונתן שטבון 12. שולי מועלם-רפאלי

זוכרים את המפד"ל, את יוסף בורג מתון-המזג וזבולון המר הסובלני? אז תשכחו מזה. ההקצנה הדתית ובעיקר הלאומנית שפקדה את חברת הכיפות הסרוגות מתבטאת היטב גם בנציגיה בכנסת.

במפלגה הכתומה, שמאוגדות בה המפד"ל והאיחוד הלאומי, יש רוב לגברים אשכנזים. בראשם כמובן נפתלי בנט, שהסתבך עכשיו בהודאה מוקדמת מדי בנטיות סרבניות. על עולמו הרוחני של המנהיג החדש יכולה להעיד, בין השאר, אמירתו שלשום, בנוגע לליכוד שלדבריו תקף אותו במודעות אנונימיות: "שישימו את השם שלהם על השלט, שיהיו גברים".

ניר קידר

גבר-גבר, נפתלי.

ובחזרה לרשימה: את החמישייה הראשונה סוגרת אשה, לא-דתייה דווקא, איילת שקד. אם תזכה הבית היהודי ב‑12 מנדטים כפי שצופים לה כעת, יכהנו מטעמה שלוש חברות כנסת. באווירה הנוכחית בישראל, שבה מפלגות חרדיות כלל אינן מתירות לנשים להתמודד, ייצוג נשי במפלגה דתית זוכה להערכה ציבורית, אך הוא אינו חדש: במשך השנים כיהנו מטעם המפד"ל, בתקופות שונות, טובה סנהדראי, שרה שטרן-קטן וגילה פינקלשטיין.

אשר לפעילות למען זכויות נשים בפרט ובעניינים מגדריים בכלל -­ מפלגה זו מפשלת בגדול: במדד השוויון המגדרי של שדולת הנשים וארגון מתפקדות, הבוחן את החקיקה והפעילות בתחומים אלו בכנסת ה‑18, הבית היהודי ניצבת במקום השלישי לפני-האחרון, רק ש"ס ויהדות התורה גרועות ממנה.

אף אחד ממועמדי הבית היהודי אינו הומו או לסבית מחוץ לארון.

מרצ

1. זהבה גלאון 2. אילן גילאון 3. ניצן הורוביץ 4. מיכל רוזין

מרצ, מפלגת השמאל הציוני האחרונה שנותרה, אמנם עשויה להגדיל את כוחה במנדט, על פי הסקרים, אבל גם אז יהיו לה כנראה רק שליש המנדטים של הבית היהודי (שכידוע אינה מפלגת הימין היחידה).

המפלגה שהקימה שולמית אלוני מונהגת גם כיום בידי אשה, ראויה ומשובחת לא פחות, ומצטיינת בשוויון מגדרי כמעט מושלם (כמעט, בשל הרכב השלישייה הראשונה. שיטת הריץ'-רץ' ­ אשה, גבר, אשה, גבר ­ ראויה יותר).

ניר קידר

עוד לזכותה של מרצ, חבר הכנסת היחיד בישראל שהוא הומו מחוץ לארון, ניצן הורוביץ. רק אחד מבין 120. הדרך לחברה מתוקנת עוד ארוכה.

שלא במפתיע, במדד השוויון המגדרי של שדולת הנשים מרצ מככבת במקום הראשון.

ועכשיו לחדשות הרעות: כל המועמדים הריאליים של מפלגת זכויות האדם והאזרח הזאת הם ממוצא אשכנזי. רק במקום השמיני ניצב מוסי רז שמוצאו מזרחי. וכן, במקום החמישי יש מועמד ערבי, עיסווי פריג'. הוא לא אשכנזי, אבל זה לא פותר את הבעיה של היותה של מרצ, כמו הייצוג שלה, מפלגה לבנה, שיש פער עצום בין העקרונות והפעילות המצוינת שלה ­ ובין כישלונה החרוץ ביצירת קשר, אמון ושיתוף פעולה עם שכבות עצומות באוכלוסייה. זכור לרעה כיצד טיפלה מרצ ברן כהן ­ מועמד ראוי מאין כמותו לעמוד בראשה, שהובס ונדחק החוצה.

המצב הזה הוא רק סימפטום לבעיה גדולה של השמאל הישראלי, בעיה הקשורה קשר הדוק למגמת ההתכווצות הכללית שלו.

 

וציטוט

"אם יש אלוהים, אני בטוח שהוא ממין זכר, כי שום אשה לא היתה יכולה לדפוק את העניינים עד כדי כך" (הקומיקאי האמריקאי ג'ורג' קארלין)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות