רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הקשר בין חטיפת ילדי תימן למה שמתרחש היום בחדרי לידה?

את התשובה מספקות "אנסמבל הפרֶחות" בהצגה החדשה "יולדות"

תגובות
סלי ארקדש יחזקאל (מימין) ועדן אוליאל מתוך ההצגה "יולדות"
תומר אפלבאום

על חיתולי הטטרה שהשחקניות אוחזות בידיהן רקומים, ברקמה תימנית, שמות ילדים וילדות: לאה, ציון, רחל, נדרה, ידידה ועוד רבים. אלה שמותיהם של תינוקות שנלקחו מאמותיהם, עולות מתימן ומארצות נוספות במזרח ובבלקן, בתחילת שנות החמישים. העדויות של כמה מהנשים הללו מרכיבות חלק מהטקסט של ההצגה "יולדות", שתעלה בחודש הבא בתיאטרון העברי־ערבי ביפו. מתואר בהן כיצד נלקחו מהן התינוקות הבריאים, לעתים שעות ספורות אחרי הלידה, כיצד נמסר לאמהות ולאבות שהתינוקות מתו, כיצד סילקו אותם, השפילו, ביזו וגירשו, כשניסו לברר מה עלה בגורלם. אל אלה מיתוספים מונולוג של אשה שגילתה כי אומצה בינקותה ללא הסכמת אמה, שעלתה מטורקיה; עדות של נכדה על סיפור סבתה, שממחישה את המעבר הבין־דורי של הטראומה וההשתקה; וכן עדויות של אחיות שעבדו בבתי ילדים באותה תקופה, הלקוחות מפרוטוקולים של ועדות שחקרו־טייחו את הפרשה והשופכות אור חלקי, מתחמק, על מנגנון החטיפה.

זהו רק אחד מרובדי ההצגה, שנוצרה בידי אנסמבל של יוצרות: הבמאית חנה וזאנה־גרינולד, הדרמטורגית רחלי סעיד והשחקניות סלי ארקדש, מוריה בשארי־ליפשיץ, עדן אוליאל ואביגיל ארד, שגם מנגנת בצ'לו על הבמה. חלק ניכר מהמחזה מורכב מהפואמה "יולדות" מאת המשוררת והסופרת איריס אליה כהן, מתוך ספרה שראה אור השנה, "פלא" (הוצאת ידיעות ספרים). "יׁשובה על כסא בפינה,/ נזופה כילדה, את חושבת:/ צִפִּיָּּה, המתנה, שְהִיָּה, אכזבה/ השפלה ותבוסה/ כֻּלָּן בלשון נקבה/ אבל הריון – לא. הוא גבר", כותבת בה אליה כהן, בין השאר. בפואמה, שחוברה במשך 20 שנים, מתארת המשוררת את לידת בתה הבכורה, בספטמבר 1996. היא עוסקת בחוויה של לידה שבה מרגישה האשה היולדת שהשליטה על גופה נלקחת ממנה בידי ממסד גברי קהה חושים.

מה לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן – ולחוויית הלידה של נשים כיום? בשני המקרים מדובר בהפקעת הכוח מידי נשים, מסבירה וזאנה־גרינולד, "ביחסים של אשה עם ממסד רפואי באשר הוא. לפני 60 שנה, בחטיפת ילדי תימן, לקחו מנשים את הילדים כי הן לא נחשבו למי שיכולות לגדל אותם, לטפל בהם בצורה 'נאותה'. לקחו מהן את הכוח שלהן. באחת העדויות מספרת אשה ששאלה את האחיות: 'יש לי חלב, למה אתם נותנים לו חלב אחר?' אשה אחרת סיפרה, במונולוג שמובא גם הוא בהצגה: 'ילדתי אותו בכפר סבא, והיתה לי לידה מאוד מאוד קשה. היתה אחות, שה' לא יסלח לה מִפֹּה ועד הקבר. מזל קראו לה. כשהייתי בהתאוששות היא יצאה להגיד לי, 'נו מה? מתת?' לא עניתי כלום, אז עוד היינו מפחדים. זה לא כמו עכשיו שיכולתי להגיד לה: 'מה את רוצה ממני? כאב לי, צרחתי, מה את רוצה ממני?' אבל אז, היינו כמו דגים, לא עונים ולא כלום. פוחדים מהצל של האחיות'.

"'יולדות'", מדגישה וזאנה־גרינולד, "מבקשת להביא לקדמת הבמה את קולן של מי שהושתקו כל כך הרבה שנים, האמהות של הילדים שנחטפו, ולמצוא את החיבור ביניהן לבינינו, הנשים והאמהות".

חנה וזאנה־גרינולד.
תומר אפלבאום

כיום, היא ממשיכה, אין עיסוק של ממש במתרחש בחדר לידה: "הכל רומנטי, עטוף, בסוף את רואה את הילד והכל טוב, אבל בדרך את עוברת דברים קשים מאוד, השפלה גדולה". "'תלחצי'. 'את כבר שם'. 'תאספי את עצמך,/ את כֻּלֵּךְ מפֹרקת'. 'תלחצי'. 'כבר היו פה נשים/ לפניִך, את לא היחידה'. 'תראי, זאת שהגיעה הרבה אחריִך,/ ילדה, לא עשתה בעיות'. 'תלחצי'. 'את בלחץ,/ תרגיעי'/ 'עוד תצא לך ילדה מפגרת'" (מתוך "יולדות").

זה אינו שיתוף הפעולה הראשון של וזאנה־גרינולד ושל השחקניות. הן מכנות עצמן "אנסמבל הפרחות", על שם ההצגה הראשונה שלהן, "פרחה שם יפה", שעסקה בגזענות הישראלית נגד מזרחים בכלל ונשים מזרחיות בפרט. הצגות נוספות שווזאנה־גרינולד ביימה בהשתתפותן הן "פאפאעג'ינה", "באבא דיאלי", "פיגומים" ו"סוף על הקטינו", בתיאטרון העברי־ערבי ביפו. מדובר ביצירות שהפן החברתי שלהן, מובהק ככל שהוא, אינו בא על חשבון העשייה האמנותית, שהיא תמיד מקורית וקולעת, מעוררת רגש ומחשבה גם יחד.

איך כל זה מתחבר? "זה תמיד נובע אצלי מאיזו בערה, רצון להתעסק בנושא מסוים", אומרת וזאנה־גרינולד. "אני מחפשת חומרים שהם לא בהכרח דרמטיים, לכן הרבה פעמים יש בהצגות טקסטים מסוגים שונים. ב'יולדות' אנחנו מתבססות בין השאר על חומר אוטוביוגרפי חי, נושם: עדויות של נשים, אמהות, עדויות של נכדות. אחת מהשחקניות שמעה מסבתה ומאביה סיפורים כאלה.

נשים על כדורים מתוך ההצגה "יולדות"
תומר אפלבאום

"במסגרת החיפוש של השפה התנועתית הצטרפה להפקה הכוריאוגרפית שירה אביתר", ממשיכה הבמאית, "ויחד איתה אנחנו מחפשות את הביטוי לאופן שהגוף נושא את הטראומה. בשפה הזאת גם נשזרים אזכורים למחול תימני ולשירת הנשים התימנית".

מעבר להעלאת הפרשה לבמה, היוצרות גם מקנות חשיבות לפעילות בתוך הקהילה שממנה באו הסיפורים: השבוע הן נפגשו בבית דגן עם תושבות ותיקות ויחד איתן רקמו שמות של ילדים אבודים על חיתולי טטרה. אחת הנשים, מספרת וזאנה־גרינולד, סיפרה להן את סיפור חייה, שכמו נלקח מאחד המונולוגים בהצגה. אחיות לקחו ממנה את הילד שלה, סיפרה, אך למרבה המזל בעלה בא, התעמת עמן ולקח את הילד בחזרה.

אשר לפואמה של אליה כהן אומרת וזאנה־גרינולד: "לפני שידעתי שאעסוק בחטיפת ילדי תימן, ידעתי שאעבוד עם הטקסט הזה. הוא כל כך מרגש, באופן שבו הוא כתוב, בהומור שלו, בהתבוננות שלו על הפקעת הכוח, שזו חוויה שגם אני חוויתי בחדר לידה. בית חולים הוא מקום שמשכיח ממך שאת יודעת ללדת; את הופכת להיות חולה". גם לשחקניות, שאחת מהן אחרי לידה ואחרת בהריון, זו חוויה מיוחדת.

על כך מוסיפה הבמאית, כי "גם להתמודדות של אשה עם ממסד תמיד יש צבע. יש נשים שהן חזקות יותר מול מקור הכוח הזה שמכתיב להן מה עליהן לעשות, יכולות יותר לעמוד מולו. אפילו לזה יש צבע. ההצגה הזו לא מנסה לשפוט; לפעמים אנחנו חלשות מול הדבר הזה ולפעמים נלחמות".

בכל אלה גם נשזר הנרטיב הלאומי. בפואמה שלה משלבת אליה כהן מוטיבים המזכירים את "בלדה לחובש" ו"גבעת התחמושת":

"פתאֹם רעם ברק, הסגן צעק: נִתוח!/ עזֹב שטֻיות, ענה לו המנהל,/ קשה לִי כבר לנשֹם, בכתה אז היולדת,/ נסי להֵרגע, תפסיקי ליַלֵּל/ האש כבדה, כבדה. קשה קשה לנוע,/ וצל על הקרקע, והוא רדוף צירים... אחת לשש, אחת לשש/ שומעים אותי?/ שמישהו יְחַפֶּה עלי/ לא־משאירים־פצועה־לבד־בשטח...

"בִּשמונה, שמונה וּשְׁלֹשִׁים/ ראיתי כוכבים שְׁחֹרִים/ מעל ראשי, על הקירות/ מזמזמים כמו זבובים... לצירים היתה שיטה, קֹדֶם הם תקפו מאחור, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו./ אז בין צרור לצרור, נִסיתי לנשֹם. אבל לא תמיד זכרתי מאיפה נושמים... בשלב מְסֻיָּם גִּליתי שנשארנו רק אני ואני. עליתי מעצמי בְּכֹחַ של שתי פְּלֻגּוֹת, עד שגם התעלה נקרעה. שכבתי גמורה. לא ידעתי היכן האחרים, כיוָן שֶׁהַקֶּשֶׁר עם הרופא נִתַּק עוד בִּתְחִלַּת הקרב".

"הפואמה נהפכת לקרב על נרטיב לאומי", אומרת וזאנה־גרינולד. "החיבור הזה הוא אמירה על פעולת ההולדה ולאן הולכים הילדים בסופו של דבר. האם אנחנו בעצם רחם לאומי?"

האִם איננה חוששת מפני ביקורת שתימתח על החיבורים הללו, בין חטיפת הילדים לפרקטיקות לידה עכשוויות ונרטיבים לאומיים? "כבר מותחים ביקורת", היא משיבה. "אומרים, איך אתן משוות? אנחנו יוצרות אסוציאטיבית נקודת חיבור, מספרות סיפור של גוף וסיפור היסטורי. זו החירות של התיאטרון".

"יולדות" היא הפקה עצמאית. בנוסף למימון הממסדי שקיבלו, פתחו היוצרות פרויקט הדסטארט, בהצלחה גדולה: הן גייסו כמעט כפול מהיעד הראשוני שהציבו לעצמן. זה מוכיח, אומרת וזאנה־גרינולד, ש"נוצרה קהילה שצורכת את התרבות הזאת, בדומה למה שקרה עם 'ערספואטיקה'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות