חותר תחת עצמו

"מטרופולין"

בן שלו
ביקורת /
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
ביקורת /

דבר אחד חייבים לומר לזכותו של עופר מאירי, המוח שמאחורי "מטרופולין": נדמה שאי אפשר להישאר חצוי ביחס למוסיקה שלו. מאירי יודע כל כך טוב מה הוא רוצה, והעולם הצלילי שהוא מעצב כל כך ספציפי, שהתגובה אליו היא אחת משתיים: או שהפה של המאזין נפתח כי הלסת שלו נשמטת מרוב התפעלות, או שהפה שלו נפתח כי הוא חייב לשחרר פיהוק ענק. "הסליל", האלבום החדש של "מטרופולין", עורר בי רוב הזמן את התגובה השנייה.

"הסליל" הוא אלבום נושא, גם אם לא באופן רשמי. החזרה על אותו משפט מפתח בשיר הראשון והאחרון והזיקה המכוונת בין כמה מהקטעים האחרים מבהירות זאת היטב. רוב השירים עוסקים במצוקה הרגשית שמעוררים החיים בכרך המודרני: הניכור, אובדן היכולת לתקשר, מחיקת הזהות העצמית ואפילו אובדן האנושיות ("חיות קטנות בתוך ערים גדולות, מתרוצצות, הן משלמות מחיר"). זה נושא גדול שכבר טופל באין-ספור אלבומים. "הסליל" אינו מחדש דבר, וזה בסדר. מה שלא בסדר זה שהוא אפילו אינו מעורר אמפתיה כלפי אותן "חיות קטנות, מתרוצצות" - גם משום שהדיבור שלו אינו קונקרטי ונותר ברמת האמירות הכלליות והשחוקות וגם מפני שהטון שלו מלא ברחמים עצמיים.

על העומק שחסר בטקסטים היתה אמורה לפצות המוסיקה, אבל זה פיצוי דל למדי. מאירי הוא בראש ובראשונה מפיק, מעצב צליל, ולסאונד שלו יש נטייה להישמע מעובד מאוד, עשוי עד לפרט האחרון, לא טבעי במופגן. צליל לא טבעי מעורר לא פעם תלונות בדבר העדר רגש ונשמה, אבל די לחשוב על להקות הבנות של פיל ספקטור או על המוסיקה האלקטרונית בשיאה כדי להבין שאלה טענות לא רציניות. למעשה, אפשר למצוא ב"סליל" לא מעט רגש, והוא גם חף רוב הזמן מהכוחנות שאיפיינה כמה מהשירים הקודמים של "מטרופולין" (למשל, הגרסה האיומה ל"בלי לומר מלה" של שלום חנוך).

אם העדר רגש ונשמה הוא לא הבעיה, מה בכל זאת מפריע בצליל של מאירי, שכבר הוכח כי הוא מדבר אל הרבה מאוד אנשים (האלבום הקודם של "מטרופולין" נמכר בעשרות אלפי עותקים)? ראשית, למרות החתימה הברורה שלו, הצליל הזה לא מקורי, לא מרשים ויש בו אפילו משהו אנכרוניסטי: קצת "פינק פלויד", קצת "רדיוהד", קצת טריפ-הופ והמון המון קלידים מרחפים; שנית, ברוב המקרים ההפקה המוקפדת עוטפת לחנים בינוניים ומטה ("אל תלכי" ו"קרח" הם דוגמאות יוצאות דופן למלודיות טובות) ועל כן השירים נדמים חלולים לעתים קרובות.

אבל הכשל הכי גדול בהפקה של "הסליל" הוא שהיא חותרת תחת הזעקה שמאירי מנסה לבטא בטקסטים. תמונת העולם ש"הסליל" משרטט היא כאמור קודרת מאוד, אבל מתוך האפילה בוקעת מפעם לפעם התקווה שהאדם המחוק, המתוכנת, יצליח להיחלץ מתחת למכבש, להחזיר לעצמו את זהותו, לבטא את האינדיווידואליות שלו ולתקשר עם בני אדם אחרים. המוסיקה היתה צריכה להדגיש את הממד הזה, לחגוג את המגוון האנושי, אבל היא עושה בדיוק את ההיפך: שורה עליה תחושה חזקה ומתסכלת של אחידות. התופים מנגנים כמעט כל הזמן אותו מקצב מייגע, הגיטרות מנוטרלות מהעוקץ שלהן, כאילו מאירי ביקש להפוך אותן לשלוחה של הקלידים שלו, והדבר הכי צורם: למרות ריבוי הזמרים באלבום (חברי ההרכב דנה עדיני, רוני אלטר וברק גביזון והאורחים עברי לידר, אביב גפן וארקדי דוכין), לא נוצרת תחושה אמיתית של ריבוי קולות. להיפך, נדמה שמאירי העביר את הזמרים שלו דרך פילטר אחיד, והם יצאו משם כגרסאות דהויות של עצמם: תוצרים של עולם מנוכר ומהונדס, ולא אנשים שבכוחם לשנות אותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ