תרבות רעה

אם אי אפשר להאמין לביונסה, אז למי נאמין?

איך הפכה ביונסה מחלוצת שירי ההעצמה הנשית והגזעית בעידן הזה לשילוב של דיפאק צ׳ופרה ואימלדה מרקוס

ניסן שור
ניסן שור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניסן שור
ניסן שור

אני חושב שהפעם הראשונה שהכרתי בעוצמתה של ביונסה היתה לפני כחמש־עשרה שנים. נתקלתי בתמונה שצולמה באחת ההופעות שלה. קלוז־אפ מהשורה הראשונה או השנייה, ככל הנראה. ביונסה ישבה על כיסא, מיקרופון ביד, בשמלת מיני סגלגלה, קצרצרה ומכוערת, רגליה פסוקות לרווחה. עד אז היא נראתה לי כמו סתם עוד זמרת פופ אמריקאית, ניצולת להקת הבנות "דסטניז צ׳יילד", מוצלחת יותר או פחות, לא מיוחדת בשום צורה. אבל התמונה הזאת חשפה משהו שלא הכרתי בדמותה. זו לא רק התנוחה הארוטית, ירכיים שריריות חשופות, מיוזעות, נוצצות, קצת צלוליטיס, פנים מעוותות ושטופות אקסטזה, כאילו שהמצלמה תפסה אותה באמצע התענגות עצמית. היה שם משהו מאוד לא פלסטיקי ולא מתוכנן ואמיתי, כן, אמיתי לגמרי. זו היתה תמונה לא מהוגנת, אולי גם לא הוגנת. ניכר שהיא צולמה ברגע של חוסר שליטה, אך לא בחוסר מודעות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ