השלטון רוצה אותנו צייתניות? הגיע הזמן לסרבנות פמיניסטית

בזמן שנשים מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות, נסוגות בחזרה לדאגה לכלכלת הבית ונאלצות להשתמש באוצר מלים שכולו כוחנות, כיבוש וגבריות, אולי כדאי להפסיק לשתף פעולה עם המצב ולהתחיל לסרב

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ראש ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן. 
כשנשים מנהיגות, הדברים נראים אחרת
ראש ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן. כשנשים מנהיגות, הדברים נראים אחרת צילום: Nick Perry/אי־פי
צפי סער
צפי סער

בימים האחרונים נשמעת קריאה לסרב. למשל, להנחיות משרד החינוך ללמידה מרחוק, שממחישות היטב מה קורה כשאין נשים במוקדי קבלת ההחלטות: הנחיות כאלה לא רק שאינן מביאות בחשבון את העובדה שלא לכל אחד יש מחשבים בבית כמספר הילדים, שאמורים ללמוד דרכם מרחוק; הן אף באות במקביל להנחיות לחזרה הדרגתית של ההורים לעבודה – ונחשו מי תישאר בבית עם הילדים ברוב המכריע של המקרים.

עמדה כללית יותר השמיעה ד"ר שרי אהרוני מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון, הקוראת לסרבנות פמיניסטית. "המחשבות על סרבנות או אי-ציות הלכו וצמחו אצלי כתגובה לרגרסיה הקיצונית שאנו חוות כנשים בישראל", היא מסבירה. "כרגע, זה לא רק ההעדר המוחלט של נשים בתפקידים החשובים ביותר שנוגעים לקבלת החלטות ומדיניות בנוגע למגיפה, אלא בעיקר ההחזרה של נשים לתוך הבית ולתפקידים טיפוליים. זה קורה בלי קשר לרמת השכלה, ניסיון תעסוקתי או לעצמאות הכלכלית שהיתה לנשים עד חודש פברואר. כי כולן, פחות או יותר, בבת אחת הוחזרו לתפקידים הביתיים הנשיים – בישול, ניקיונות, כביסות, טיפול בילדים וכו'. זה מאוד מדכא אותי. בעיקר מפני שאף אחד לא מרים צעקה והקלישאות שמשדרים בטלוויזיה, כולל הטיפים המטופשים שמציעים למשפחות, רק מנרמלות את חלוקת התפקידים הזו כדבר סביר והגיוני".

נוסף על כך, ממשיכה אהרוני, "במקביל מספרים לנו שרק מערכת הביטחון – כלומר, גברים – יכולה להתמודד עם מצב חירום כזה. ככה מעלימים את העובדה שמי שמחזיקות את כל המערכות החברתיות והמשפחתיות וגם את מערכת הבריאות הן הרבה נשים, שנהיו שקופות לחלוטין. זה מרתיח. הרי שוכחים להזכיר כיצד ממשלות ישראל הלכו וייבשו את רשות החירום הלאומית (רח"ל) ולכן, למעשה, הדבר היחיד שעדיין יכול להציל אותנו הן מערכות הבריאות והרווחה וארגוני החברה האזרחית. כנגד כל הסיכויים ולמרות שאלה סקטורים רזים שסובלים משנים של חוסר השקעה ציבורית, מתברר שהם מתפקדים לא פחות טוב מהמגזר הבנקאי או מתעשיית ההיי-טק. אבל את זה לא רואים בכלל. כי מדובר בנשים. חד משמעית. קוראים לזה 'הערכת חסר'".

סרבנות פמיניסטית בזמן כזה, מבחינתה, משמעותה "לסרב לקבל את תמונת המציאות הזו שמוצגת בהערכות המצב שמומחי ביטחון או כלכלנים מציעים ופשוט לא לציית לתפקידים המגדריים שמצפים מנשים לבצע".

איך עושות את זה?

"אם הייתי רוצה לדבר על מיתוסים פמיניסטיים הייתי קוראת לנשים לא לעשות כביסה, לא לבשל ולא לשחק עם הילדים. אבל זה לא הפתרון, כי אנחנו רוצות שכל החברה שלנו תשרוד במצב הזה בצורה מיטבית, נכון? אז אני מציעה משהו הרבה יותר פשוט - להיות חשדניות. אני למשל חושדת באוצר המלים החדש שהוגש לנו בחסות המגיפה. מלים כמו סגר, בידוד, חל"ת, עובד חיוני או התרופפות, נושאות בחובן משמעות גלויה ומשמעות סמויה. למלה סגר למשל יש היסטוריה אלימה מאוד שקשורה לכיבוש. המלה בידוד לקוחה מעולמות של כליאה. המלה חל"ת היא מכבסת מלים שמסתירה את כל המשמעויות החברתיות והנפשיות של אבטלה ועוני. כאשר מורות וגננות אינן מוגדרות כעובדות חיוניות, נחשפים בבת אחת ההיררכיה התעסוקתית והזלזול הממוסד במערכת החינוך.

"מעל לכל - המלה התרופפות היא מלת המפתח החשובה ביותר, כי היא בעצם מגלה שמה שהמדינה רוצה מאיתנו זה ציות. ציות מוחלט. הבעיה העיקרית בציות בזמנים אלו קשורה לכך שאנו מצויות במשבר פוליטי מתמשך, שבגללו רמת האמון של האזרחיות/ים במוסדות המדינה הולכת ונשחקת. ההיסטוריה מלמדת שכאשר לא ניתן להשיג ציות מרצון, מנסים לעשות זאת בכפייה".

במאמר באתר הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת" כתבה אהרוני בין השאר: "כאשר אנחנו מאמצות שיח של הצלה ורק מדברות על נשים כ'קורבנות קורונה' (אלימות במשפחה, עוני, פיטורים, לידה) אנחנו נופלות למלכודת האכזרית של הבינאריות ששוב, תמיד מזהה נשים עם הבית, עם אלימות, עם פסיביות. שנוטלת מנשים את האפשרות הממשית להיות חלק מכל מה שהולך להיות כאן בעתיד הקרוב כמי שרוצות ויכולות לנווט את העתיד המשותף של כולם. אני כמובן לא מכחישה שכל הדברים הללו מתרחשים, אבל הם תמיד מתרחשים. לדאבוני, הם יוסיפו להתרחש גם כאשר שכבות המלל ישקעו. לכן אנו זקוקות בדחיפות לשפה אחרת, לעולם מושגים שמסרב לחלוטין לקבל את המילון המלחמתי כאופציה וגם לדרכים מילוליות שבהן ניתן לחשוף צורות של סירוב ואי-ציות".

שרי אהרוני. רגרסיה קיצוניתצילום: ללא קרדיט

למה הכוונה בשפה אחרת?

"שפה יכולה להיות נקודת התחלה שממנה אפשר לדמיין עתיד עם מציאות אחרת. למשל, במקום לדבר על ביטחון בואו ננסה להבין לעומק מה זה 'בריאות הציבור' ואת כל הסוגיות שהתחום הזה כולל: השקעה בגיל רך, במערכת החינוך, ברווחת הפרט והקהילה, בתשתיות נגישות למבוגרים ובעלי מוגבלויות, בבריאות הנפש, בהפחתת זיהום ואפילו בטיפול ראוי בפסולת. אין סיבה שלא נוכל לקיים במדינת ישראל מערכות מתוחכמות מהסוג הזה. אנחנו הרי מעצמת היי-טק, עם אוכלוסייה עירונית, צעירה ומשכילה שיכולה להירתם למען הדבר הזה. במערכות כאלו נשים יוכלו לתרום הרבה יותר לכל החברה וגם לקבל את ההכרה הראויה על עבודות שנחשבות 'נשיות'".

איך היתה נראית התמודדות עם המשבר הנוכחי אילו השתמשנו בשפה אחרת, פמיניסטית?

"זו שאלה היפותטית. מה שאני יכולה לומר זה שבמדינות אחרות, שבהן יש רמות הרבה יותר גבוהות של שוויון מגדרי – במדדים מקובלים של ייצוג פוליטי, השתתפות בשוק התעסוקה, השכלה, חקיקה – גם יש התייחסות ציבורית אחרת למנהיגות נשית, לבריאות הציבור ולערכים של טיפול ודאגה חברתית. ההתייחסות הזו באה לידי ביטוי באופן מיוחד במהלך המשבר הנוכחי במדינות כמו קנדה, נורווגיה, גרמניה, פינלנד, ניו-זילנד, שבהן נשים מובילות את כל תהליכי קבלת ההחלטות שנוגעים למשבר הקורונה ונתפשות כבעלות שיקול דעת וידע רלוונטי ומקצועי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ