אומלל אבל לא פראייר: הגבריות האמיתית בשיריו של דני סנדרסון

דני סנדרסון הוא ככל הנראה איש הפופ הראשון שכפר בחובת הגבריות הישראלית להיות זקופה ונחושה, גם במתח שבינו לבינה. עם המבוכה, האומללות, ההשפלה והסגידה התמידית להיא ש"כל כך יפה" שבשלל השירים — נחגוג לו יום הולדת שבעים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דני סנדרסון בהופעה. האישה כאידאה, הגבר - בצלה
דני סנדרסון בהופעה. האישה כאידאה, הגבר - בצלהצילום: מגד גוזני
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

רק אנשים שאוהבים בכל לבם את דני סנדרסון ישימו לב לפרט הזה; רק כאלה ששיריו ואלבומיו של סנדרסון, כמו שהוא כתב על המגפיים של ברוך, תפורים אצלם ישר לעצמות. כשניגנתי השבוע בספוטיפיי את "גודל טבעי", אלבום הסולו הראשון של סנדרסון מ–1982, הופתעתי לראות שהוא נפתח בשיר השני, "גלשן". רגע אחד, איפה השיר הראשון באלבום, "פיקששתי"? מתברר שהוא לא עלה לשירותי הסטרימינג. יש לשער שהעדרו קשור לכך שבאופן נדיר אצל סנדרסון השיר הזה לא נכתב רק על ידו אלא גם על ידי כותב נוסף, זאב חפץ. אולי היתה איזו מחלוקת בין שני הכותבים על סכומי העתק ש"גודל טבעי" מניב מהשמעות בסטרימינג (לא באמת. סנדרסון וחפץ חברים טובים).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ