שמוליק קראוס: סוסעץ זה אני

במלאת 40 שנה ללהקת החלונות הגבוהים ו-30 שנה לסרט "סוסעץ", מרגיש שמוליק קראוס קרוב מתמיד לגיבור שגילם: אמן מתוסכל שיוצר את סרט חייו ובסוף שורף אותו. בגיל 72, מרותק לכיסא גלגלים, הוא רוצה שיזכרו אותו כמו בסצינת הסיום: לא מדבר, רק צוחק ובוכה ומחייך

קובי בן שמחון
צילום: לאה גולדה הולטרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קובי בן שמחון
צילום: לאה גולדה הולטרמן

הבוקר שלו לא מתחיל, הוא ממשיך מהלילה. הוא אוהב את הקרירות הזאת של הבוקר. על חוף תל אביב שמוליק קראוס יושב בכיסא הגלגלים שלו ומביט קדימה. והרוח טובה. ענן גדול אחד מרדים את החוף. השעה שבע בבוקר וקראוס שולף קופסת סיגריות מיוחדת, מלאה בג'וינטים ריחניים, מגולגלים בקפידה. פצצת חלומות ושקט. כוס תה גדולה עם נענע ודבש מונחת על השולחן וכשהוא שולף סיגריה אחת הוא מבליח חייך ממזרי. "אתה מעשן?" הוא שואל.

אתמול היתה מהומה קטנה כאשר התחננו שוב שיבוא לטקס ההצדעה של ערוץ 24 ללהקת החלונות הגבוהים. אבל הוא לא רצה ללכת. כשיואב קוטנר התקשר ושאל "למה אתה לא בא?" קראוס ענה: "יש לי כאב ביצים". בבית הקפה בננה ביץ', שבדרום הטיילת בתל אביב, צוחקים מזה עכשיו כמו ילדים שעשו תרגיל מבריק.

בערוץ המוסיקה רצו לעשות חגיגה גדולה, אבל שני הג'וקרים הטמירים של המוסיקה הישראלית, קראוס ואריק איינשטיין, לא רצו להיות חלק. בסופו של דבר מי שקטפה את כל הפירות היתה ג'וזי כץ, שלא התעלמה ממנו, למרות הכל, ואמרה לקהל: "תודה רבה לשמוליק קראוס על השירים היפים שלו".

"אני אוהב את השירים האלה", אומר קראוס ונשען לאחור, "אני מאוד אוהב לשמוע אותם". הדיבור אצלו זה עניין מסובך. תמיד היה לקוני. עכשיו יותר. הוא אפילו מתבייש שזה מה שנשאר לו: המלים השבורות, המשפטים החסרים. אחרי שני אירועים מוחיים שעבר, זה לא פשוט בכלל. אבל אם על החגיגות לחלונות הגבוהים הוא מוותר, על החגיגות הקרובות לסרט "סוסעץ", שהושלם השבוע לפני 30 שנה, הוא דווקא מוכן לדבר.

ביולי 1977 הסתיימו הצילומים ובמסיבת הסיום הורמו גם כמה וכמה כוסיות לכבוד יום ההולדת של שמוליק קראוס, כוכב הסרט. ביום שלישי הקרוב תיערך בסינמטק תל אביב חגיגה מחודשת להפקה, וקראוס יבוא. הפעם בן 72. "סוסעץ" של הבמאי יקי יושע נכתב על פי ספרו של יורם קניוק. קראוס גילם בו את עמינדב סוסעץ, צייר מתוסכל שמצליח בקשיים רבים ליצור את סרט חייו ולבסוף שורף אותו. זה היה הסרט הישראלי הראשון שהוזמן לייצג את ישראל במסגרת "שבועיים הבמאים" היוקרתי בפסטיבל קאן, הרבה בזכות המשחק של קראוס.

"הסרט הנשכח ההוא הוא דבר קרוב ללבי, הזיכרונות משם נעימים. היה כיף שם, אהבתי את הסיפור", אומר קראוס ולוגם מכוס התה. "מדי פעם אני עוד מסתכל על הסרט בבית. אני זוכר שאת השיר 'סוסעץ' כתבתי בדרך מתל אביב לכפר סבא. ישבנו במכונית, יענקל'ה רוטבליט ואני. בפרדסים של רמות השבים היתה לי כבר מנגינה. יענקל'ה הוסיף עליה את המלים שלו. ניגנתי בגיטרה והוא זרק את המלים פנימה, המלים שלו נכנסו לתוך המנגינה תוך כדי נסיעה. זה שיר שאני אוהב יותר משירים אחרים, יש בו משהו אמיתי. בסרט אריק איינשטיין שר אותו. בהקלטות הוא שר על השירה שלי ואחר כך את השירה שלי הורדנו. אבל חלק קטן שלי כן נשאר. השריקה בסוף. השריקה בסוף היא שלי".

המלך בא מאוחר

פעם הוא הרביץ לכולם, עכשיו הוא חלש. כבר כמה שנים. אגדת קראוס מקבלת גוון נוסף כשהמטפל הפיליפיני שלו מסיע אותו ברחוב הירקון. כל מלה על הרגעים הקשים יכולה להפר את שלוותו הרעועה. צריך להיזהר. כדורי ההרגעה שהוא נוטל בקביעות מאפשרים לו סוג של צלילות בבקרים, בשעות הערב הוא שוקע. עכשיו הוא יודע שהסוף קרוב, וזה לא מרכך שום דבר, זה רק מאריך את השתיקות. החגיגה לסרט "סוסעץ" עתידה אולי להיות המתנה האחרונה שהחברים שנשארו מעניקים לו.

וככה הוא רוצה שתזכרו אותו. הוא יושב עכשיו מול הים. המציל קורא במגפון אל באי החוף: "בוקר טוב". "ברינג מי דה בייגלה", מבקש קראוס מאדוארד, העוזר הפיליפיני החייכן שלו. הדי-וי-די שיושק באירוע מונח על השולחן ועל גבו מובאת ציטטה מעיתון "הארץ" של המבקר יוסף שריק: "גיבור הסרט, עמינדב סוסעץ, 'נשמה אבודה' מלנכולית ומתוסכלת, שואל את השאלה הנצחית, חסרת המענה: 'מי אני? מה הפך אותי למה שהנני?' ומאחר שאין הוא מרוצה מן העולם ומעצמו, ומאידך אינו מסוגל להשתנות, מסתיים הסרט כמו שנפתח: בנימה של רתיעה, מחאה ובדידות".

וקראוס מזדהה עם כל מלה. גם אצלו, כל מלה טבולה ברתיעה, מחאה ובדידות. "השמוליק הכי אמיתי נמצא ב'סוסעץ'", הוא אומר. "הייתי אז בן 42, לא ילד אבל גם לא סבא. אני מרגיש שהדמות הזאת הכי קרובה אלי. שיחקתי בסרטים, זה צד שלא כל כך מכירים בי, והייתי רוצה שיזכרו אותי דרך הסרטים שעשיתי. לא הרבה אנשים ראו אותם, חבל. והיה בסרטים האלה משהו אחר, צד אחר שלי אני חושב. בכל תפקיד רואים שמוליק אחר. אבל 'סוסעץ' זה אני, הכי קרוב שיש".

אשתו אז, ג'וזי כץ, שיחקה לצדו בסרט. "אני זוכר את שם, הבן שלי היה אז בן פחות משנה, הוא אפילו לא הלך עוד. הבאנו אותו לצילומים. כל החיים עברו לסט של הסרט. את 'ימי ראשית הקיץ' בדיוק הקלטנו אז. בכל יום צילומים שרנו אותו. כולם בסט הכירו אותו. אהבתי את הסרט, אבל היה שם גם משהו שנורא עיצבן אותי, אני מוכרח לומר. יש שם קטע של חמש דקות בסוף הסרט, סצינת הסיום, שבה אני לא מדבר. אני צוחק ובוכה ומחייך. כל החיים שלי, של הגיבור, עוברים לפני. שוט נורא יפה. הוא מצולם ככה שאני בגובה והמצלמה מתחתי. ואני שורף במדורה את הסרט שצילמתי. ואז, בתוך היופי הזה, יקי הבמאי שם לי את הכתוביות, את כל רשימת השחקנים והנהגים בצד. וזה ממש לא נראה טוב. גם היום. הוא קילקל לי את השוט. סתם נזכרתי בזה פתאום".

הדיבור שלו מטושטש. הלשון נעה בחלל הפה בכבדות, קצת בחוסר שליטה. הוא לבוש חולצת טריקו לבנה ועליה וסט ג'ינס עם הרבה כיסים. "שיחקתי בעוד סרטים", הוא מזכיר. "היה סרט שנקרא 'הצייד המלכותי אחר השמש', צילמו אותו בספרד. זה היה סרט של רוברט שו וכריסטופר פלמר, שיחקתי שם מתורגמן אינדיאני. הם ראו אותי בלונדון עם החלונות הגבוהים והזמינו אותי. היה לי תפקיד קטן, אבל ממזרי. זה היה ב-67', הייתי צריך להיות שם בתפקיד המלך, אבל באתי מאוחר. כמה שנים לפני עשיתי את 'חור בלבנה' של אורי זהר, שם שיחקתי עשר דמויות. סרט מאוד שונה, אין בו בכלל סיפור. הייתי ילד ואבא, והייתי חלבן וקאובוי. זה הסרט הכי יפה שאורי עשה, אחר כך פשנל לקח וקילקל אותו".

בדרכי הים

הוא עוד מביט אל הים. תמיד אהב את הים, הכל בעצם התחיל שם. עוד בתקופה שעבד בצי הסוחר כימאי צעיר על סיפון האוניות "תל אביב", "דניאלה" ו"גפן". קראוס נולד ב-1935 בשכונת נחלת אחים בירושלים, הבכור מבין ארבעה אחים. אמו רוזה היתה עקרת בית, אביו מוסה נהג. בנעוריו רקד סטפס והתפרנס מהופעות כרקדן וכמורה לריקוד בבית ספר לסטפס בחיפה.

הביוגרפיה שלו מפותלת וזרוקה. לאחר שירות בחיל הים יצא לעבוד על ספינות משא, ושם, בדרכי הים, החל לכתוב את המנגינות הראשונות שלו. הוא מספר שמישהו נתן לו פעם על המזח בחיפה גיטרה, ומאז לא עזב אותה. הוא היה בן 25. במסעות האינסופיים הללו למד בפעם הראשונה לשחק ולהשתגע.

"הגענו פעם אחת לוירג'יניה בארצות הברית, יצאתי עם החברים שלי והסתובבנו בעיר. פתאום ראינו חבורה של משוגעים שיצאה לטיול ברחוב", הוא מספר בהתלהבות. "התערבתי עם החברים שלי על 20 דולר שאני יכול להיטמע בתוך המשוגעים מבלי שמישהו ירגיש. וככה נכנסתי ביניהם. תוך דקה הם כבר נכנסו לתוך מבנה ואני יחד איתם. כשניסיתי להפסיק את ההצגה ולצאת, השומר הענק לא נתן לי לצאת. רק אחרי שלוש שעות החברים שלי הצליחו להוציא אותי משם. אני עוד הספקתי לאכול שם ארוחת צהריים".

את דרכו האמנותית החל בסוף שנות ה-50, כשעבד עם צמד העופרים. השיר "בית הערבה", ששייך לאותו הרכב, נכתב לזכר אביו של קראוס, שהיה פעיל בהקמת קיבוץ בית הערבה. ב-1961 הקים קראוס בבאר שבע פאב ששמו "בר שבע", שבו הופיע בעצמו וגם אירח את אמני התקופה. אחרי שנה עבר לתל אביב. בהצגה "השטח" שהוצגה בהבימה בתחילת שנות השישים, וירדה כעבור חודשיים, הוא הכיר את ג'וזי כץ. השניים נישאו אחרי זמן קצר. באותה תקופה, בין 1964 ל-1967, שיחק קראוס בסרטים "חור בלבנה", "פורטונה", "עליזה מזרחי" ו"איריס".

בסוף 66' קמה להקת החלונות הגבוהים, וכעבור שנה יצא האלבום שלה שכלל שירים כמו "זמר נוגה" (התשמע קולי), "הבובה זהבה", "אינך יכולה", "כל השבוע לך" ו"האהבות שלי". כמלחין וכמעבד הקולי היה קראוס הכוח המניע בשלישייה. האלבום, שיצא באפריל 1967, חודש וחצי לפני מלחמת ששת הימים, סימן דרך חדשה למהפכת הרוק והפופ במוסיקה הישראלית.

שנה אחת התקיימו החלונות הגבוהים. אחרי שאיינשטיין עזב את השלישייה, בעקבות סכסוך עם קראוס, ניסו כץ וקראוס להמשיך את קיום הלהקה בלונדון, נכשלו והזוג עבר לניו יורק למשך שלוש שנים. "האמת שבניו יורק רציתי להמשיך לעשות מוסיקה", אומר קראוס, "אבל ראיתי שיש שם כל כך הרבה מוסיקה ושיש שם תחרות גדולה מדי, אז עם קצת הכסף שהיה לי פתחתי חנות לעור. אח שלי צדוק גם היה איתי שם. זה הפך למשהו אין. קראתי לחנות 'טרומפלדור', כי אני אוהב את השם הזה ואת הסיפור הזה". זה גם שם הרחוב שבו הוא מתגורר עד היום בתל אביב.

חנות העורות של קראוס זכתה להצלחה בקרב כוכבי רוק אמריקאים, בהם ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס, שהתיידד עם בעל החנות. "הנדריקס בא לקנות אצלי חליפת עור והתחברנו", מספר קראוס וחיוך גדול מתפשט על פניו. "הוא אפילו לקח אותי להופעה שלו בפסטיבל 'וודסטוק'. הייתי כל כך מסטול באותו יום שאני לא זוכר משם שום דבר", הוא מתענג על הסיפור.

לישראל חזרו כץ וקראוס ב-1970, לאחר מות אביו, ומאז נשארו כאן לבקשת אמו. בתל אביב של שנות ה-70 החל הגלגל להסתובב בטירוף. קראוס היה חלק מחבורת לול המיתולוגית, והשתתף בהקלטת אלבומיו של אריק איינשטיין. הוא הלחין שירים לאיינשטיין, למשל את "כשאת בוכה את לא יפה", ולאריק לביא את "זה קורה". אבל משהו בער מבפנים. "נתתי להם את השירים", הוא אומר. תמיד היתה לו ההרגשה הזאת, שהוא נתן את השירים שלו אבל בעצם אין מוכשר ממנו. רק ב-1971 הקליט קראוס לראשונה כסולן, את "לוח וגיר" למלים של יענקל'ה רוטבליט.

ולמרות זאת, זו היתה שנה קשה לקראוס. דברים לא הסתדרו בקלות. קראוס נאבק באותה העת על חלקת אדמה שירש בנבי סמואל שליד ירושלים. "היה לי קושאן של סבתא, אמא של אמא שלי. היו שם ארבעה דונם. לקחתי את חתיכת האדמה הזאת וגידרתי אותה. היה שם בית כנסת עזוב, בין החורבות ראיתי לוחות הברית חצובים. ניקיתי שם", הוא נזכר. כשחיילים באו לפנות אותו הוא איים עליהם בשני כלי נשק: רובה קלצ'ניקוב ורובה צלפים סמיונוב. הוא נעצר באשמת החזקת נשק בלי רישיון.

בכלא, אחד הסוהרים ערך לקראוס היכרות עם משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס. "יום אחד היא נכנסה עם עוגה לחדר הביקורים. היא עמדה מולי ושאלה: 'מה אתה עושה?'. סיפרתי לה את הסיפור. זאת היתה הפעם הראשונה שנפגשנו. ואיכשהו התחברנו טוב". הוא לוגם שוב מכוס התה הגבוהה ומבקש מאדוארד שיביא לו עוד אחת. "היא דיברה עם השופט ושיחררה אותי בערבות", ממשיך קראוס. "דיברנו אז על השיר שכתבה, 'הבובה זהבה', היא אמרה שמאוד אהבה את הלחן והביצוע ושהיא רוצה שאלחין עוד שירים שלה. וזה מה שעשיתי. תמיד נשארנו בקשר. לימים גם סעדתי אותה בבית שלי בתל אביב. את זה אנשים לא יודעים. היא היתה זקנה מדי לצאת לשתות בפאבים, אבל צחקה הרבה".

גם ממעצר אחר יצאו לקראוס דברים טובים. "הייתי עצור כמה פעמים על חשיש. באחת הפעמים בכלא התחלתי לכתוב. היה משהו מעניין שם, כי קיבלתי חופשה מיוחדת כדי להקליט את השירים שכתבתי ומהם יצא האלבום 'מדינת ישראל נגד קראוז שמואל', שיצא באותה שנה, 1977. איך שיצאתי מהכלא לחופשה התקשרתי לחברים שיבוא לנגן. בתקליט הזה היינו מעושנים, והנגינה באה יפה מאוד. זו היתה תקופה שהייתי נגד כולם וכולם היו נגדי. בתקליט הזה הוצאתי המון כעס".

הזדהה עם הדמות

באותה שנה גם צולם הסרט "סוסעץ". יקי יושע, במאי, היה אז בן 25. "צילמנו את הסרט במשך שישה חודשים, בחורף, בנוה צדק", מספר יושע, המצטרף אל השולחן של קראוס. "האמת שבהתחלה לקחתי לתפקיד את אלכס אנסקי. נשמע קצת מצחיק עכשיו".

"שלושה ימים לקח לו להבין", מעיר קראוס.

"זה נכון", מאשר יושע. "אז עצרתי את הצילומים. את שמוליק הכרתי, הוא אמנם שיחק בכמה הפקות, אבל זה לא היה ברור לקחת אותו. הוא לא הצטרף בגלל הכישורים שלו כשחקן, אלא בגלל הדמות שהוא היה".

איזה שחקן הוא היה?

"הוא הזדהה עם הדמות הרבה מעבר למה שבריא לשחקן לעשות. היתה סימביוזה מוחלטת בין הדמות לבינו. כמו שהוא לא למד מוסיקה הוא גם לא למד משחק. לא היו לו כלים לעבוד על דמות. הוא הזדהה מאוד חזק עם הדמות ששיחק. הוא נתן לעצמו להיות הוא, בלי קשר לדימוי שמצפים ממנו למלא. זה הרי נהיה קטע, המכות של שמוליק. לדעתי זה שולי, הרכות שלו היא כל כך הרבה יותר, ואת זה רואים בסרט. פשוט מרגישים את זה חזק".

הסרט הזה השפיע עליו עמוקות.

"הוא ידע להיכנס לדמות, אבל לא ידע לצאת ממנה. בסיומו של הסרט הוא התאשפז שוב. סף הרגישות שלו מביא אותו לשם. כאשר הוא נכנס להליך של יצירה הוא טוטלי, היצירה הופכת להיות הוא והוא זה היצירה. כמה כאלה יש? הוא המשיך לחיות את זה. אחרי שכולם עזבו, קיפלו את המצלמות והכל, הוא נשאר לגור שם, באותה חורבה שצילמנו בה את הסרט. ואז באו אנשים מהעירייה, והמשטרה, ונהיה בלגן".

היתה לו תרומה גם לתסריט?

"המון טקסטים עפו מהתסריט, כי הנוכחות שלו צימצמה את הצורך לדבר ולהסביר. וזה קולנוע, רק איפה שאין לך ברירה נכנסים דיאלוגים. פתאום לא היה צריך לדבר כל כך הרבה. במבט נאמר המון. ויש משהו בזה שהוא רוצה שיזכרו אותו ככה".

אבל תמיד יזכרו את שמוליק קראוס מכותרות העיתונים, את הבעל האלים והשיכור שמירר את חייה של ג'וזי. את האיש שאצלו משבר רדף משבר. האשפוזים התכופים בבית חולים לחולי נפש, בשל מחלת המאניה-דיפרסיה שממנה עודנו סובל, הובילו את ג'וזי כץ להימלט מכל זה ב-1981 ולעזוב אל משפחתה בארצות הברית, עם ילדיהם המשותפים, בן ושם. קראוס ניסה לשים קץ לחייו וכץ חזרה להציל אותו. גם על זה כתבו בעיתון. הרבה דם רע נשפך. אחר כך היא עזבה שוב, קראוס החל להסתגר וזה הפך אצלו לדרך חיים. באותה שנה הוציאה חברת התקליטים הד ארצי את האלבום "70-80", שקיבץ 11 הקלטות שבהן נטל חלק. האלבום "גלגל מסתובב" יצא שנה לאחר מכן.

ואז באה שתיקה גדולה. שש שנים לא הצליח קראוס לשחזר את ההצלחה של "גלגל מסתובב". הוא טבע בלחצים נפשיים קשים אחרי ההצלחות. את רוב שנת 1984 העביר בין בתי מעצר ובבתי חולים לחולי נפש, שאליהם הגיע אחרי התקפי אלימות. נראה שכל ג'וינט הוביל אותו לאבו כביר או לבית משפט. את יום הולדתו ה-50 חגג באברבנאל. הפקת האלבום הבא שלו, "אחרי 20 שנה" (1988), שנפתח בשיר "רואים רחוק רואים שקוף", התעכבה בשל כך יותר משלוש שנים.

יענקל'ה רוטבליט היה איתו כל השנים. הוא חתום על רוב הטקסטים של קראוס. הוא מכיר אותו מהתחלה עד הסוף, את כל הפצעים. "אל שמוליק אני מתחבר דרך הכתיבה", אומר רוטבליט. "הצד החולה, המתפרץ שלו, זה דבר שהוא לא בוחר בו, אין לו שליטה על זה. זאת בעיה שהוא נתון בה. די מאוחר הוא למד לקחת תרופות שאיזנו אותו. בדרך כלל תקופות יצירתיות מעוררות לו את זה. אבל בזמן ההתקפים התרחקתי, רק חנה, אשתו, עומדת בזה. זה זמן שהוא תובעני ופרוע למדי. אבל בסוף מגיעה הרכות. הרכות נמצאת במלודיות שלו. אי אפשר שלא לשמוע. אני מרגיש את זה ב'רואים רחוק רואים שקוף', ב'בית הערבה', ב'בובה זהבה'".

ב"שיר החי" כתבת: "ראיתי איך כמו סוס אציל פראי דוהר לחופש שבוי בקסם רע ומר", "ראיתי בבתי משוגעים כבולים עד בוקר בחלומות מטורפים ומכות חשמל". כתבת את השיר בשבילו?

"אני חושב ש'השיר החי' מספר את הסיפור שלו. ביוגרפיה קטנה. זו התבוננות שלי עליו. תמיד היו בשמוליק שני צדדים, הוא מבורך אבל הוא גם מקולל".

גניבת אשה מחופתה

עכשיו קראוס מתפרנס בדוחק מתמלוגים על שיריו. אשתו, האוצרת חנה קופלר, היא המצוף שמרים את ראשו מעל פני המים. אם תעזוב הוא ייפול. מדי בוקר הוא מתחיל לקחת סדרות כדורים: לנפש, להרגעה, לכאבים, לזיקנה השוטפת. קופלר, שנשארת כבר עשרים שנה לאסוף את השברים החבויים של קראוס, גרה בדירה נפרדת, קרוב אליו. הם ביחד יום יום. היא יושבת איתו במרפסת שלו כבר בשעות הבוקר המוקדמות וזה הזמן הכי צלול שלו. בהמשך היום הכדורים כבר מקהים את התחושות.

בביתו שברחוב טרומפלדור הוא מקשיב המון למוסיקה. "אני אוהב לשמוע מוצרט, פינק פלויד, ביטלס, בטהובן, טים הרדין, ג'ימי הנדריקס, באך, שוסטקוביץ, פאולו קונטי, ביל אוונס ובכלל ג'אז לסוגיו, מוסיקה קלאסית לסוגיה. המון דברים", הוא מפרט ברצף אטי.

מוסיקה ישראלית?

"איינשטיין ומזי כהן".

אתה עדיין כותב מוסיקה? מנגן?

"כרגע אני לא כותב ובקושי מקשקש על הגיטרה, אבל זה יבוא".

אתה קם ממש מוקדם?

"אני קם בין ארבע לחמש בבוקר. אני מתחיל את היום כשאני יושב במרפסת ושומע מוסיקה. אחר כך אני יורד לים וצופה בגלים. עד עשר בבוקר".

מה היית רוצה לעשות אילו לא היית כותב שירים ומשחק בסרטים?

"הייתי רוצה להיות רקדן סטפס, או אולי לפתוח פאב".

מי חסר לך? למי אתה מתגעגע?

"סבתא שלי הירושלמית חסרה לי. היא פינקה אותי המון. אני מתגעגע לכל חברי שמתו. מונה זילברשטיין, שחקנית יפהפייה שמתה ממנת יתר, יבי, שהיה לו טור בעיתון 'הארץ', משה איש כסית. אני מתגעגע לעדי סמל שמת לפני חודש. פעם הוצאנו ביחד אשה שהוא אהב מהחתונה שלה. עם השמלה הלבנה גנבנו אותה לפני החופה לתוך הרכב וברחנו משם. כל הדרך היא צעקה שהיא מתחתנת ושאנחנו משוגעים. עצרתי רק ברחובות, אחרי שעמד ברמזור אדום שוטר. אז הורדנו אותה והיא חזרה במונית להתחתן".

יש משהו שאתה רוצה לעשות ועוד לא הספקת?

"להלחין ולהקליט את שירי הבאים. אבל לא ניתן להספיק את הכל".

ישנו הדימוי של "שמוליק קראוס". איזה שמוליק אנשים פחות מכירים?

"רגשני ופשרן".

אם יש אלוהים, מה היית רוצה שהוא יגיד לך?

"שאין אלוהים".

ההכרה הממסדית במעמדו של קראוס הגיעה. אמנם באיחור, אבל באה. ב-2006 קיבל את פרס שר החינוך והתרבות למפעל חיים, על רקע מחאה של ארגונים פמיניסטיים. השופטים כתבו אז שקראוס "אחראי ליצירתם - בהלחנה, ביצוע ועיבוד - של עשרות שירים, שרבים מהם הנם בני אלמוות". הדברים האלה עשו לו ממש טוב, זה היה רגע של יופי. לפני קבלת הפרס אמר קראוס: "המדיניות לתת פרס לאנשים שעוד לא עם רגל אחת באדמה היא מדיניות יפה, אין מה להגיד".

אבל שוב, ההצלחה הסתיימה באשפוז פסיכיאטרי. נסיך הגאות והשפל כאילו לא יכול אחרת. בשנת 2002, לאחר שהכה את הפזמונאי אפי נצר בכינוס השנתי של אקו"ם, אושפז קראוס לכמה ימים באברבנאל. ב-2003, מיד אחרי צאת אלבומו האחרון "יום רודף יום", שאסף ביקורות מעולות, נתפס קראוס על ידי משטרת התנועה כשהוא נוהג עם רישיון שתוקפו פג ב-1986. השופט הורה לאשפז אותו. שנה אחר כך זה קרה שוב. קראוס נעצר לאחר שהפר את תנאי מעצר הבית שהוטל עליו, בעקבות משפט תעבורה שהתנהל נגדו, והשופט שלח אותו שוב לאשפוז באברבנאל.

קשה לדבר איתו על המעברים האלה, החורים השחורים הללו מערבלים את נשמתו. צריך להיזהר. כשצעירה מתקרבת אל שולחנו בחוף, מתגלה כאב נוסף. היא שואלת אותו אם אפשר לקבל את מספר הטלפון של בנו. "הכרתי את בן בהודו, טיילנו ביחד שלושה ימים", היא אומרת לאב השותק. "אני לא יודע מה הטלפון שלו", השיב לה קראוס בריחוק, "אני לא יודע איפה הוא". לפני שנתיים נעצר בן קראוס לאחר שהכה את אביו ואיים להרוג אותו. מאז נותק הקשר.

קחי, כלבה טובה

כי הרבה דברים אבדו. אולי מהסיבה הזאת עובדת אשתו על פרויקט גדול - ספר שירים מקיף שלו. "אף פעם לא דיברתי על הקשר בינינו, זאת החלטה של כמה שפחות להיחשף", אומרת קופלר, לבושה בשחור. "אבל הגיע הזמן להוציא ספר שיכלול את התווים לכל הלחנים שלו. אני אשבץ בו טקסטים של חברים ואנשים שעבדו ויספרו על יצירותיו. חלק נכבד מהספר יכלול צילומים מכל התקופות, צילומים של המשפחה, פורטרטים שצילמו וציירו אותו, מהסרטים שהשתתף בהם. זה דבר שישמח מאוד את שמוליק. זה מגיע לו. הבעיה שאני כל הזמן מרגישה שאני לא יכולה לסגור את הספר, כי תמיד יש הרגשה שעוד אלבום יצא".

בעניין הספר קראוס פחות מעורב. היתה לו ציפייה שהדבר כבר יתממש והעיסוק בכך גורם למפח נפש. הוא לוקח ללב את הדברים האלה. בשעה תשע בבוקר הוא מוציא חתיכת בייגלה משקית חומה ונותן לכלבה ששוכבת מתחתיו. "קחי", הוא אומר לה, "קחי כלבה טובה". ברקע מתנגנים השירים שלו. "בערה בי אש, יצאתי לחפש, שנים סערתי כסופה", הוא שר ברמקולים.

"22 שנה אנחנו ביחד", הוא אומר. "חנה היא אשה חכמה מאוד. הסוד של הזוגיות שלנו שאנחנו גרים בדירות נפרדות. זה טוב. היא מבינה אותי". כשמטוס הרקולס ענקי חולף מעל קו החוף קראוס מספר שפעם טס במטוס כזה. "זה היה במלחמת ששת הימים, ג'וזי, אריק ואני הלכנו לשיר לחיילים". ורגע לפני שהוא קורא לאדוארד לקחת אותו הביתה הוא מוסיף עוד משהו. "לא מזמן רוטבליט שלח לי שיר חדש, עוד לא התחלתי לעבוד עליו, אבל זה יקרה".

יש אולי עוד משהו שאתה רוצה להגיד?

"לא, שאלת יותר מדי שאלות".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ