משה קוטנר

כלהקה בעלת צליל שאפשר לזהות ברגע, ושאף אחד לא נשמע כמוה, “גוגול בורדלו” יכולים בקלות להישמע כמו קריקטורה - מה גם שקריקטורה נראית אכן כחלק מהקונצפט של ההרכב. יוג’ין האץ, שהיגר מאוקראינה לאמריקה בתחילת שנות ה-90, שר בחזית ההרכב במבטא מזרח־אירופאי מוגזם ובשפה שבורה על חוויית חיים של הגירה ונדודים, באווירת ליצנות ובורלסק עם פאנק ועם פרסונה שגרמה לאנשים מסוימים לחפש איפה חבויה המצלמה הנסתרת. הדיסק השישי של הלהקה, שמיתגה את המונח “ג’יפסי פאנק” בתחילת העשור הקודם, מערבב גם הפעם את אותם עולמות, עם השפעות שהוסיפו נדודי הלהקה בשנים האחרונות, למשל מוסיקת מריאצ’י מקסיקאית.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ