למה הנשים המוסלמיות יורות לעצמן ברגל

פלוגת הנשים החמושות שהקים דאע"ש מעוררת את השאלה למה נשים מעוניינות להצטרף למאבק פוליטי שאחת ממטרותיו המוצהרות היא לדכא אותן?

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
צפי סער
צפי סער

"הלכתי ברחוב ופתאום עצרה לידי מכונית ויצאו ממנה כמה נשים חמושות", כך סיפרה זינאב, תיכוניסטית מהעיר ראקה שבסוריה, לאתר "סוריה דיפלי". הנשים צעקו עליה, המשיכה וסיפרה, ועיכבו אותה למשך כמה שעות. במהלכן הן השפילו אותה, כיוונו אליה נשק ובחנו את הידע שלה בתפילות, הלכות צום ולבישת החיג'אב. העילה לאירוע, שהתרחש לפני כמה חודשים, היתה שהנערה הלכה לבדה, בלי ליווי, ולא לבשה היטב את החיג'אב שלה, לשיטתן של הנשים שעצרו אותה.

מי שעצר את הנערה הסורית, שסיפורה הוא אחד מני רבים, היה כוח של "המדינה האיסלאמית", דאע"ש, אותו ארגון לא גדול ואכזרי מאוד שמצליח להטיל אימה על המזרח התיכון ולאחד אויבים ותיקים. איך מתיישבת שאיפתו להשליט את חוקי האיסלאם הנוקשים ביותר, ובתוכם דיכוי מוחלט של נשים, עם פלוגת הנשים החמושות שהקים?

גדוד נשים של דעא"ש בסוריה באימונים במסגדצילום: REUTERS

הפלוגה - הקרויה ח'אנסאא על שם המשוררת בת זמנו של מוחמד - הוקמה בתחילת השנה, לאחר שאנשי דעא"ש גילו שיריביהם התחפשו לנשים כדי לעבור במחסומים שהקים הארגון האיסלאמיסטי. יש לה איפוא תפקידים מוגדרים ובראשם לבדוק נשים, הן כדי לוודא שאינן נושאות נשק וכדומה והן כדי להבטיח שישמרו על צניעותן בהתאם לחוקי השריעה. מתקבלות לשורותיה רווקות בנות 25-18.

כאן יש לעצור לרגע ולהבהיר: כמות הדיסאינפורמציה המופצת בנוגע למתרחש בעיראק כיום גדולה מאוד. כך, למשל, פורסם בתחילת החודש, לפני בלימת הכיבושים של "המדינה האיסלאמית", כי אנשיו הוציאו צו המורה על השחתת איברי מינן ("מילת נשים") של מיליוני נשים באזור מוסול. אחר כך פורסם כי ככל הנראה לא הוצא צו כזה. "המדינה האיסלאמית" הוא ארגון כה אכזרי ורצחני כשלעצמו, שלא ברור למה מישהו חש צורך להפיץ מידע מסוג זה. כאילו לא די בעריפת הראשים ההמונית, בחטיפה ואונס של נשים יזידיות ועוד ועוד.

עוד פרסום שהכה הדים לאחרונה טען כי הכוחות הכורדיים משמשים בלוחמות נגד "המדינה איסלאמית", משום שאנשי הארגון האיסלאמיסטי נרתעים מלהילחם בנשים כי הם מאמינים שמי שנהרג בידי אשה לא מגיע לגן עדן. בפועל, נשים רבות לוחמות בשורות הכורדים כבר שנים, ומקור הטענה על אנשי "המדינה האיסלאמית" בציטוט מפי לוחמת כורדית בכתבה ב"וול סטריט ג'ורנל", שלא ברור על מה הוא מסתמך.

נשים לוחמות בכל רחבי המזרח התיכון והעולם הערבי והמוסלמי: בקרבות במלחמת עיראק־איראן נהרגו אלפי חיילות, נשים אפגניות נלחמו נגד הטליבאן, ובסעודיה אמנם אסור לנשים לנהוג אבל יש חיילות במשמר הלאומי. בסוריה נשים לוחמות משני צדי העימות, בכוחות אסד ובקרב המורדים. גם מחוץ לאזורי העימות יש נשים המזדהות עם "המדינה האיסלאמית". לדברי חוקרים, מאות נשים אירופיות מוסלמיות מביעות תמיכה בארגון ברשתות החברתיות ובתוך כך לועגות לסטריאוטיפ המערבי בדבר נשים מוסלמיות.

שיתוף פעולה של נשים עם הדיכוי שלהן אינו עניין חדש: כך, למשל, במקומות שמשחיתים בהן איברי מין של ילדות, נשים הן בדרך כלל המבצעות. לא פעם ההסבר שהן נותנות לכך הוא שבחברה שבה הן חיות, אם לא יעשו כן לילדות, אלו יסבלו בהמשך חייהן. בחלקים אחרים של העולם נשים הן סוכנות נאמנות של עיוות דימוי הגוף של בנות מינן, פיתוח הפרעות אכילה — שעלולות אף להחמיר עד סכנת חיים — וכדומה.

ובכל זאת, למה נשים מעוניינות להצטרף למאבק פוליטי שאחת ממטרותיו המוצהרות היא לדכא אותן? על פי החוקרת האמריקאית מימי גוורינייתן, השאלה הזאת מעידה על שואליה המערביים יותר מאשר על מושאיה המוסלמיות. וכמוה גם התפישה של רבים, שקיומן של נשים אלימות, קיצוניות וטרוריסטיות הוא פרדוקס.

במאמר ב"פוריין אפיירז" כותבת ד"ר גוורינייתן, החוקרת מגדר ואלימות, כי מי ששואל זאת מניח, ראשית, שנשים הן מטבען שוחרות שלום יותר מגברים, ושנית, שנשים המשתתפות במרד מזוין אינן אלא בשר תותחים במשחק של גברים, והן נלחמות בשירות תנועה שלא תיטיב עמן. לדבריה, לוחמות "המדינה האיסלמית" מוכיחות ששתי ההנחות האלה אינן נכונות.

מתוך סרטון היוטיוב של ארגון אום אל ריאןצילום: ערוץ היוטיוב amatou a

כדי להבין את הנשים הלוחמות בשורות "המדינה האיסלאמית" ואת המניעים שלהן ממקמת אותן גוורינייתן בהקשר היסטורי ועורכת השוואה בינן לבין נשים במדינות אחרות שהתנדבו למיליציות בארצותיהן - באל סלוודור, אריתריאה, נפאל, פרו וסרי לנקה. לדבריה, בכל אחד מהמקומות האלה המניעים של הנשים היו דומים לאלה של הגברים: איום מתמיד על הזהות האתנית, הדתית או הפוליטית של החברה שבה חיו. במקרה של נשות "המדינה האיסלאמית" מדובר במאבק הסוני נגד השיעים. אין להמעיט איפוא בחשיבות המניע הלאומי או האתני.

ובכל זאת, לנשים יש גם מניעים ייחודיים להצטרפות ללחימה. אחד הבולטים שבהם הוא רצון לשמור על ביטחונן: נשים באזורי מלחמה הן פגיעות במיוחד ובנוסף לאלימות השגורה במקומות אלה הן נתונות לאיום מתמיד באונס. הצטרפות ללוחמה היא לפעמים הדרך היחידה לשרוד.

במפגשים שקיימה בסרי לנקה ב-2005 עם נשים שהצטרפו לארגון הטרור "נמרי השחרור של טאמיל אילם", מספרת גוורינייתן, היו חיילות שסיפרו כי המניע שלהן היה לאומי - מחאה על דיכוי הטאמילים, ואחרות הדגישו יותר את מעשי האונס שנשים חוו מצד כוחות הממשלה. אחת המפקדות אמרה לה: "הייתי פגיעה כי אני אשה אבל סומנתי כיעד כי אני טאמילית". נשים בארגון הטאמילי גם אמרו כי הן נאבקות בפטריארכליות המאפיינת אותו אך בו בזמן לוחמות בשורותיו בתקווה לעתיד טוב יותר.

מקרה מעניין במיוחד הוא של מפקדת שתוך כדי פטרולים שקיימה בכפרים הפיצה עלונים שהורו לנשים להקפיד על לבוש מסורתי, לא ללבוש חצאיות קצרות, לא לקצר את שיערן ולא לרכוב על אופניים. היא עצמה לבשה מדים והיתה קצרת שיער. לחוקרת הסבירה כי היא נלחמת להגן על הערכים המסורתיים כדי לשמור על הזהות הטאמילית מפני מדכאיה; התפקידים המסורתיים של נשים נתפשו כחלק מהזהות הלאומית.

גוורינייתן טוענת כי למרות ההבדלים הרבים, יש גם מן המשותף בין הלוחמות הטאמיליות לאיסלאמיוֹת. רוב העיראקיות הסוניות שהצטרפו לשורות הארגון עשו זאת בשל חשש לביטחונן ומשום שהן מרגישות שדעא"ש מייצגת את האינטרסים הפוליטיים שלהן.

בנוסף לכך, לנשים רבות, בעיקר משולי החברה, אלימות נדמית לא פעם כאמצעי הביטוי הפוליטי היחיד; היא נהפכת לכלי לאייג'נסי פוליטי (יכולת פעולה על הסביבה). גישה דומה מאפיינת לא פעם חוקרים המתייחסים לאקטיביסטיות פלסטיניות. כך, למשל, בספר "אשה פצצה" (ידיעות ספרים), שעסק בפלסטיניות שעשו פיגועים, המחברת ד"ר ענת ברקו שבה ומדגישה כי מדובר בנשים עם בעיות, כמו יחסים קשים במשפחה, או כאלה שהתאהבו בגבר שניצל אותן מינית ושלח אותן למשימת התאבדות. ברקו, חוקרת במכון למדיניות נגד טרור במכון הבינתחומי בהרצליה, נמנעת בדרך כלל מלייחס למושאי המחקר שלה מניעים פוליטיים. למרות הבעייתיות שבכך, מעניין לצטט דברים שאמרו לה אסירות ביטחוניות שעמן נפגשה. כששאלה אותן מה ציפו שיקרה לאחר מותן (בפיגוע התאבדות), התברר שחלק מהן חיפשו שחרור מתפקידיהן המסורתיים כאשה וכאם. לדבריה, לפי האמונה המוסלמית "בגן עדן אפשר לבחור את הבעל. אחת המרואיינות אמרה שבגן עדן אין מחזור חודשי. הגברים תמיד אומרים שבגן עדן יהיו להם ילדים, אבל נשים אומרות שלא יצטרכו להתפלל ולא יצטרכו ללדת ילדים".

ובחזרה ל"מדינה האיסלאמית": על פי גוורינייתן, אמצעים שהמערב נוהג לנקוט, כמו סיוע כלכלי או תמיכה ברכישת השכלה על ידי נשים וילדות, הם אמנם חשובים אך אין די בהם להיאבק בהקצנה. נשים באזורי מלחמה נדחקות לשוליים בכל תחום של חייהן, והשילוב של עוני והעדר גישה לפעולה פוליטית הופך את האלימות והטרור לאופציה בעבורן.

כמו חוקרים אחרים, גם גוורינייתן קובעת כי פעילות קיצונית של נשים לעתים רחוקות פועלת לטובת זכויות נשים. כך, למשל, נשים שלחמו במלחמת העצמאות של אריתריאה לא זכו לקול פוליטי של ממש לאחר מכן. סביר שכך יקרה גם בעיראק בתום העימות הנוכחי, לדבריה.

התפישות השגורות שלנו על מגדר ואלימות מוטעות, כותבת גוורינייתן. בעיראק, בעזה ובמקומות אחרים התקשורת מציגה נשים כקורבנות וגברים כתוקפנים. זה לא תמיד נכון, זה מגביל את הבנת התמונה הכוללת ויש לכך השלכות מעבר לעימות זה או אחר. שכן, כדי ליישב סכסוכים יש צורך בנקודות מבט מגוונות, וכל עוד ההנחות המגדריות המסורתיות ימשיכו לשלוט בכיפה, נשים יישארו בשוליהם של תהליכי שלום, קולן לא יישמע - והדם ימשיך להישפך.

מבט היסטורי מעורר מחשבה על כל אלה יכולים לספק מחקריה של רות בקי־קולודני, שחיברה בין השאר ביוגרפיה של מניה שוחט, "רולטה רוסית", ומכנה את שוחט "הטרוריסטית הראשונה בארץ ישראל". על פי בקי־קולודני, שחקרה את מעמדן של נשים בארגוני טרור ובמרידות, בהן המהפכות ברוסיה בתחילת המאה ה-20, נשים אלו נבדלו מן הגברים שלחמו לצדן בלהט שגילו, במסירות המוחלטת שלהן למטרות ובהקרבה שאין לה גבולות. בראיון ל"הארץ" ב-2001 היא ייחסה זאת לדיכוי שהיו נתונות בו, לחוסר האפשרויות ללמוד למשל, לחינוך להיות נשים ואמהות טובות ותו לא. לדבריה, נשים אלה "דוכאו לא רק בחברה, אלא גם בבית, והמאבק שלהן היה תמיד מאבק כפול; הן נאלצו להילחם על מקומן גם מול הגברים בחבורה". כמו היום.

לפי קו החשיבה הזה, למשטרים המעוניינים לשמור על יציבותם יש אינטרס לקדם זכויות נשים, בעיקר בגרסה של הפמיניזם הליברלי, שכן אוכלוסייה מדוכאת נוטה למרוד בסופו של דבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ