נשות הקהילה ההודית-היהודית בישראל שוברות שתיקה

ספר חדש, "איצ'יקדנה שוברת שתיקה", מביא לראשונה את קולותיהן של נשים, שמרגישות הודיות גם אחרי עשרות שנים בישראל וגם אם נולדו בה

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צפי סער
צפי סער

בילדותה ברמלה, כאשר קראו לעברה קריאות גזעניות, אמרו לה הוריה, “תתעלמי מהם, אל תהיי כמותם”. זה לא עזר, ההצקות נמשכו עד ששולמית בלקר למדה להיות כמו ילדי השכנים ולענות בגסות. “למדתי להתנהג כמותם ואז ההצקות נפסקו”. למרבה הכאב, גם כיום נאלץ בנה לעבור טבילת אש גזענית בגן הילדים ברמלה, היא מספרת: ילדים לא רצו לשחק אתו מפני שהוא כהה. בלקר מספרת דברים אלו בספר החדש, “איצ’יקדנה שוברת שתיקה” (הוצאת בימת קדם), ומוסיפה: “כשהתרמילאים הצעירים נוסעים לטיול בהודו ומספרים כמה היא מרתקת ויפה, זה גורם לי לתהות או לגחך, ולפעמים אפילו להתפקע מצחוק”.

סיפורה של בלקר הוא רק אחד משורה של סיפורים המופיעים בספר, שביום ראשון התקיימה השקה חגיגית לכבוד הוצאתו לאור, במסגרת פסטיבל “לבי במזרח” המתקיים השבוע. והוא ממחיש הן את הגזענות הן את הצביעות בחברה הישראלית.

ריקוד הודי בערב ההשקה של "איצ'יקדנה שוברת שתיקה"צילום: שלומית כרמלי

אביבה רוזי מילר מספרת ב”איצ’יקדנה שוברת שתיקה” - וסיפרה גם שלשום באירוע - על תחושתם של העולים מהודו שבאו לארץ וגילו כי מצד אחד פה, בניגוד לארץ מוצאם עשירת המורשת, אין תרבות של ממש, ומצד שני, בני הארץ נוהגים בהם בגזענות. לאה אייזיק כותבת על זהותה של מי שאמה פקיסטאנית ואביה הודי ופה חושבים שהיא אשכנזייה בגלל שמה. מרגרט ריימונד מספרת על שושלת הנשים המשכילות במשפחתה. אייבי זיראד מספרת איך אזרה עוז והתחילה לשיר על הבמה. שרה פנקר מספרת על קבלת הפנים עם הדי־די־טי שפגעה בלב ופצעה את הנשמה בשנות ה-50. דורית פנקר מספרת על הרגע שבו הבינה כי בכל שיעורי ההיסטוריה בבית הספר למדה על ההיסטוריה של האשכנזים ואינה יודעת כמעט דבר על זו שלה עצמה, של משפחתה ועדתה.

ישנם גם סיפורים על אהבות וחתונות ומרידות, חמיות שתלטניות ובעלים מסורים או מתפרפרים ועוד. ומוזל טלקר מגדירה את היחס אל ארץ המוצא ואל הארץ החדשה: “הודו היא אמא מולדת וישראל היא אבא מולדת”. בניגוד לארצות רבות אחרות, בהודו לא סבלו בני ישראל מאנטישמיות. וזה רק פן אחר של העלייה הייחודית הזאת, שעוד ראוי שיסופר בה רבות.

הסיפורים המרתקים האלה - המשמיעים לראשונה את קולן של נשים יוצאות הודו בישראל – הם תוצר של פרויקט שנמשך ארבע שנים. אילנה שזור, פעילה פמיניסטית מזרחייה, מספרת כי ראשיתו בקורס מחשבים משולב בהעצמה שהוצע לנשים ברמלה ולוד במסגרת בית ספר לנשים. הקבוצה של יוצאות הודו שהתגבשה היתה רב־גילית: מחיילת בת 19 ועד נשים בנות 60 פלוס, חלקן נולדו בהודו וחלקן בארץ.

נשות הקבוצה. מימין, עומדות: ירדנה ששונקר, שרה פנקר, לאה אייזיק, המנחה יונית מנצור שחר, אביבה מילר; יושבות: שולמית אשטמקר, רבקה בינג’קר, אביגייל ג’יראד, מוזל טלקר, אנני רוהקר; כורעות: שולמית בלקר, מנהלת הפרויקט אילנה שזור, רעות ששונקר, עליזה אשל

“כולן, כולל אני, מרגישות הודיות”, אומרת שזור, “מצהירות על כך. יש סקלה – ישנן כאלה שאומרות ‘אני גם ישראלית וגם הודית’, יש נשים שאומרות ‘מעולם לא הפסקתי להיות הודית’. אחת מהן, לאה אייזיק, עובדת מדינה, שעלתה לארץ כשהיתה בת ארבע, מתלבשת ונראית ישראלית לגמרי - גם היא אומרת ‘תמיד נשארתי הודית’”.

עצם הדיבור על כך, וסיפור הסיפורים מפי נשים המורגלות בשתיקה, הוא שינוי עצום בתפישת הנשים מהודו, אומרת שזור. זה חלק מתהליך של הכרה מחודשת בזהות, שמתבטא למשל גם בקבוצה בפייסבוק, “סימן שאתה הודי”, שחברים בה אלפים רבים של צעירים.

היא עצמה, מספרת שזור, בת להורים שעלו מהודו בשנות ה-50. “נולדתי בקיבוץ יגור. כשהייתי בת חודשיים ההורים שלי גילו שאוכלים שם חזירים וברחו. הם הגיעו למושב מצליח אבל לא התקבלו היטב כי היו קצת שחורים מדי”. אתיופיות החיות כיום בישראל, בהן קבוצת “יסיטוצ’ אנדנט” הפועלת גם היא ברמלה, אמרו לה: “אתם עברתם מה שאנחנו עוברים”. כפי שהאתיופים סובלים מהטלת ספק ביהדותם, כך אירע בזמנו גם לעדת בני ישראל מהודו.

שזור מספרת: “עברתי מסלול רגיל של מזרחייה. שלחו אותי לבית ספר מקצועי, קלטתי מה העניין, התחלתי ללמוד לבד והוצאתי בגרות לבד”. אחרי השירות הצבאי הגיעה לאוניברסיטת חיפה ושם הצטרפה לקבוצות שמאל. לימים עבדה בין השאר כמנחת קבוצות ביישוב הערבי־יהודי נוה שלום. “מעבר למודעות הפוליטית פיתחתי גם הבנה בנוגע לזהות שלי והתחברתי לנושא הפמיניסטי”, היא אומרת. לפני כעשור נמנתה עם מקימות בית ספר לנשים שפעל ביישובים שונים, יהודיים וערביים, והיתה למנהלת־שותפה שלו. בית הספר, שנרשם כעמותת “קהילת נשים לומדת”, כבר אינו פעיל בגלל המשבר הכלכלי שפוקד את המגזר השלישי.

איך התקבלו המסרים הפמיניסטיים בקרב נשים הבאות מקהילות מסורתיות למדי? “אני לא חושבת שברמת אביב ג’ יקפצו על לימודי פמיניזם”, משיבה שזור, “כי רוב האנשים לא מתעניינים בזה אלא באכול ושתה”. לא נותר אלא להסכים אתה.

בקבוצות, היא מספרת, “אני אומרת כל מה שפמיניסטי – בלי המלה פמיניזם. שאלתי אותן מתי התחילו ללבוש מכנסיים, הרי קודם לכן נשים לא לבשו מכנסיים. למה? כי ההורים לא הרשו. כל לובשות המכנסיים היום צריכות להגיד תודה לפמיניזם, ממזרח וממערב. נשים שוכחות זאת, זה נראה מובן מאליו. או שאני מספרת שהייתי מהנשים שהפגינו נגד הטרדה מינית, נגד עונשים מקילים לאנסים ובעד הקמת מקלט לנשים מוכות בתחילת שנות ה-80. אני שואלת: ‘למה היינו צריכות להקים מקלט לנשים? הסכנה היא גברים, אז צריך מקלטים לגברים מכים’. ברגע שאת נהיית רלוונטית, התודעה משתנה”.

את הספר “איצ’יקדנה שוברת שתיקה” ניתן לרכוש בחנות “סחר הוגן“ של תנועת אחותי בתל אביב, ב”קול האשה בירושלים” וב”אשה לאשה” בחיפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ