קרני פוסטל מכוונת את הצ'לו

עם עליית המופע “Weightless”, שבו היא משתפת פעולה עם הכוריאוגרפית יעל פלכסר, מספרת הצ’לנית למה היא אוהבת לכתוב מוסיקה למחול, ולמה קשה לה להשתתף ב”מרוץ” של הפופ

בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו

ביפ! ביפ! ביפ! ביפ!

הצלילים האלה, שמדמים את הצפצוף הרפטטיבי שמשמיע מוניטור בבית חולים, הם התשובה של קרני פוסטל לשאלה אם מוסיקה למחול צריכה לעמוד בזכות עצמה, במנותק מההקשר התנועתי-בימתי שבתוכו היא נוצרה ואותו היא אמורה לשרת.

"אתה מכיר את Dumb type?" שואלת פוסטל. "זאת להקת מחול יפאנית מדהימה. אפשר לראות קטעים שלהם ביוטיוב, אבל זה לא ישתווה כמובן לחוויה שחוויתי כשהם הופיעו במשכן לאמנויות הבמה. יש מסך שחור בצורת חצי עיגול שמקיף את הבמה. על המסך מוקרן מדי פעם הבזק חזק של אור, שמאיר את הבמה לזמן קצר. בשאר הזמן יש חושך מוחלט, אבל אפשר להרגיש שקורים על הבמה דברים מעניינים. אי אפשר לתאר את זה במלים. בכל פעם שההבזק נדלק יש צפצוף כמו של מוניטור. ביפ! ביפ! ביפ! וזהו. זאת המוסיקה. הדבר הזה הרס אותי למשך חודש. רק הסצינה הזאת. החושך הזה, וההבזק שמשתק לך את העיניים, והביפ שמופיע לפעמים במקום לא צפוי, כמו שדופק הוא לפעמים לא צפוי, ומה שקורה על הבמה, והרקדנים המשובחים, והתלבושות הנהדרות. זה moment. וכל מה שיש שם מבחינה מוסיקלית זה צפצוף של מוניטור. אבל זה הכל ביחד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ