ההיפ הופ הישראלי יכול רק לקנא בסצינה של מרוקו

אבות הראפ המרוקאי פעלו במקביל לאבות הז'אנר במערב ועם טוויסט מקומי. היום סצינת הטראפ המתפתחת של המדינה לוקחת את ההיפ הופ למקום חדש: מקורי, עצמאי ונשי

חן אלמליח
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הראפר דיזי דרוס
הראפר המרוקאי דיזי דרוס. ראפר ותיק פתח עליו פהצילום: Reda Adine

סצינת הראפ של מרוקו היא תוצר מובהק של עידן הגלובליזציה והאינטרנט. כן, ככה הייתי אמורה לפתוח את הטקסט הזה שיעסוק בהיפ הופ מרוקאי, אבל לפעמים קלישאות עיתונאיות כאלו יכולות לגרום נזק ולשמר איזו תודעה כוזבת, או סתם לא לדייק. הנה, כבר אסביר למה: במאמרו הידוע ״אני שונא מוזיקת עולם״ שהתפרסם ב-1999 ב"ניו יורק טיימס", טען המוזיקאי דיוויד ביירן, לשעבר מנהיג "טוקינג הדס", שהאדם הלבן יצר גטו אחד גדול ל-99 אחוז מהמוזיקה בעולם בעצם השימוש במונח ״מוזיקת עולם״ ולמעשה ממשיך במסורת הקולניאליסטית בה הוא והעולם המערבי ניצבים במרכז וכל מה ומי שלא שלא נמדדים ביחס אליהם ובהתאם למרחק הפיזי והתרבותי מהם. להמשיך להתייחס למרוקאים שעושים היפ הופ, לבנונים שעושים אינדי רוק, טוארגים מהסהרה שמנגנים בלוז או די־ג׳ייז של טכנו מרמאללה כתוצר בלעדי של הגלובליזציה, יען מרגע שנפקחו עיניהם ל״מערב״, זה בעצם לחטוא לאותה תפישה בה אנחנו שוב מודדים הכל ביחס לאותו ״מערב״. כי היום כבר באמת שקשה לזכור איפה ומתי כל זה התחיל ומסורת של ראפ במרוקו, לדוגמה, קיימת כבר עשרות שנים ולא רק במתכונת הנוכחית של היפ הופ, או ליתר דיוק טראפ; יש לה שורשים נטועים בעומק של 50 שנה, כשהרכבים כמו "Nass El Ghiwane" ו"Jil Jilala" צצו והפכו לפופולריים מאוד במרוקו של תחילת שנות השבעים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ