יותר ויותר נשים עומדות בראש מדינות. האם עכשיו העולם יהיה טוב יותר?

לא די בכך שיש בעולם מנהיגוֹֹת. השאלה היא אם הן מאמצות 
את אופן השלטון הגברי 
או שהן מציעות אלטרנטיבה

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מימין למעלה ובכיוון השעון: סאנה מרין ראש ממשלת פינלנד, סאהלה-וורק זוודה נשיאת אתיופיה., ג'סינדה ארדרן ראש ממשלת ניו זילנד, קמלה האריס סגנית נשיא ארצות הברית המיועדת. חרדה נרשמה 
בקרב גברים לבנים מסוימים
צילום: REUTERS; AP; AFP
צפי סער
צפי סער

שורה ארוכה של נשים ניצבות כיום בצמרת העולמית, מנהיגות מדינות או משמשות בתפקידי מפתח מדיניים. קמלה האריס, בקרוב סגנית נשיא ארצות הברית והאשה הראשונה בתפקיד זה, מצטרפת אל דמויות מרשימות כמו רביעיית ראשוֹת הממשלה הצפוניות — קתרין יקובסדוטיר באיסלנד, סאנה מרין בפינלנד, מדה פרדריקסן בדנמרק וארנה סולברג בנורווגיה; אבל הפלא לא מתרחש רק שם, בצפון הקריר והפמיניסטי: ג'סינדה ארדרן מנהיגה בהצלחה רבה את ניו זילנד, צאי יינג-ון מכהנת כנשיאת טייוואן, סאהלה-וורק זוודה כנשיאת אתיופיה, וישנה כמובן אנגלה מרקל הוותיקה והטובה. האם באה לציונה גואלת? האם העולם עומד להיות מקום טוב יותר ככל שיותר ויותר נשים ינהיגו אותו?

התשובה אינה חד משמעית. מצד אחד, במשבר הקורונה התברר כי מדינות שבראשן עומדות נשים — כמו גרמניה, ניו זילנד, טייוואן ופינלנד — התמודדו טוב יותר עם התפשטות המגיפה והיטיבו מאחרות לבלום אותה. המנהיגוּת הנשית הוכיחה את עצמה. מצד שני, עוד דבר שכבר הוכח הוא, שמנהיגוֹת יכולות להיות גרועות ממש כמו מנהיגים. הן יכולות לחולל מלחמות, לקבוע מדיניות כלכלית אכזרית ועוד ועוד, אם ניזכר רק בדוגמה המקומית של גולדה מאיר ובזו הבריטית של מרגרט תאצ'ר (לא צריך ללכת רחוק, אפשר פשוט לראות את העונה החדשה של "הכתר").

ואמנם, נשים לא בהכרח שוחרות שלום יותר מגברים: מחקר היסטורי אמריקאי של 400 שנות מלכוּת באירופה בחן את שלטונם של 193 מלכים ומלכות ב-18 ישויות פוליטיות בין השנים 1480-1913. 18 אחוז מהם היו מלכוֹת — ושיעור העימותים הצבאיים של ממלכות בשליטתן היה גבוה ב-27 אחוז מאשר בממלכות שבשליטת גברים. על פי החוקרות, לנשים שמחקות התנהגות גברית, כמו תאצ'ר, גולדה מאיר ואינדירה גנדי, ראשת ממשלת הודו לשעבר, יש סיכוי רב יותר להצליח כמנהיגות פוליטיות.

האמת היא, שאין מספיק נתונים, כלומר לא מספיק נשים כיהנו ומכהנות בראשוּת מדינות, כדי להסיק מסקנות איתנות דיין. בין השנים 1950 ל-2004, למשל, רק 48 ראשי מדינות – פחות מארבעה אחוזים מסך כל המנהיגים – היו נשים. גם כיום שיעורן פחות מ-10 אחוז. כן, המצב עדיין עגום.

העניין הוא, שלא די בכך שנשים יהיו מנהיגות. השאלה היא אם הן מאמצות על קרביו את אופן השלטון הגברי או שהן מציעות אלטרנטיבה. האופציה הראשונה אינה משמחת במיוחד: אנחנו לא ממש זקוקות וזקוקים לעוד דושים, רק כאלה שלובשות חצאית. לא עשינו בזה הרבה, אם בכלל.

האופציה השנייה היא שטומנת בחובה תקווה. כי גם אם נשים, הפלא ופלא, אינן גזורות במידה אחת ויחידה והן יכולות להיות שוחרות שלום או מחרחרות מלחמה, מנהיגות מעולות או כישלונות מהדהדים, הרי מתברר כי כאשר הן משתתפות במשא ומתן לאחר עימותים, עולה הסיכוי להשגת שלום מתמשך. בצפון אירלנד, בסומליה ובדרום אפריקה נשים שהשתתפו בתהליכי שלום הצטיינו בטיפוח דיאלוג ובהשגת מעורבות רבה יותר של כל הצדדים בתהליך. ניתוח של העמותה האמריקאית Inclusive Security, שבחן 182 הסכמי שלום שנחתמו בין השנים 1989 ל-2011, העלה שלהסכם שלום יש סיכוי גבוה ב-35 אחוז להימשך לפחות 15 שנים אם נשים נכללו בתהליך, כנושאות ונותנות, כמתווכות או כחותמות.

יש איפוא אלטרנטיבה. לא כל הנשים מבשרות אותה, יש גם גברים שניחנו בתכונות שיכולות להוביל להישגים דומים (איפה הם, אגב?) והפתרון לפאזל הזה מורכב. מחד, נשים בצמרת אינן ערובה להנהגה טובה. מאידך, גם גברים בצמרת אינם ערובה כזאת, ואילו נשים רבות יותר בעמדות הנהגה בכל זאת מביאות, בחלקן, בשורה מעודדת ורבת סיכויים לשיפור מדיני.

צריך לזכור גם, שבכל אחת מהמדינות שנשים מתבלטות בהן בתפקידי הנהגה, התמונה לעולם אינה חד צדדית: כך בארצות הברית החוגגת את סגנית הנשיא הראשונה — התמנתה לבית המשפט העליון, רגע לפני הסתלקותו של טראמפ מהזירה, שופטת שמרנית מאין כמותה, איימי קוני בארט — דוגמה מובהקת לכך שאשה בתפקיד מפתח אינה בהכרח בשורה טובה לנשים, למשל בסוגיית ההפלות. שלא לדבר על הבקלאש שמעוררת בחירתה של האריס — אינספור גברים לבנים אמריקאים מקוננים בימים אלה ברחבי הרשת על גורלם המר ו"מזהירים" שאם לביידן יקרה משהו אזי, אללי, תשלוט עליהם אשה ועוד שחורה שומו שמים.

הדיון בראשוֹת מדינות ובנשים בעמדות מפתח חשוב כשלעצמו, אבל לא בטוח שהוא העיקר. העבודה הפמיניסטית החשובה צומחת מלמטה, מארגוני חברה אזרחית ופעילות בשטח; למשל, בארץ, תנועת "שוברות קירות" של ספיר סלוצקר עמראן וכרמן אלמקייס הצוברת תאוצה עכשיו. נשים בצמרת זה חשוב, הן להנעת מהלכים, הן כמודל חיקוי ועוד מסיבות רבות; אבל קיומן הוא תוצאה של פעילות פמיניסטית לא פחות מכפי שהן מחוללות אותה. כלומר, ייתכן שהשאלה היא לא רק אם נשים מנהיגות משנות את העולם, אלא אולי שינויים שמתרחשים בעולם מביאים לכך שישנן יותר נשים מנהיגות.

בכל מקרה, התהליך הוא ארוך. עדיין רוב שליטי העולם הם גברים, הנשים בולטות וחלקן מצטיינות אך עודן מיעוט. כמאמר הפמיניסטי הנודע, תנו לי נשים בינוניות בעמדות מפתח באותו שיעור של גברים בינוניים המשמשים בהן — וזו תהיה לפחות התחלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ