כלת פרס ישראל, נעמי פולני: "וכל זה לשם מה? לא נחוץ לי פרסום"

גם מי שיעניקו לה מחר פרס ישראל בתחומי התיאטרון והמחול יתקשו להסביר כמה גדולה וחמקנית היתה התרומה של נעמי פולני לתרבות הישראלית. בביתה במושבה כינרת, לקראת שנתה ה–92, היא מספרת מה חשוב לה יותר מההוקרה, למה פעם אהבו שירים יותר מאשר העריצו, מדוע לא התאפרה מעולם ואיך נותרה בה אהבה לליאור ייני גם אחרי שנישואיהם כשלו והוא חבר לאחייניתה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמי פולני במושבה כינרת. מביימת גם פרפרים
נעמי פולני במושבה כינרת. מביימת גם פרפריםצילום: גיל אליהו
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

ברגע אחד בשיחה, מתוך עץ זית שגדל פרא בגינה שלה בפאתי המושבה כינרת ובין ענפיו תלויים קומקומים ישנים, מגיח פרפר בהיר וענק ומסיח את דעתה של נעמי פולני. בחיוך הולך וגדל היא עוקבת אחרי מעופו, ידה מורמת מן ההליכון עליו היא נשענת לייצב את צעדיה, ופתאום היא מתחילה לחקות את תנועות הריחוף במחוות מלאות חן של מחול. כשהפרפר נעלם בין פרחי כובע הנזיר בגינה, היא מפטירה "לבנין הכרוב", מחווה דידקטית להדיוטות שלא מזהים ואולי, להשקפתה, צריכים לזהות. האצבעות ממשיכות ליצור משפטים של מחול. היא שותקת. באיחור, אני מבינה את מהות התנועה: נעמי פולני מביימת פרפר.