"Manowar" מציעים שתביאו אטמים להופעה

מטאל מעולם לא היה ז'אנר של אנדרסטייטמנט, ו"Manowar" גורמים לשאר המטאל להיראות רגיש וסובטילי. שיחה בדציבלים נמוכים-יחסית עם המייסד־השותף של הלהקה, ג'ואי דמאיו, רגע לפני ההופעה שלהם בתל אביב ביום רביעי

אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים3
אבי פיטשון

מה שהיה יפה, מעולה וגאוני בפארודיית הרוק־כבד האגדית "ספיינל טאפ" מ-1984, זה שחוץ מהיותה אחד הסרטים המצחיקים בהיסטוריה, היא צחקה על מטאל באהבה ולא בהתנשאות. יותר מזה, היתה בסרט הכרה והודאה מראש שלא משנה כמה מצחיק ומופרך הוא יהיה, המציאות של עולם המטאל עולה עליו.

דוגמה רנדומלית: באחד מסיבובי ההופעות של חלוצת המטאל "ג'ודאס פריסט", הלהקה הבריטית שסולנה רוב הלפורד (שיצא מהארון ב-1992) אחראי במידה רבה לעיצוב הלוק המטאלי כבר באמצע שנות ה-70, היה מתופף הלהקה דייב הולנד באיזה משבר אלכוהולי או משהו בסגנון, או סתם לא עמד יותר בקצב, ולכן הם הוסיפו מתופף שהשלים את כל הפערים. אבל הם לא רצו שיידעו מזה, ולכן המתופף הנוסף אמנם ניגן לייב, אבל היה שתול בתוך התפאורה. לא מאחורי התפאורה. בתוך התפאורה. הם החביאו את המתופף בתוך קונסטרוקציה ענקית של מפלצת מעטיפת האלבום.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ