פסטיבל ערד

50 גוונים של נוסטלגיה

אלון אולארצ'יק נתן הופעה מצוינת שהתבזבזה על קהל אדיש, ערן צור זכה לקהל מצומצם יותר אבל ראוי לו, אושיק לוי ריגש למרות היעדרם של עיבודים חיים, ומופע המחווה לשלמה ארצי הפך לאירוע בעיקר הודות למבצעים: דני רובס, רונית שחר, יעל דקלבאום ומיקה קרני. יומיים בפסטיבל ערד

ניר גורלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניר גורלי

ההופעה הראשונה שאליה הגעתי ב סיפקה חוויה מבלבלת. התוכנית המקורית היתה להגיע לערב היום השלישי, לתפוס בו שתי הופעות של אמנים אהובים, אלון אולארצ'יק וערן צור, ולהישאר ליום האחרון. הגעה מוקדמת בכמה שעות הביאה אותי לעיר הדרומית רגע לפני פתיחת המופע המרכזי של הערב - צביקה פיק. לא אשקר, זו לא היתה הופעה שעניינה אותי במיוחד. אבל בשם האתגר העיתונאי החלטתי להגיע אל קריית האמנים, שם היא התקיימה, ולראות במה מדובר. בעקבות שובו המעייף של מבצע "צוק איתן" והרקטות הרבות שנשלחו (לא אל ערד עצמה, אגב, אבל בהחלט אל הכפרים שבדרך) הגבילה המשטרה התקהלויות של יותר מאלף איש. לכן כשהגעתי עם משפחתי (אמרו שפסטיבל ערד הוא פסטיבל משפחתי) נאסר עלינו להיכנס. כך מצאתי עצמי חוזר דחוי ומושפל בעוד ההופעה של צביקה פיק, בחסות המשטרה, התקיימה באווירת סולד אאוט. רק הספסרים היו חסרים. תיכננתי להיות סנוב על צביקה פיק, ובסוף הוא יצא סנוב כלפי. fair enough.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ