שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה פשר האובססיה הישראלית למוזיקה היוונית, ומה היא מסתירה?

מחג'ידקיס ותיאודורקיס, דרך אריס סאן וטריפונס, ועד דלארס וגליקריה שהופיעו כאן לאחרונה: האהבה רבת השנים של ישראלים למוזיקה היוונית היא תופעה יוצאת דופן בעולם. מה מקור המשיכה למוזיקה ולשפה הלא מובנת? ומדוע למרות מראית העין של קונסנזוס, גם מאחורי האהבה הזאת מסתתר שסע חברתי עמוק?

איל שגיא ביזאוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה פוליקר בהופעה
יהודה פוליקר בהופעהצילום: דודו בכר

יום שלישי בערב, ודימיטריס בסיס, מזמרי יוון הצעירים והמבטיחים ביותר, מופיע בסוזן דלאל בתל אביב. האולם, המכיל כ-370 מקומות ישיבה, מלא עד אפס מקום, ומה שהתחיל כהופעה עם שירי פופ יווניים של בסיס עצמו, מוכרים פחות לאוזן הישראלית אך בכל זאת מוכרים ללא מעט נוכחים בקהל, הופך מהר מאוד לערב שירה בציבור. ואיזה ציבור. לא שירה בגורן, ולא באסם, לא מעל החציר ולא בינות האלונים. אלא שירה של מאות אנשים, לבושים במיטב מחלצותיהם, חלקם ממוצא יווני ורבים אחרים שלא, והם יודעים בעל פה כל מלה ומלה מהשירים הקלאסיים והמוכרים שהזמר מבצע. מדי פעם קם מישהו מהקהל, הולך לצדי הבמה, ופותח בריקוד זבקיקו (ריקוד סולו מסורתי), עדין ויפהפה. לא כזה שמסיט את תשומת הלב מהזמר המופיע, אלא כזה שמעודד אותו, מדרבן אותו להעלות את סף ההתרגשות. ובסיס מרחיק מעליו את המיקרופון, מפנה אותו אל הקהל, וכולם שרים. בקול אחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ