החורף בא

"התנתקתי מהעולם, כמעט לא תיקשרתי עם אנשים", מספר המפיק קותי על התחושה שליוותה אותו לאחר מסע מתיש בג'מייקה. דווקא מן הבדידות יצא אלבום סולו סוחף

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

דכדוך, בדידות ובורות בתולדות המוסיקה הפופולרית לא אמורים להוליד אלבום חם וסוחף, מלא חיים והשראה. אבל אלה החומרים שמהם צמח "קותימן", אלבום הסולו הראשון של המפיק הצעיר קותי (אופיר קותיאל).

לפני כשלוש שנים חזרו קותי ושותפו ליצירה, המפיק רונן סאבו, ממסע מלהיב ומתיש של תשעה חודשים בג'מייקה. סאבו המשיך במועדונים של תל אביב את החיים האינטנסיוויים שידעו השניים בג'מייקה; קותי, שחזר מג'מייקה מעורער נפשית ("אני חושב שקצת השתגעתי שם", הוא אומר), הסתגר בבית וכמעט לא יצא ממנו במשך חצי שנה: "התנתקתי מהעולם, כמעט לא תיקשרתי עם אנשים, בטח שלא הלכתי למסיבות. יציאה לפינת הרחוב כדי להביא פיצה נהפכה לפרויקט".

מה הוא עשה לבד בבית? בעיקר הקשיב למוסיקה שהוא לא מכיר, "שפשוט העיפה לי את המוח". זאת לא היתה מוסיקה אזוטרית. להיפך: אלה היו אבות המזון, שמשום מה חלפו עד אז ליד אוזניו - ג'יימס בראון, פלה קוטי (גדול מוסיקאי האפרו-ביט, הפאנק האפריקאי) ו"קינג קרימזון" הם שלושת השמות הראשונים שהוא מונה. "דברים שונים מאוד זה מזה, שבדרך כלל מתגלים על ידי אנשים בתקופות שונות בחיים. עלי הכל נפל ביחד. ג'יי-בי ופלה וקרימזון - הם כאילו באו מאותו מקום, נגעו בי באותו מקום וריגשו אותי באותה צורה".

התפוצצות יצירתית

הם גם עוררו בקותי צורך עז לעשות מוסיקה בעצמו. כיום, בגיל 25, כשהוא מתכונן להופעות שילוו את צאת האלבום החדש, הוא מתקשה לשחזר מה הוא בדיוק עשה אז באולפן הביתי. "ההתפוצצות היצירתית שחוויתי היתה כל כך רגשית ואינטואיטיווית - הדלקתי את המחשב וזה פשוט יצא ממני", הוא אומר.

כיאה למפיק פופ בתחילת המאה ה-21, ובניגוד לנעשה ברוב אגפי המוסיקה הישראלית, קותי התחיל תמיד מהתופים. מכיוון שקשה עד בלתי אפשרי להקליט תופים באולפן ביתי, הוא השתמש במקצבים שהקליט באולפן אמיתי "הרבה לפני שידעתי שאני מתכוון לעשות אלבום. סתם, שיהיו חומרי גלם לעבוד אתם". עכשיו הוא שמע את הגרובים הישנים, חתך מהם את הקטעים שהדליקו אותו, "ותוך כדי העבודה על הגרוב התחלתי לשמוע בראש מה הבס צריך לעשות, ואז לקחתי בס והתחלתי לנגן, ותוך כדי הנגינה בבס התנגן לי בראש מהלך הגיטרה". אחר כך הוסיף מקלדות שונות ומשונות, וכשהסקיצות היו מוכנות הזמין לאולפן חברים כמו אלרן דקל מ"פאנקנשטיין", שלומי אלון מ"הדג נחש", קרולינה ומוסיקאים נוספים מאומת הגרוב הישראלית המתפתחת, ששרו קולות וניגנו בכלי נשיפה.

הסינגלים מהאלבום, שמיועד להפצה בעולם לא פחות מאשר בישראל, קיבלו תגובות נלהבות במגזיני מוסיקה באירופה, שקיטלגו את המוסיקה של קותי כ"פאנק פסיכדלי" או "אפרו-פאנק פסיכדלי". בניגוד לתוויות ז'אנריות אחרות, זאת דווקא תווית סבירה, שמבטאת את המפגש הפורה שמתקיים במוסיקה של קותי: מצד אחד - פאנק מהודק, ברור, מקפיץ ושמח, ומצד אחר - אלמנט פסיכדלי מטשטש, הזייתי, מבולבל ואפילו קודר.

"אני מת על פאנק, אבל אם הייתי עושה רק פאנק, זה לא היה בדיוק אני. זה היה פשוט מדי, אופטימי מדי", אומר קותי. "הפסיכדליה - שם אתה יכול לשמוע את הבעיות הנפשיות שלי", הוא מוסיף בחיוך. "אבל מובן שהשילוב הזה לא נעשה במודע, הוא פשוט קרה".

קותי, בן 25, נולד וגדל בזכרון יעקב. אמו היא פרופסור לביולוגיה, אביו פרופסור לגיאוגרפיה, "ולי יש אולי עשר שנות לימוד, כך שממוצע ההשכלה במשפחה הוא די רגיל", הוא אומר. אחרי שעזב את התיכון נרשם לבית הספר רימון. זאת לא היתה חוויה מוצלחת במיוחד. "כל הג'ז הזה בילבל אותי מאוד. פחדתי לשמוע 'לד זפלין' כי זה לא היה ג'ז, ואם זה לא ג'ז זאת בטח מוסיקה לא טובה. אבל פגשתי ברימון אחלה אנשים".

הוא התגלגל ללהקת "אניקוקו", הרכב שניגן מוסיקה אפריקאית ורגאיי והתייחד בכך שההופעות שלו אף פעם לא תוכננו מראש. שם פגש קותי את סאבו, שנהפך לשותפו; כיום השניים הם מהבולטים במפיקי הפופ הצעירים בישראל. סאבו הכיר לו את חיים לרוז, ואצל לרוז, שמבוגר ממנו בכ-15 שנה, עשה קותי את החניכה המוסיקלית שלו כמפיק ורמיקסר.

לרוז היה זה שהמליץ לקותי וסאבו לנסוע לג'מייקה. "אם הייתי יודע לאן אני נוסע, לא הייתי עושה את זה", אומר קותי. "חשבנו שנגיע למקום שדומה לסיני, עם ים ורגאיי וראסטות, ואולי יהיו לנו חברות ג'מייקניות, וניסע באוטו צבעוני ונתפנן מהשמש. אבל בשנייה שהגענו הבנו שכל קשר בין הפנטסיה למציאות הוא מקרי לחלוטין: ערים תעשייתיות מכוערות, עוני מטורף, מלא פשע, אקדחים ורובים בכל מקום. הארדקור. אתה יכול לשמוע את זה בלהיטים הג'מייקניים. הכוכב שלהם הוא ה'באדמאן', שיורה בהומואים ובשוטרים".

קותי וסאבו נסעו לג'מייקה עם מחשב נייד ובו שלל "רידימים" שהקליטו ("רידים" הוא השלד האינסטרומנטלי שעליו שרים זמרי הרגאיי). הם קיוו למכור אותם, אולי אפילו לזמרים מפורסמים, אבל בשבועות הראשונים בג'מייקה הם היו בדיסאוריינטציה מוחלטת: "לא הבנו מלה ממה שאנשים אמרו לנו, התגלגלנו איכשהו לאיזה חור במזרח האי שב'לונלי פלנט' כותבים עליו "Don't go there!", חיינו בתת תנאים".

אבל בהדרגה הם החלו להתאקלם. "התחלנו להבין את השפה, עשינו רידים למישהו, ואז נפוצה השמועה שיש שני מפיקים לבנים, ובאו ערימות של אנשים שרצו להקליט אתנו. כולם רוצים להיות זמרים בג'מייקה. בכלל, אי אפשר לתאר כמה המוסיקה מרכזית שם. היא נמצאת בכל מקום - בדוכן מלפפונים, במפעל לבלוקים, בכל פינה ברחוב. כאן אולמרט נמצא בכותרות, שם סיזלה (זמר רגאיי, ב"ש) נמצא בכותרות".

קותי וסאבו עברו ממזרח ג'מייקה לבירה קינגסטון, הקליטו עם כמה זמרים בולטים, "ואז הגענו למארלים", מספר קותי. "כל השבט נמצא שם, חוץ מזיגי. הם חיים בממלכה משלהם, אף אחד לא יכול לגעת בהם. השמענו לסטיוון מארלי (אחד הבנים של בוב, ב"ש) את הרידימים שלנו, והוא התחיל לרקוד באולפן וקנה אותם מאתנו. הוא אפילו נתן לי לנגן בגיטרה החשמלית של אבא שלו".

הכל שטוח

קותי אומר ששאב הרבה השראה מהרדיו הג'מייקני, אבל באלבום החדש שלו אין זכר למוסיקה ג'מייקנית עכשווית, לא בצליל ולא בגישה. "המוסיקה העכשווית בג'מייקה היא פופ בצורה הקיצונית שלו: הכל חדש, הכל שטוח. בום-בום-בום. זה מפוצץ את המועדון וזה מגניב, אבל זה גם אלים מאוד וחסר עומק. אורך החיים של שיר הוא אפסי. שיר שהיה להיט ענק לפני חודש, אף אחד לא זוכר אותו היום. הגישה הזאת עשתה לי חשק לעשות את הדבר ההפוך: מוסיקה שיש לה עומק, שיש בה רכות. מוסיקה שאפשר להתענג עליה".

ובכל זאת, בכמה מהעבודות שלו ושל סאבו כמפיקים אפשר למצוא את גישת הפופ הקיצונית, למשל בלהיט הקליל והטיפשי "הקיץ בא" שהפיקו לזמרת רונית ראסטה ("כבר נמאס לי ממעיל ונמאס ממטרייה/ היום אני מראה את הקיץ בבריכה... שיואו איזה כיף הקיץ באבאבאבא").

"אנחנו עושים הרבה דברים רציניים. גמרנו להפיק עכשיו אלבום לזמרת מלכה אינגדשט, שעבדנו עליו שלוש שנים", אומר קותי. "אבל יש זכות קיום גם לשירים כמו 'הקיץ בא' - להיטי אינסטנט, פופיים וטיפשיים, שעושים אותם בתוך שבוע, בלי להתפלסף. במוסיקה הישראלית הכל נורא כבד. כולם עצובים כל הזמן. אנשים אוהבים להיטים טיפשיים, אבל רק כשזאת מוסיקה מזרחית או לועזית. הפופ של המיינסטרים הישראלי צריך להיות מכובד. למה? יש לנו שמש, המדינה הזאת צריכה להיות פאנקית. תפסיקו לקחת את עצמכם כל כך ברצינות".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ