בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זו לא טרחנות של פמיניסטיות: למה בעצם גברים נעלבים כשפונים אליהם בלשון אשה

העברית היא שפה ממוגדרת במיוחד. איך זה משפיע על יחסי הכוח בין נשים לגברים כאן? האם הפתרון הוא ללכת בעקבות מרב מיכאלי ולדבר בלשון אשה? להמציא מלים חדשות ונטולות מין? או אולי הפמיניסטיות פשוט שוב מנדנדות?

97תגובות

כשאתה מקבל וסת, הרחם שלךָ ממש מתכווץ.

המשפט הזה אולי טיפה'לה מוגזם, אבל בהחלט לא משהו שאי אפשר לשמוע שכמותו פה ושם. כי כולנו, גם נשים, נוהגות לדבר על פי רוב בלשון זכר, עד כדי אבסורד. עברית שפה מגדרית, מאוד מגדרית, והפלא ופלא, או לא - המאזניים המגדריים בה נוטים במובהק לכיוון אחד. הגברי ׁ(אפילו רחם, שבדרך כלל נשים הן שמצוידות בו, הוא זכר, דקדוקית).

באנגלית, בין השאר, זה נשמע קצת יותר טוב: החודש הודיעה "אגודת הדיאלקט האמריקאי" (ADC) כי מלת השנה שלה היא They ליחיד, כמלה ניטרלית מגדרית. הכוונה היא שבמקום לומר למשל משפט כמו "If somebody decides to jump, he or she can do it now",

אומרים "If somebody decides to jump, they can do it now".

ובמקום  "Everyone took his or her seat" -

"Everyone took their seat". זה לא שימוש חדש במלה — למעשה הוא קיים בין השאר בכתבי שייקספיר, ג'יין אוסטן ודיקנס — אבל הבחירה בה למלת השנה על ידי מוסד בן 127 שנים, שככל הידוע הוא הגוף הוותיק ביותר המכריז על מלת השנה, משקפת רצון ומחויבות לשפר עיוותים שיוצר המגדוּר בשפה האנגלית. They, אגב, גברה על מלים שהיו מועמדות אף הן לתואר, כמו to Ghost — פועל שפירושו ניתוק פתאומי ומוחלט של קשר, בעיקר אונליין, ו"תודה, אובמה", ביטוי סרקסטי המשמש לכאורה להאשמת הנשיא בבעיה כלשהי.

כיסא למזכירה, ועוד אחד למנהל שלה. ואיפה תשב המנהלת?
צילום: אורן דותן /

רק לפני כמה חודשים הכירו עורכיו של מדריך הסגנון של "ואשינגטון פוסט" בשינוי, צעד שזכה לברכתםן של ג'נדרקווירז וכל מי שלא מזדהימות עם אחד המגדרים הבינאריים — גבר או אשה. גם אוניברסיטאות מאפשרות לסטודנטים/יות להשתמש בכינוי זה במקום הוא או היא. ופייסבוק, בתזכורות ליום הולדת של חבר/ה, מזכיר לגולשותים, אם הן חפצים בכך, "Wish them a happy birthday".

בכלל, דוברות ודוברי האנגלית לא שוקטים על שמריהם: אחרי שמיסיס ומיס אוחדו זה כבר למיז, ואילו מיסטר נותר על כנו, עכשיו יש המְקַדְמימות את הקידומת Mx, לגברים, לנשים ולכל האחרים. בשנה שעברה נוספו צמד האותיות הניטרליות־מגדרית למילון אוקספורד המקוון.

כפי שהמשפטים שנכתבו עד כה ממחישים, המצב בעברית חמור הרבה יותר, מפני שהיא שפה ממוגדרת בהרבה מאנגלית. לא נותר אלא לקנא בהונגריוֹת ובפיניוֹת, למשל, על שפותיהן נטולות המגדר. וזה כמובן לא עניין לשוני גרידא: בחוק הישראלי מוגדרים, למשל, "פקודת הרופאים" ו"פקודת האחיות"; החוק עצמו מגדיר אפוא, במשתמע, אילו איברי מין אמורים להיות לממלאי תפקידים שונים.

העדויות לקשר בין מגדור השפה למעמד הנשים בחברה רבות. כך, למשל, במחקר מ–2009 התבקשו תלמידי תיכון בניו יורק לקרוא טקסטים בספרדית או בצרפתית — שפות ממוגדרות, ובאנגלית הממוגדרת פחות. אחרי קריאה בספרדית או בצרפתית הביעו תלמידים עמדות סקסיסטיות יותר מאשר אחרי קריאה של אותו טקסט באנגלית. השפעת השפה על העמדות של בנות היתה גדולה אף יותר. כשנעשתה אותה בדיקה בקרב תלמידים דו־לשוניים, הממצאים היו זהים. החוקרים, אליסון וסלי ובנג'מין וסרמן, הסיקו כי שפות מגדריות מקדמות גישות סקסיסטיות וכי נשים מושפעות מהן יותר מגברים.

מחקר מ–2011, שבחן 111 מדינות ברחבי העולם, העלה ממצאים דומים: בחינה של מדד השוויון במדינות ששפת תושביהן ממוגדרת לעומת כאלה שהשפה בהן אינה ממוגדרת הראתה, שבמדינות ממוגדרות־שפה יש פחות שוויון.

במחקר שנעשה בארץ התבקשו המשתתפות לענות על שאלונים מנוסחים בלשון זכר ועל שאלונים בלשון אשה. התברר שבשאלונים בלשון זכר דיווחו הנשים על פחות מוטיבציה ללימודים מאשר באלה שבהם פנו אליהן בלשון אשה. סיגל וינאפל, מאסטרנטית באוניברסיטת בן גוריון שנמנתה עם עורכי המחקר, מעריכה שכאשר נשים נשאלות בלשון זכר, הן מרגישות פחות שייכות, מודרות מהשפה, גם אם לא במודע, ואחת ההשלכות היא מוטיבציה נמוכה.

אלה רק כמה דוגמאות מני רבות למחקרים המעידים על החשיבות שבקעקוע העמדה שלשון זכר רבּים כבר כוללת גם את הרבּות. ולא, הערה כמו "טופס זה מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות אך מיועד לכל המינים" לא פותרת את הבעיה. בנוחות של מי מדובר בעצם?

ישנו כמובן גם האירוע השכיח, שבאולם הרצאות מלא מפה לפה בעשרות נשים, שנוכחים בו גם שלושה גברים, אחד מהם מתקומם ומתרעם אם המרצה מעז־ה לפנות לנוכחוֹת בלשון אשה. הוא אפילו צודק, טכנית: האקדמיה ללשון העברית עומדת בסירובה להכשיר שימוש בלשון אשה גם כשמדובר בקהל של אלף נשים ואיש אחד. זה מעליב אותו, את הגבר, כשפונות אליו בלשון אשה. לפי זה, אנחנו צריכות להיעלב 700 פעמים ביום כשפונים אלינו, דרך שגרה, בלשון גבר.

את נס המרד המקומי הרימה באופן מרשים מרב מיכאלי, עוד לפני שהיתה לחברת כנסת. כמה לעג מיזוגני ניתך על ראשה של מי שהעזה לומר דברים כמו "הפלסטינים שולטות במעברים". זה צעד בכלל לא פשוט במדינה שוביניסטית, סקסיסטית וחשוכה באופן כללי. אבל עם כל תגובת־הנגד, הצעד הזה הכה הדים, וגם אם הרוב המוחלט של הישראלים והישראליות רחוקות מאוד משימוש בלשון אשה במידה דומה לשימוש בלשון גבר, הרי הוא לפחות הציב את האפשרות במרחב הציבורי. במצבנו העגום, גם זה משהו.

האם יכולה להיות בעברית מקבילה ל–they הניטרלית־מגדרית? "העברית כל כך ממוגדרת, בכל צורה של פועל ותואר, שקשה לי לדמיין מלה מקבילה", אומרת ד"ר חמוטל צמיר מאוניברסיטת בן גוריון, חוקרת ספרות העוסקת בין השאר במגדר ובתיאוריה פמיניסטית. "או ליתר דיוק: גם אם תהיה מלה מקבילה — ונדמה לי שזו יכולה להיות רק מלה מומצאת, חדשה – קשה לי לראות איך היא תתפקד בתוך משפט, כלומר איך המשפט כולו 'ינוטרל מגדרית' יחד איתה".

הפנייה השגורה בזכר, בעברית, היא בעיניה "עוד אחד מהגילויים הרבים של העובדה שצורת הזכר נתפשת כברירת המחדל שכאילו מתייחסת לבני אנוש מכל המינים, כאילו כוללת בתוכה גם את הנשים – אף על פי שהיא בעצם לא כוללת אותן, אלא אדרבה – היא דווקא משמרת אותן מחוץ ל'אוניברסלי', בתור היצורים המזוהים עם ה'אחרוּת' ועם המגדר עצמו. האוניברסליות פירושה לא־ממוגדר והגברי הוא זה שמאייש את העמדה הזאת ונתפש כמזוהה איתה. כלומר, המגדר הגברי מיוסד על הכחשת המגדר. סימון דה בובואר כתבה על כך וכמובן רבות אחרות/ים. זה משקף מבנה שהוא לא רק חברתי אלא גם נפשי ותודעתי עמוק, שקשה מאוד להשתחרר ממנו – למשל כשאמניות מתעקשות להגדיר את עצמן כאמנים, כי המלה אמן או משורר וכו', בזכר, נתפשת כמייצגת את 'האמנות האמיתית', מעבר או מחוץ, כביכול, למגדר".

ככלל, ממשיכה צמיר, "נראה לי שהמאבק באי השוויון המגדרי בשפה לובש שתי צורות עיקריות: האחת היא נטרוּל המגדר – כמו בהצעה מסוג 'they', או גם במלה כמו person באנגלית – ולצורה השנייה אפשר לקרוא פיצוי או צדק פואטי, והיא הניסיון דווקא להפוך את צורת הנקבה לצורה הסטנדרטית, השגורה, האוניברסלית: את זה רואים בשיח של מרב מיכאלי וגם בחלק מהשיח הפילוסופי־אקדמי. בתוך שפה מגדרית כמו עברית, הצורה השנייה הזאת נראית לי מעניינת יותר: דווקא מפני שהיא נשענת על מלים ומבנים קיימים ודורשת שינוי שהוא 'רק' תודעתי. כך, למשל, מה הבעיה לנסח את מודעות הדרושים – באופן סטנדרטי לגמרי – בלשון נקבה, ועדיין להוסיף את ההבהרה ש'המודעה מתייחסת לשני המינים'? ובכל זאת זה לא קורה, וקשה מאוד לעשות זאת. גם לי, אני מודה". האמת? גם לי.

צמיר מוסיפה: "יש אולי מקום לתהות: מה בדיוק הקשר בין גישות או התנהגויות שוויוניות או ליברליות לבין המבנה הכללי של החברה, שהוא, ככל הידוע לנו, עדיין פטריארכלי. כלומר, האם התנהגויות שוויוניות משפיעות על המבנה הכללי, או רק מתקיימות כמובלעות בתוכו? או שמא הן יכולות להשפיע על המבנה הכללי בעתיד, אם המובלעות יגדלו? איך אפשר להסביר את העובדה שהמבנה הפטריארכלי נותר על כנו למרות כל השינויים שמתרחשים בחברה, וגם בשפה? אפשר גם להוסיף ולשאול: האם הגישות השוויוניות יותר מתגלות במעמד מסוים או בחברה עם רמת השכלה מסוימת – ואם כן, סביר להניח שזה המעמד הבינוני־גבוה המשכיל – ואז נכנס כאן הגורם המעמדי: פער בין מעמדות או חברות או מגזרים שונים? לעתים קרובות השיח הפמיניסטי מתמקד בגישות הליברליות ומאדיר אותן כמייצגות את ה'קדמה', תוך טשטוש העובדה שמדובר במגזר או במעמד מסוים ותוך טשטוש הפערים המעמדיים האלה. זה כמובן חורג מעניין השפה – אבל השפה הרי היא בלתי־נפרדת מתודעה, מאידיאולוגיה, מתרבות".

כך למשל, היא מדגימה, "הייתי עדה לשיחה של אשה צעירה, פמיניסטית מוצהרת ממשפחה מאוד אינטלקטואלית, עם זוג אנשים מבוגרים, לא מאוד משכילים, מהמעמד הבינוני. הצעירה אמרה, 'החבר שלי' — והתכוונה לאיש שהיא נשואה לו. אבל זוג המבוגרים, שידעו שהיא נשואה, לא הבינו למה היא מתכוונת, ובעצם היו נבוכים מאוד, וגם לא היה להם נעים לשאול. העובדה שלה לא נאה לומר 'בעלי' היתרגמה, אם כן, להתנהגות מאוד מתנשאת (כי השתמע מדבריה שהאשה המבוגרת שמולה, שמגדירה את האיש־שהיא־נשואה־לו כבעלה, היא שוביניסטית ו'פרימיטיבית' יחסית אליה). והפער המעמדי־התרבותי הזה הוא הצד השני, והבלתי־נפרד בעליל, של ה'קדמה' התרבותית־לשונית של הצעירה הפמיניסטית. אז נשאלת השאלה, מה בדיוק משיג ה'טוהר' הלשוני של אלה עם המודעוּת: מצד אחד באמת אפשר להבין ולהאמין שבשביל א/נשים מסוימות, מגיע רגע שבו אי אפשר להגיד את המלה 'בעל' (גם אם היתה חתונה ברבנות, שבה האיש קנה את האשה מאביה ובמובן החוקי הוא באמת הבעלים שלה). ומצד שני אפשר לשאול: עד כמה הביטוי 'בן־זוגי', 'החבר שלי', 'אישי' וכו' מעיד על שינוי אמיתי ביחסים (וביחסי הכוח) בין בני הזוג עצמם? או עד כמה הוא משנה באמת את מצב הפטריארכיה בעולם, אם בכלל? האין הוא מייצר, בראש ובראשונה — ואולי רק — את ההבדל המעמדי־התרבותי בין אלה שתופשים את עצמם כנציגי הקדמה לאלה ש'עוד לא גילו את האור'? וזו כמובן רק דוגמה אחת".

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין, לעומתה, מביעה הסתייגות ממעבר ללשון אשה. לדבריה, הסיבה לדומיננטית הזכרית בשפה העברית היא שזו הצורה הבסיסית, הבלתי מסומנת בה; כדי לציין שזו לשון אשה יש להוסיף סיומת. "דווקא שלוש השפות שאני מכירה שאין בהן זכר ונקבה הן שפות של תרבויות מאוד לא פמיניסטיות: פרסית, גרוזינית ויפנית", אומרת עילם גינדין, חוקרת בתוכנית למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים ובמרכז עזרי באוניברסיטת חיפה. כדוברת, ולא כבלשנית, דווקא כשמשתמשים בלשון נקבה לכולם אני מרגישה שמסמנים אותי, שפונים רק אלי. בכלל, השפה המירב־מיכאלית יוצרת המון אנטגוניזם אצל דוברים 'רגילים'".

היא מבהירה כי אינה מתנגדת לשינויים בשפה. "אבל", היא אומרת, "התהליך הרגיל של התפתחות שפה הוא שגיאות בלתי מודעות של הרבה אנשים, שמתקבלות בסוף. לא שינוי מודע, ובטח לא שינוי עם מטרות פוליטיות. כבלשנית אני אמורה להיות ממש מרוצה מזה שהילדים היום אומרים 'חמש מקלות' ו'שבע עשרה ילדים'. כאן דווקא הנקבה השתלטה והסיבה היא שבמספרים היא הצורה הבלתי מסומנת. שפות הולכות יותר לכיוון בלתי מסומן".

ואת טוענת שזה לא קשור ליחסי כוח מגדריים בחברה?

"כן. אחרת היינו מצפים שהכל ילך לכיוון של הזכר, ויגידו חמישה ילדות. הסיבה שזה כן קורה היא תיקון יתר. ילדים לומדים שיש שתי צורות למספר, וטועים כי זה לא באמת טבעי להם. עם זאת, מן הסתם מבחינה היסטורית הסיבה שהזכר הוא הצורה הבלתי מסומנת היא שזו היתה ברירת המחדל".

הבחירה ב–They כמלת השנה היא בחירה נכונה בעיניה, "כי היא משקפת את השימוש הנרחב בה. אפילו אני ביקשתי מפייסבוק שיתייחס אלי כ-They".

את חושבת שכל העיסוק הפמיניסטי בזה הוא טרחנות פוליטיקלי קורקטית?

"לגמרי".

ובאמת, אולי מדובר בזוטות? האם יש קשר בין השפה המגדרית שאנחנו מדבריםות לבין העובדה שאנסים נשלחים למאסר של חצי שנה? שנשים נרצחות כי העזו לרצות להיפרד מבן זוג? ואם ללכת מהכבד אל הכבד פחות, האם יש קשר בין השפה ומאפייניה לעובדה שנשים משתכרות פחות מגברים, שילדות בוחרות פחות מילדים במקצועות משתלמים, שמקצועות הנתפשים כגבריים משתלמים יותר מאלו שנתפשים כנשיים? (שלא לדבר על השאלה אם יש טעם לדקדק בקוצו של יוד, או שמא בקוצה של יודית, כשהספינה טובעת). הקשר מן הסתם אינו ישיר ונהיר, אבל בעומק הדברים, הם קשורים: כל עוד ברירת המחדל היא הגבר (בשפה, במחקר הרפואי ובכל התחומים בעצם) והאשה היא, סליחה על הקלישאה, האחר — לא יהיה שינוי של ממש.

גברים בשם אומרם
"גבר, חלב עושה אותך אשה. קיים קשר הדוק בין צריכת מוצרי חלב לגניקומסטיה, תופעת צמיחת שדיים בקרב גברים" (מודעה של "החזית לשחרור בעלי החיים", המעידה שטבעונות לא מחסנת ממיזוגניה)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו