שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים

מאלבומיהם של דודו טסה וריטה ועד "מפריח היונים", סרטו החדש של נסים דיין. יותר ויותר יוצרים ישראלים מנהלים ביצירותיהם דיאלוג עם התרבויות של ארצות מוצאם ומוכיחים כי אי אפשר להתעלם מהרכיב הערבי של זהותם

איל שגיא ביזאוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל שגיא ביזאוי

לפני כמה שנים התקיים במכון בן־צבי בירושלים כנס שעניינו "יהודים־ערבים והמקף שביניהם", או משהו דומה לכך. לא ייאמן כמה אמוציות ואגרסיות יכול לשחרר מקף קטן שכזה, המייצר כביכול איזושהי זיקה אסורה בין שני "ההפכים": יהודים וערבים. היו שם בקהל, כמו בחברה בכלל, אנשים שיכולים לחיות בשלום עם המקף שחי לתומו בצירוף יהודים־אמריקאים, או כאלה שיכולים לחיות בשלום עם הצירוף "יהודים אירופים" ומבלי שיתעקשו כלל על המקף ביניהם, או "יהודים מערבים" (כמובן, לעומת יהודים מזרחים, שהרי אשכנז לתפישתם היא ה"מערב"). הכל, רק לא יהודים־ערבים! "אתה לא יודע בכלל ערבית", הטיח אחד המלומדים בפרופ' יהודה שנהב, שהיה בין הדוברים על הבמה. אבל שנהב - שדווקא עשה מאמץ אדיר ומהיר ללמוד את השפה הערבית, וכיום הוא מתרגם יצירות ספרותיות מערבית לעברית תחת שם משפחתו המקורי, שהרבני – לא התרגש מההערה הזאת. יותר מכל, נראה היה שהוא פשוט נהנה סוף־סוף להשתחרר מעול ההסתרה הכפוי ולהתייחס לעצמו כאל יהודי־ערבי, פשוטו כמשמעו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ