שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"מישהו שאל אותי לפני כמה חודשים למה שלא נתאחד"

שבע שנים מאז שהתפרקה ועשור לאחר צאת אלבום הבכורה המבריק, תשוב להקת "נערות ריינס" למופע איחוד. "עד היום אני מסתובב עם חוסר ביטחון", אומר הסולן רועי פרייליך ומסביר מדוע הוא שונה מז'אק ברל אבל קצת דומה לפול מקרטני

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"נערות ריינס" (מימין: גיא גולדשטיין, רועי פרייליך וניר וטשטיין). בלי אג'נדה
"נערות ריינס" (מימין: וטשטיין, פרייליך גולדשטיין). בלי אג'נדה צילום: תומר אפלבאום
בן שלו
בן שלו

באמצע החזרה שחברי להקת "נערות ריינס" קיימו בשבוע שעבר בדרום תל אביב, נקרעו שני מיתרים בגיטרה של הסולן, רועי פרייליך. מיתרי גיטרה נקרעים לא פעם בחזרות ובהופעות, אבל שני מיתרים באותו זמן? זה קורה לעתים נדירות. "אין מה לעשות", אמר פרייליך בזמן שהחליף את המיתרים, "אנחנו להקה אלימה".

זה בערך הדבר האחרון שאפשר לומר על "נערות ריינס". יש התפרצויות של רעש במוזיקה של הלהקה. יש בה גם קו ברור של אינטנסיביות בהולה. אין בה דבר אגרסיבי. "אני זקוק בדחיפות לחיבוק, אם אפשר עוד הלילה", שר פרייליך ב"עוד הלילה", השיר שהלהקה ניגנה בחזרה אחרי החלפת המיתרים. זה לא דיבור של אדם שמסוגל להפעיל כוח על זולתו. זה לא רוקנרול של זכרי אלפא. זה רוקנרול הרבה יותר טוב מרוקנרול של זכרי אלפא. שילוב אנדרדוגי כובש של להט ופגיעות, תנופה ורגישות, אנרגיה משלהבת וחוסר ביטחון נרעד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ