עכשיו גם אתם יודעים: בודדים אינם מצורעים

כמו כל רגש אנושי, גם בדידות היא חלק בלתי נפרד מהקיום החברתי שלנו, ולכן אין טעם לנסות להדוף אותה כל הזמן

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מתוך הסרט  "Jeff, Who Lives at Home". בדידות נתפשת כסימן של חולשה
מתוך הסרט "Jeff, Who Lives at Home". בדידות נתפשת כסימן של חולשהצילום: Paramount Vantage
צפי סער
צפי סער

כמו האנשים המעצבנים-בטירוף שמוצאים נקודות אור באפילה שאנחנו מבודדים ומבודדות בה, כך אצל אנשים שאוהבים להיות לבד עשויה להתגנב מחשבה — מה רע בעצם? כלומר, חוץ מהעניין הלא-פעוט-כלל של לא לפגוש בני ובנות משפחה מסוימים אהובים — לא קיבלנו בעצם מה שביקשנו?

ובכן, לא ממש. אחת מתובנות הקורונה הלא-רבות שלי היא, שכיף להיות מיזנתרופית ו\או בעלת חרדה חברתית כשכולם בחוץ ממשיכים בעיסוקיהם ולא מצטרפים לאין-חגיגה בבידוד כפוי. למה ככה? את זה צריך להשאיר כנראה לאנשי מקצוע.

בכל מקרה, המצב הייחודי הנוכחי בהחלט מעורר מחשבות על בדידות, התבודדות וכו'. לא שמדובר בתופעה חדשה: בבריטניה מונתה לפני כשנתיים "שרה לענייני בדידות" כדי לטפל בתופעה. ולמרבה האירוניה המרה, חיפוש מאמרים על בדידות מהשנים האחרונות מניב שלל טקסטים שמכתירים אותה כמגיפה מודרנית (כלומר, בהנחה שמתעלמים מטורו של רענן שקד ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון שבו פחות או יותר שמח לאידם של מי שנותרו בגפם). מי חשבה שתבוא מגיפה אחרת ולא רק תכלא את כולנו (חוץ מכמה מיוחסים) אלא אף תעצים את קודמתה.

הסוציולוגית ד"ר כנרת להד, מרצה בחוג לנשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, לא מתפעלת במיוחד מהצעד הבריטי של מינוי שרה ייעודית לנושא. "אני רואה בו מהלך פופוליסטי שבא לכסות במקרה של בריטניה על שנים רבות של הפרטה וקיצוצים במערכת הרווחה. אני זוכרת שראש הממשלה לשעבר, תרזה מיי, כינתה זאת 'המציאות העצובה של החיים המודרניים'; הרבו לדבר על 'מגיפה נסתרת של בדידות ששוטפת את אירופה'. אבל אין כאן שום דבר מסתורי: יש להסתכל על הנתונים הכלכליים ועל מציאות חברתית שנוצרה על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים שהמטרה שלה היה הגדלה של הרווח. ולכן בדידות צריכה תמיד להיות בקונטקסט הזה".

על פי להד, יש להתבונן בבדידות לא רק כרגש אינדיבידואלי. "לא רק בהקשר הישראלי, אלא אנחנו רואות את זה עכשיו גם במדינות אירופה שונות וכמובן גם בארצות הברית — השיח הגלובלי על בדידות היום נוטה להיות שיח סנטימנטלי, מתייחס לנשים בודדות ולגברים בודדים כאל מי שיש לרחם עליהם, להושיט להם יד, להרים טלפון. אבל אני חושבת שבדידות נובעת הרבה פעמים מחוסר אמון במערכות פוליטיות וחברתית. בדידות נובעת מאכזבה מרה מכך שאין תחבורה ציבורית הולמת. מכך שחוששים וחוששות שלא יהיה איך לגמור את החודש. מירידה מתמדת ברמת החיים. בעיני, אי אפשר להסתכל על בדידות רק כשיח שהוא פרטני, שמתחיל ונגמר בפרט וכתוצאה מכך ישנם אותם סובייקטים שיש לרחם עליהם ולפעול מולם בצורה פילנתרופית, אלא אני חושבת שנדרש כאן שיח שמתייחס לבדידות בהקשרים פוליטיים ורחבים יותר".

כנרת להד. הקהילה לא מחסנתצילום: ללא קרדיט

בפועל, השיח לרוב מצומצם בהרבה. "בדידות נתפשת לעתים קרובות כסימן של חולשה, של חוסר יכולת ליצור קשרים וגם לשמר אותם, כחוויה של דחייה", אומרת להד. "ההתייחסות אליה כאל כישלון אישי גם מובילה להאשמה של הבודדים והבודדות בכך שהם הביאו על עצמם את בדידותם וזה העונש שלהם. כשמדובר על אסירים ואסירות האנלוגיה מאוד ברורה, כי הבידוד הוא סוג של ענישה".

דוגמה נוספת מציגה להד מתחום שאותו הרבתה לחקור: זוהי "הדמות של 'הרווקה הזקנה', שנתפשת כמי שלא השכילה למצוא את הגבר הנכון, או למשוך את הגבר הנכון, שיישאר איתה, או שהיא מתנשאת ובררנית חלילה, כזאת שמסרבת להתפשר ולכן כמובן נענשת כעת, נשארת רווקה וכל מה שנותר לה הוא כמובן חברה של חתולים או בדידות מוחלטת. לא במקרה אומרים 'את בסוף תמותי לבד', מה שמקבל כמובן קונוטציות שונות היום, לצערנו".

"הרווקה הזקנה", או האסירה, הן גם דוגמאות למי שהחברה ממסגרת כבודדות, אולי כדי להרחיק את הצרה מאחרים, לפחות עד הקורונה. "אי אפשר להתבונן בדמויות אלה, או בהומלסית, מכורה לסמים או כל אותם אנשים שמוקעים ומודרים מהחברה — במנותק מאידיאולוגיות חברתיות, בוודאי בחברה מעודדת ילודה כמו זו הישראלית", מסבירה להד ומוסיפה כי "גם הומופוביה, טרנספוביה וגזענות יוצרות תפישה של אנשים מסוימים כבודדים".

השורש ב.ד.ד מספק כמובן שלל מלים, שאינן היינו הך. בידוד אינו בהכרח בדידות, ויש כמובן גם התבודדות מרצון, או לבדיוּת. בזו האחרונה, אומרת להד, "יש מרכיבים נפלאים, שמאפשרים שקט, זמן, יצירה; בהם גם כאלה שהחברה מעודדת. האמנית ברוכת הכישרון, הסופרת היוצאת דופן שזקוקה לזמן לבד כדי ליצור — מה שהרבה מאוד שנים היתה הפריבילגיה של גברים. וגם כיום אשה נדרשת להסביר ולהצדיק את הלבדיות שלה. תמיד צריך להסתכל בקונטקסט שבו הלבדיות הזאת לגיטימית ומתי היא הופכת להיות 'מוגזמת'".

כי לרוב בדידות נתפשת כאמור כמשהו שלילי, "שעומד בסתירה לתרבות האושר, החשיבה החיובית, ולכן אנחנו צריכות לבטל אותה, להדוף אותה, למחוק אותה", כדברי להד. "אבל אני חושבת שזה מהלך בלתי אפשרי. אין ספק שמבחינה חברתית לא מדובר ברגש נעלה, כמו אומץ או התמסרות; לא נמחא כפיים לבודדים מהמרפסות, נרחם עליהם. אבל כמו כל רגש אנושי, גם בדידות היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו, מהקיום החברתי, ולכן אין טעם לנסות להדוף אותה כל הזמן, אלא מוטב להכיר בה, לקבל אותה כמו חוויות אנושיות מורכבות שיש לכולנו".

ומה בנוגע לקהילה? האם היא לא מחסנת מפני בדידות? להד מזכירה כי "בדידות קיימת הרבה פעמים גם בזוג ובמשפחה ובקהילה. ולעתים הפער בין ההבטחה הגדולה לגאול אותנו מהבדידות לבין הבדידות שקיימת בחיי היומיום יכול להוביל לצער ואכזבה גדולים יותר. הבדידות לא קיימת רק ביחס ליחידת ההשתייכות שלנו — אם אנחנו בזוג, בקהילה או כדומה, אנחנו יכולות לחוות בדידות עצומה גם בחברת בני אדם אחרים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ