חיכיתי 16 שנה להופעה של אפרת בן צור — ונפלתי שדוּד - מוזיקה - הארץ

חיכיתי 16 שנה להופעה של אפרת בן צור — ונפלתי שדוּד

בהופעה שהתקיימה לציון חמש שנים ליציאת אלבומה "רובין", אפרת בן צור דילגה בקלות על המשוכה של "שחקנית זמרת", הן במוזיקה והן בביצוע. האנסמבל שלה מצויין, הסאונד עוטף ומלא מרקם, והיא מקפידה לשבור את הרצינות עם הומור דק. ואיך זה קשור ל״סטריינג׳ר טינגס״?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבי פיטשון
אבי פיטשון

תמיד רציתי להיות בהופעה של אפרת בן צור ורק אמש זה סוף סוף קרה. כל הקריירה המוזיקלית שלה התרחשה בתקופה בה לא חייתי בישראל. כשיצא ״צוללת״ ב–2001, שמעו הגיע עד ללונדון, וגלי הפאתוס המטורף של הדיסק הטביעוני בעונג רב. אני זוכר גם שלא מעט אנשים סביבי עיקמו את האף. זו היתה תקופה בה לפחות בסביבתי התרחשה תחיה של פוסט־פאנק וסינת'פופ מינימליסטי, שמה שאפיין את שניהם זה מבע ממש הפוך לזה של בן צור: סאונד עצבני, זוויתי ורזה והגשה מנוכרת ורובוטית. הקול הגבוה, המתיילד של בן צור, והתחושה שבכל פראזה היא עוקרת את לבה מחזה ומגישה אותו למאזין לא התאימו לכל אוזן. זה קצת מזכיר את היחס החצוי והקוטבי לאחד ההרכבים הגותיים האנגליים האהובים עליי בכל הזמנים, ״קריינס״. הסולנית אליסון שו נשמעת כמו איך שאולי היתה נשמעת הילדה אילבן מהסדרה ״סטריינג׳ר טינגס״ אם היתה מקליטה אלבום שנושאו הוא הטראומות שלה ממעבדת הניסויים בה גידל אותה אביה הרשע, פלוס לב שבור, דכאון קליני וחיוורון שחפת ויקטוריאני. בקיצור, הפסקול של חיי אבל לא כוס התרעלה של כל אחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ