"אלקטריק יות" מחזירים אותנו לרגע שלפני הגירוש מגן עדן

Innerworld של "אלקטריק יות" הוא לא אלבום מושלם, אבל מחצית ממנו נוגעת בשמים הפלורסצנטיים־פסטליים הלא־טבעיים של האייטיז ומחשמלת לנו את הנשמה. וזה יותר ממספיק

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

אם אתה קורא ללהקה שלך (במקרה שלפנינו דואו, זוג, גבר ואשה מטורונטו) "נעורים חשמליים", על שם אלבום של דבי גיבסון, אחת מכוכבניות הסינת־מסטיק הקיטשי והמצעדי ביותר של האייטיז, אז הסגרת את כל הלך הרוח שלך והגישה שלך למוזיקה, לתרבות ולחיים עוד לפני שהשמעת תו יחיד. הלך הרוח הזה, אגב, לא אומר אוטומטית שהמוזיקה תהיה רטרו אייטיז. מה שהוא מסגיר עליך - גם אם מה שאתה עושה זה אוונגרד לפטופים מבאס או שוגייז סוג ז' - זה שאתה שייך לדור המודע, המקולל בפרספקטיבה האינטרנטית המשטחת של כל הזמנים, העשורים והסגנונות. במוזיקה שלך תהיה - ושוב, לא משנה באיזה סגנון מדובר - צביטה של עצב קיומי. עצב על כך שאכלת מפרי עץ הדעת ואין דרך חזרה לגן העדן של השתקעות מוחלטת וחסרת פרספקטיבה בתקופה שבה אתה חי, השתקעות שיש בה תשוקה, טוטאליות. מוזיקאים בשנות העשרים שלהם מבינים שהדרך חסומה. הגן נעול. הם יודעים יותר מדי ולכן אין להם היכולת להתמסר, לטבוע בהווה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ