המלחין אריק שפירא, חתן פרס ישראל, מפרק לחתיכות את המוזיקה הקלאסית

"מוזיקה ישראלית צריכה להיות עצבנית, קדחתנית, תזזיתית, מופרעת. חבל שאי אפשר להביע גזענות במוזיקה, אחרת הייתי עושה את זה. כי אנחנו גזענים. זו המציאות"

נעם בן זאב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

כחוח בין שושנים - רבות אפשר להסיק מההיפוך השנון הזה של הביטוי התנ״כי ״כשושנה בין החוחים״. החוח חד ודוקרני, אינו יפה, אינו ייצוגי. הוא מעצבן ומטריד, כי הוא קוץ - וקוץ כידוע תקוע ומכאיב ולא מאפשר רגע של התעלמות ממנו. והשושנים: הן זקופות ויפות ומבושמות, הן האריסטוקרטיות בממלכת הגן, גאוותניות באופן נלעג, וכל כך מושלמות־לכאורה עד התגלמות הקיטש. החוח הוא ה״אחר״, זה שמזכיר לנו את האשליות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, זה שלא נותן לנו ליהנות באזור הנוחות שלנו, זה שמציע, ותובע, אלטרנטיבות. ״כחוח בין שושנים״ הוא שם האוטוביוגרפיה של המלחין אריק שפירא. ברגע הראשון אפשר לחשוב שיוהרה עולה מהדימוי העצמי הזה, של המתנגד והמכאיב והמוציא עצמו מן הכלל; אבל לא: דווקא עצב עולה מכך, כי היותו ״חוח״ היא נקודת המבט של הכלל, של השושנים, לא שלו. העמדה הזאת, כך נראה, נכפתה עליו - בגלל המוזיקה שלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ