הקול הקשוח מהחלומות, וסיוטים אחרים

פסקול הסרט "I'm Not There" על בוב דילן; סרט על הופעותיו בפסטיבל ניופורט

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

ובחלומי חברת התקליטים קולומביה, שמחבבת תאריכים עגולים וחגיגיים, מציינת 20 שנה ליום שבו התוודעתי לבוב דילן ("עד פופ", 1987: אהוד מנור מקרין את הקליפ של "Subterranean Homesick Blues" והאדמה מתחת לרגלי רועדת) ומאפשרת לי לערוך מחדש את הפסקול של "I'm not There", סרטו החדש של טוד היינס על חייו של דילן. אני מקבל לידי שני דיסקים ארוכים כאורך הדרך בין מינסוטה לניו יורק (34 גרסאות כיסוי שנמשכות כ-160 דקות), וניתן לי חופש פעולה מוחלט. אני לא צריך להתחשב במעמדו של המבצע או במאמץ שהשקיע בביצוע. הנחת העבודה היחידה היא שאין דבר מיותר יותר מגרסה בינונית לשיר של דילן. והתוצאה: כשני שלישים מהשירים לא עוברים את הסלקציה, וקולומביה מקבלת ממני דיסק אחד, לא ארוך במיוחד, שהיא כמובן ממהרת לגנוז.

בחלוקה גסה, אפשר למיין את משתתפי הפסקול לשתי קבוצות: רובם משתייכים לליגה הלאומית של אמני הרוק האלטרנטיווי בארצות הברית, ולצדם יש נציגות לזקני השבט, בני דורו של דילן ואף מבוגרים ממנו. הזקנים מנצחים, בקלות. זמר הפולק הקשיש רמבלין' ג'ק אליוט, למשל, אחד מאליליו של דילן הצעיר, מעניק ל-"Just Like Tom Thumb's Blues" חיים חדשים עוד לפני שהוא מתחיל לשיר, בזכות ההערה שהוא זורק לשותפיו ("אני אפרוט לי קצת, ואז אתם תיכנסו") והפריטה הנפלאה שבאה בעקבותיה. ריצ'י הייוונס דוהר על הגיטרה האקוסטית שלו בדרך לביצוע מצוין ל"Tombstone Blues", שאחת ממעלותיו היא הניגוד בין הקרקור הלבן של דילן לבין הקול העמוק והשחור של הייוונס. וילי נלסון מגייס את סמכות המאסטר שלו כדי להישמע אבוד לגמרי בביצוע הנהדר שלו ל"סניור" (בהסתייגות אחת: הופעת האורח של הזמר הספרדי סלבדור דוראן נכשלת במקום שבו לוצ'אנו פבארוטי הצליח כל כך ב"מיס סרייבו" של "יו 2").

ביצועים מעולים נוספים: יגון ורגישות אין-סופיים אצורים בקולו החייזרי של אנתוני הגרטי מ"אנתוני והג'ונסונס", ששר את "Knocking on Heaven's Door". מארק לאנגן ממקם את עצמו בתוך אותו סרט אפל ומסתורי שמתוכו דילן שר את "Man in the Long Black Coat", בהבדל גדול אחד: דילן חלם על קול עמוק וקשוח כמו של ג'וני קאש; ללאנגן יש קול כזה.

את פרס הביצוע הטוב ביותר קוטף טום ורליין, מנהיג להקת "טלוויז'ן" לשעבר. השיר שהוא מבצע, "Cold Iron Bounds", הוא אחד מאותם שירים אלימים של דילן המתרחשים בסוג של גיהנום, שבו כולם (ובעיקר האשה האהובה) מנסים לתקוע סכין בגבו. ורליין מתחבר לאווירת הבגידה והמוות בביצוע ארסי ונוטף דם, וההשוואה לביצוע של דילן מגלה שהוא עולה בהרבה על המקור.

מכיוון שהגרסה המשודרגת של הפסקול לא יכולה לכלול שישה שירים בלבד (מה גם שמצב הרוח של השישה האלה קודר מדי), אפשר לכלול בה כמה ביצועים לא מבריקים אך מהנים מאוד. העובדה שסטיוון מלקמוס מחקה את האינטונציה הדילנית ב"בלדה לאיש רזה" לא מפריעה להתענג על הביצוע שלו, ואורגן ההמונד הפראי של ג'ון מדסקי מעצים את ההנאה. דבר דומה קורה בגרסה החקיינית אך המקסימה של הזמרת קט פאואר ל-"Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" (שאר הזמרות שמשתתפות בפסקול מאכזבות: איפה פטי סמית ופי-ג'יי הארווי כשצריך אותן?). הגרסה של ג'ף טווידי ל"Simple Twist of Fate" זוכה להיכנס לפסקול המשודרג אך ורק בזכות הכינור שמככב בה וזורק את המאזין מ"Blood on the Tracks", האלבום שממנו לקוח השיר, ל"Desire" שבא אחריו וכלל תפקיד דומיננטי של כינור.

סוגרים את הרשימה "סוניק יות", שמבצעים היטב את שיר הנושא של הפסקול - קטע גנוז מתקופת ההסתגרות של דילן בסוף שנות ה-60, שגם גרסתו המקורית נכללת בפסקול: דילן נשמע בה זקן ועייף בהרבה מ-26 שנותיו באותו זמן. נדמה אפילו שהוא בקושי מצליח להגות את המלים. ועם זאת יש בקולו המון תשוקה.

לאחר שמלאכת הסינון מסתיימת, כ-20 מבצעים נותרים בחוץ. חלקם מקבלים מכתבים קצרים שמסבירים להם היכן טעו. לאדי ודר: אתה לא יודע שאי אפשר לבצע את "All Along the Watchtower" אחרי הגרסה האולטימטיווית של ג'ימי הנדריקס? לשרלוט גינזבורג ("Just Like a Woman"): מה כל הלחשושים האלה? זה אלבום מחווה לדילן, לא לאבא סרז'. לרוג'ר מגווין ("One More Cup of Coffee"): כלל מספר 1 כשמבצעים שירים של דילן - אסור להתבכיין. לסטיוון מלקמוס: איך הצלחת להפוך את "Maggie's Farm" מלפיד בוער לנר כבוי? למייסון ג'נינגס: מזל טוב, הביצוע שלך ל-"The Times They Are A-Changin'" הוא אחד הקאוורים העלובים בהיסטוריה. לג'ק ג'ונסון, שמסמן וי על "Mama, You've Been on My Mind", לא צריך לשלוח מכתב אלא את אלבומו האחרון של שלומי שבן ובו הגרסה המתורגמת שלו לשיר, "מותק, את אצלי בראש". כשג'ונסון ישמע אותה הוא כבר יבין איפה טעה ואיך עושים זאת נכון.

מה באמת קרה בניופורט 65'?

בנוסף ל"I'm Not There", הסרט והפסקול, ראו אור לאחרונה עוד אלבומים וסרטים של דילן ועל דילן. המעניין שבהם הוא "הצד האחר של המראה", סרטו של הבמאי מארי לרנר שעוקב אחרי הופעותיו של דילן בפסטיבל ניופורט מ-1963 ועד 1965.

בתום הצפייה הראשונה, הדבר הבולט ביותר בסרט הוא מה שאין בו - פרטים חדשים או עמדה נחרצת בנוגע להופעה השערורייתית בפסטיבל של 1965. לפי הסיפור המקובל, דילן הדהים את קהל חסידי הפולק כאשר עלה לבמה עם מעיל עור, גיטרה חשמלית ולהקת רוק אגרסיווית, וזכה בתגובה לקריאות בוז שהניסו אותו מהבמה. לפי גרסאות אלטרנטיוויות, קריאות הבוז לא כוונו כלפי דילן והדרמה לא היתה גדולה כל כך.

מה יש ללרנר לומר בעניין? נדמה שלא הרבה. הוא מראה את ההופעה הקצרה של דילן והלהקה שלו (נגינת הגיטרה האכזרית של מייק בלומפילד היממה את הקהל, בכך אין ספק) ואחריה את התערובת של קריאות בוז ותשואות (מה יותר? לא ברור גם אחרי שרואים את הסרט); אבל הוא לא מראיין אנשים שהיו שם, לא מציג פרשנות משלו באמצעות קטעי קריינות, לא נוקט עמדה.

ואז רואים את הסרט בפעם השנייה ומבינים שהוא נוקט ועוד איך, אלא שהוא עושה זאת בדרך עדינה ומרומזת. לרנר מתאר את מערכת היחסים בין הממסד של קהילת הפולק לבין דילן כעימות בין תעוזה ומעוף (מצדו של דילן) לבין שמרנות נלעגת (מצד הממסד), שסופו פיצוץ בלתי נמנע.

זה מתחיל באידיליה (בפסטיבל של 1963 דילן ראה עצמו עדיין חלק מהקהילה והתנהג בהתאם), אבל ב-1964 כבר אפשר להבחין בסדקים. פיט סיגר, שמסמל את הממסד, מציג את דילן כמי שבא מעיירת כורים, ואילו הזמר מתחיל לשיר את "מיסטר טמבורין", שעוצמתו טמונה בפואטיקה ולא במסר, בטשטוש הזהות ולא ברתימתה למאבק פוליטי, והוא אף כולל את השורה "תן לי לשכוח מהיום עד מחר", שמנוגדת לחלוטין לאתוס המחאה. אחר כך דילן נראה שר באופן מאולץ וחסר חיים את "With God on Our Side", ששנה קודם לכן הוא ביצע בגרון ניחר. זה כבר לא אותו דילן, איך לא הבנתם את זה? גוער לרנר (בלי לומר זאת מפורשות) בממסד הפולק.

חלקו של דילן בפסטיבל של 1965 מתחיל בהופעה אקוסטית, אבל ברור לגמרי שהשירים החדשים שלו לא מתאימים עוד לפורמט הזה. הוא צריך להקה. לכן, בהופעה שלו עם להקת הרוק לא היה ממד של התרסה; זאת היתה האפשרות היחידה שלו להיות נאמן למי שהוא היה באותו רגע. גם את זה לרנר אומר בלי לומר.

וכשנשמעות קריאות הבוז בסוף השיר "Maggie Farm's", ואחר כך שוב בתום "Like a Rolling Stone", אי אפשר לא להיזכר באחד השירים שדילן שר בפסטיבל האידילי של 1963, "מי הרג את דייווי מור". דילן שר בו על מתאגרף שנהרג בזירה ואחד הבתים כולל נאום הצטדקות של השופט שאומר, "הקהל היה שורק בוז אם הייתי מפסיק את הקרב". איזו הברקה של לרנר: הקהל שהרג את דייווי מור הוא הקהל שהורג עכשיו את דילן.

- "The Other Side of the Mirror" בוב דילן בפסטיבל ניופורט. די-וי-די. קולומביה; יבוא: אן-אם-סי

לביקורות דיסקים נוספות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ