שמאל-ימין בעקבים גבוהים - גברת מג'ונדרת - הארץ
גברת 
מג'ונדרת

שמאל-ימין בעקבים גבוהים

האם אפשר להיות פמיניסטית ימנית? * והנזילות המגדרית של נעלי העקב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער

בעקבות המדור בשבוע שעבר, שבו הובעה תקווה כי רשת הנשים הפמיניסטיות שנבחרו עתה לחברות כנסת תוביל לשינוי משמעותי, התקשרו אלי הן לימור לבנת, הן יעל דיין - שתיהן נמנו עם הפוליטיקאיות שנבחרו לכנסת לראשונה בשנת 1992 והובילו פעילות וחקיקה למען נשים. דיין הקימה את הוועדה למעמד האשה ועמדה בראשה, ושיתוף הפעולה הפמיניסטי חצה מפלגות - מלבנת בליכוד דרך דיין בעבודה, שולמית אלוני, נעמי חזן וענת מאור במרצ ועד תמר גוז’נסקי בחד”ש. דיין ולבנת, שתיהן פמיניסטיות רבות זכויות. השרה לבנת מציינת, כי לא פעם נשכח או נדחק פועלן של פמיניסטיות ימניות. יש משהו בדבריה. מדובר במחלוקת מעניינת: יש שיטענו, כי פמיניסטית ימנית היא בעצם אוקסימורון. בהקשר הישראלי, האם אפשר לתמוך בזכויות של קבוצה מופלית אחת - נשים - ולהימנות עם מדכאיה של קבוצה מופלית אחרת - פלסטינים?

דיין אומרת: “שווה זה שווה. אשה פלסטינית שווה לאשה יהודייה. אין פמיניזם של הימין, כי הוא צריך להיעצר בנקודה מסוימת מבחינה דמוקרטית ושוויונית, כולל עניין המגדר”. לדעתה, אם מפירים זכויות אדם ברגל גסה, איך אפשר לדבר על זכויות נשים, שהרי גם הן זכויות אדם?

לבנת מצדה סבורה כמובן שאין שום בעיה להיות פמיניסטית ימנית ולראיה מונה את הפעילות הענפה למען נשים שיזמה לצד חברות כנסת אחרות מהליכוד, כגון אורלי לוי-אבקסיס, גילה גמליאל ואחרות.

צילום: איור : הילה פלג

השאלה היא כמובן איך מגדירות פמיניזם. על פי אחת העמדות, פמיניזם מסתכם בקידום של זכויות נשים ומתן הזדמנויות שוות לאלה של הגברים, מניעת אפליה, מאבק בהטרדה ותקיפה מינית וכדומה. עמדה אחרת היא שפמיניזם הוא כל אלה ועוד - הוא תפישת עולם כוללת, החלה על כל בני האדם, יהיה מגדרם אשר יהיה. על פיה, אין היררכיה בין דיכויים, ומי שנאבקת למען זכויות נשים תיאבק גם למען זכויות מיעוטים הסובלים מאפליה, אם אלה הומואים או טרנסג’נדריות, בני עם כבוש, עניים, נכות, זקנים וכל קבוצה אחרת. ברוח זו, גם פמיניזם קפיטליסטי הוא בעייתי.

למרבה השמחה, מותר לא להסכים. כי עצם השאלה “איך מגדירות פמיניזם” לא מדויקת - פמיניזם אינו אחד אלא רבים: פמיניזמים. בארצות הברית, למשל, יש נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות ומתנגדות לזכות להפלה מלאכותית. אני לא יכולה להבין זאת, כפי שלא אבין פמיניסטית מתנחלת-אידיאולוגית. אבל כל אחת ואחד והפמיניזם שלה. מה גם שלקבוע שמישהי אחרת אינה פמיניסטית - זה לחלוטין לא פמיניסטי.

נשים בעקבות גברים

גם הדעה מראשית ימי הגל השני של הפמיניזם, שלנעול נעלי עקב זה לא פמיניסטי - אינה תקפה עוד. נכון, עקבים גבוהים מגבילים את התנועה ברוב המקרים ומזיקים לגוף, אבל פמיניזם הרי אמור לאפשר לנשים חופש בחירה. וגם אם הבחירה מושפעת מהבניות וציפיות חברתיות לרוב - זאת כמובן בעיה לנהוג בפטרונות ולקבוע שאין זו בחירה חופשית באמת. בקיצור, אי אפשר לצאת מזה, ושכל אחת תנעל מה שבא לה, אינעל אבוה.

לואי ה-14 בנעלי עקב אדומות

אבל למה רק תנעל ולא ינעל? מתברר שהמקור של נעלי העקב בכלל גברי: במשך מאות שנים הן שימשו פרשים בפרס וסביבתה. כן, נעלי עקב, כפי שחשה לא פעם כל מי שנועלת אותן, כלל לא עוצבו להליכה, אלא לרכיבה על סוסים.

בסוף המאה ה-16 היה השאה הפרסי עבאס הראשון בעליו של חיל הפרשים הגדול בעולם. במאבקו באימפריה העותמנית ביקש ליצור קשרים עם שליטים באירופה ולפיכך שלח משלחות דיפלומטיות לרוסיה, גרמניה וספרד.

גברים בנעלי עקב אדומות במצעד גאווה במדרידצילום: AFP

נראה כי בואם של הנציגים הפרסים הרשים את האירופים: אלה החלו להתעניין בפרס, תרבותה וכל מה שקשור אליה. גם נעלי העקב של האורחים אומצו עד מהרה בידי האצילים המקומיים, שפתאום הרגישו שבלעדיהן לא יהיו גבריים דיים. משפשטה האופנה גם אל מעמדות נמוכים יותר, הגיבו האריסטוקרטים בהגבהת העקב - וכך נולדו העקבים הגבוהים. הם היו מאוד לא פרקטיים ברחובות הבוציים של אירופה של המאה ה-17 - אבל זה היה סוד קסמם: הם העידו על מעמד פריבילגי של מי שאינו צריך לעבוד לפרנסתו או אפילו ללכת כברת דרך.

את כל אלה מגוללת אליזבת זמלהאק בספר “Heights of Fashion: A History of the Elevated Shoe”. על פיה, את תפקיד אימלדה מרקוס של התקופה מילא מלך צרפת לואי ה-14, שגובהו היה 1.63 מטר. לנתון הלא-מרשים הזה הוא הוסיף עוד 10 סנטימטרים בעזרת עקבים אדומים, שעליהם צוירו לא פעם סצינות קרב. האופנה פשטה גם אל מעבר לתעלה: צ’רלס השני מלך אנגליה אמנם התנשא לגובה של 1.85 מטר, אבל זה לא מנע ממנו לדגמן לדיוקן שבו הוא נראה בעקבים אדומים.

אבל לא רק מלכים חשקו בלהיט הזה. באותה תקופה נטו נשים לחקות אופנה גברית: בשנות ה-30 של המאה ה-17 היו נשים שקיצרו את שיערן, עישנו מקטרת, הוסיפו ללבושן כותפות, חבשו כובעים גבריים - וגם נעלו נעלי עקב כמו גברים.

מאז ועד סוף אותה מאה שררה אופנת יוניסקס בעולם ההנעלה האירופית, אך אז חל שינוי נוסף. עקבי נעליהם של הגברים הונמכו ונעשו מרובעים ומסיביים יותר, ואילו אלה של הנשים (העשירות) נעשו גבוהים, דקיקים ורעועים יותר. קדמת הנעל הנשית גם הוצרה, כדי שכאשר תציץ מן השמלה תיראה הרגל קטנה ועדינה.

זו כבר היתה המאה ה-18 ועידן הנאורות הביא עמו את קידוש הרציונליות והפונקציונליות. אופנת הגברים נעשתה פרקטית והם נטשו את שלל הקישוטים - תכשיטים, צבעים נוצצים ובדים מבריקים - לטובת מראה אחיד, כהה וחמור סבר. גברים הרי היו רציונליים ונשים קפריזיות ונטולות היגיון. נעלי עקב היו אפוא חלק מלבושן הלא-פרקטי. כך אירע שבעוד שההבדל המעמדי בין גברים בתחום הלבוש היטשטש - ההבדל בין המינים גדל. עד שנת 1740 הפסיקו גברים לנעול נעלי עקב, וכעבור כ-50 שנה, אחרי המהפכה הצרפתית, הן יצאו מהאופנה גם אצל הנשים.

שובן אל התמונה קשור לשני חידושים של אמצע המאה ה-19: הצילום והפורנוגרפיה המודרנית. מראשיתו החל הצילום לעצב דימויים של אופנה ושל נשים. צלמים צרפתים של מה שכונה “גלויות מלוכלכות” צילמו נשים עירומות בעקבים גבוהים, ככל הנראה בשל תנוחת הגוף שאלה יצרו. זמלהאק סבורה כי הקישור הזה לפורנוגרפיה הוא שאחראי לדימוי הארוטי של העקבים הגבוהים.

בניגוד לעמדה הפמיניסטית הקלאסית, שלפיה עקבים נועדו להחליש נשים בכך שהם מגבילים את תנועתן, מערערים את יציבות עמידתן ומכאיבים להן - נשים הנועלות כיום נעלי עקב, בהן פמיניסטיות, מספרות כי תוספת הגובה מספקת להן תחושה של כוח. אם כך הדבר, ואמנם ייווצר קישור תרבותי בין עקבים גבוהים לכוח - ייתכן שגברים עוד יחזרו לאמץ אותם.

ציטוט

הזיכרונות של חיינו, של עבודתנו ושל מעשינו ימשיכו להתקיים אצל אחרים” (רוזה פארקס. היום מלאו 100 שנה להולדתה)

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ