בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש מאחורי הצליל של הקולנוע הצרפתי

ארמנד עמר - המוסיקאי זוכה פרס סזאר - שנולד בישראל, גדל במרוקו, שהה בהודו וחי בצרפת הוא אחד האחראים העיקריים לצלילים הלא שגרתיים הנשמעים לאחרונה בקולנוע הצרפתי

4תגובות

רק בחודשיים הקרובים עומדים לצאת לאקרנים בצרפת שלושה סרטים שאת פסי-הקול שלהם הלחין ארמנד עמר. המוסיקאי הצרפתי, יליד ישראל, הוא עוף מוזר בתעשיית הקולנוע הצרפתית: אוטודידקט, שהתמחה במוסיקה הודית וכתב בעיקר ליצירות מחול - ובעשר השנים האחרונות נהפך לאחד ממלחיני הסרטים החשובים בצרפת. משנת 2002 הלחין פסקולים ל-24 סרטים וכבש לו מקום בלב הקולנוע הצרפתי. בשנה שעברה, לאחר כמה מועמדויות, זכה לראשונה בפרס סזאר, על יצירתו לסרט "הקונצרט" של הבמאי הרומני ראדו מיכאליאנו.

הפגישה עם עמר מתקיימת בפרבר הפאריסאי מונטרוי שבו הוא חי ועובד. בין מזללות קבב וכנסיות אפריקאיות, במרחק של כמה גושי-בניינים מביתו, שוכן הסטודיו שלו. דלת ברזל גדולה מפרידה בין הרחוב לחצר פנימית ובמרכזה בית של שלושה מפלסים.

פנים הסטודיו מזכיר מוזיאון לתרבויות אקזוטיות יותר מאשר חלל עבודה. על קירות טיח בצבעי אדמה תלויים כלי נשיפה והקשה, קשת ופריטה, עתיקים וחדשים, מכל קצות תבל, שאסף עמר במסעותיו.

בקומה העליונה של הבית, אולם ישיבות גדול, עמדות עבודה, מכונות קפה ומרפסת. בחדר נוסף מהמהמים חרישית עשרות מחשבי מק ומסכיהם ועליהם תוכנות עריכת מוסיקה. "אלו כלי הנגינה שלי", אומר עמר. "על סרטים גדולים אני עובד עם צוות של עד שמונה אנשים. אני אמון על הלחן ולצדי מפיקים, עורכים ונגנים. עבודה על פסקול לסרט שאורכו שעתיים יכולה להימשך גם ארבעה-חמישה חודשים, אולם לעתים יש אילוצי זמן חריגים".

מסעו האישי והמוסיקלי של עמר חוצה יבשות. הוא נולד בשנת 1953 בירושלים להורים יהודים שעלו ממרוקו, בעלי אזרחות צרפתית. כשהיה בן שנה חזרה המשפחה למרוקו ושם גדל. בשנות ה-60 שבה אמו לישראל לבדה והוא נשאר עם אביו ואחיו. על הקשר עם אמו אינו מעוניין לדבר, אולם לאחר שנים של נתק הוא חודש לאחרונה. עמר ואשתו הגרמנייה אימצו לאחרונה ילד מקמבודיה.

קתרין עמר

לכניסת המוסיקה שלו אל אולמות הקולנוע אחראי הבמאי היווני-צרפתי קוסטה גאוורס. "אמן" של גאוורס משנת 2002 היה הסרט הראשון ומהחשובים ביותר שהלחין עמר. הסרט, שנחל הצלחה, עסק בקשרים בין הוותיקן בימי האפיפיור פיוס ה-12 לבין גרמניה הנאצית.

"גאוורס הגיע אלי דרך אשתו (מפיקת הקולנוע מישל ריי-גאוורס, ע"ל), שאותה הכרתי במסגרת עבודה משותפת על פרויקט קולנועי", מספר עמר. "הוא נתן לי את הגרסה הערוכה של הסרט וביקש ממנו לחבר לו מוסיקה. כעבור עשרה ימים של עבודה השמעתי לו גרסה לפסקול. הוא צחק ואמר שזה בדיוק ההיפך ממה שהוא מחפש. מעולם לא חיברתי מוסיקה לסרט בעבר, על אחת כמה וכמה לסרט בסדר גודל כזה. הרגשתי שאין לי היכולת לעמוד במשימה וביקשתי לעזוב. כך החלה הקריירה שלי בעולם הסרטים".

לבסוף, לאחר התעקשותו של גאוורס, הלחין עמר את פסקול הסרט, עבודה שהובילה מיד לשרשרת של הזמנות מבמאים אחרים. "אמן" היה לשיחת היום בזמנו, שכן הוותיקן התרעם על שראשיו הוצגו כמי שידעו ככל הנראה על הנעשה באושוויץ.

"גאוורס לימד אותי על הקשר שבין הצליל לדימוי", אומר עמר. "זה קשר מורכב. ‘אמן' אינו סרט שואה, אלא סרט על משמעותה של אחריות. תפקידה של המוסיקה אינו רק ללוות את הסצינה או התמונה וליצור אווירה אפלה או שמחה, היא אמורה להקיש על קשרים עמוקים יותר. עליה להשתחרר מאוטומטיות.

"הפסקול הוא מרכיב קריטי ביצירה הכוללת ועל כן עליו להיתפר למידותיה", הוא מוסיף, "אולם לא תמיד הלחנים המקוריים הם שזוכים להכרה. שופטים מצביעים בעד סרט ולא המוסיקה שלו. כך היה בסזאר של שנת 2003 שעליו הייתי מועמד בעבור ‘אמן'. למרות הכבוד שבמועמדות כבר על עבודתי הקולנועית הראשונה, הפסדתי לבסוף ל'פסנתרן' של פולנסקי, שלווה בעיקר ביצירות מוכרות של שופן".

בעבור הלחנת הפסקול של "לך תחיה ותהיה", קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית בבימוי מיכאליאנו, היה עמר מועמד לפרס סזאר לשנת 2006. בשנה זו אמנם הפסיד את הפרס בשנית, אך הקשר עם מיכאליאנו הוביל אותו לזכייה באותה הקטגוריה שלוש שנים לאחר מכן בעבור "הקונצרט".

סרט זה - שבו מככבת מלאני לורן בתפקיד בתם האובדת של מוסיקאים רוסים המאומצת בצרפת ושם נהפכת לכוכבת קונצרטים - מאפיין הפקות קולנועיות צרפתיות מהשנים האחרונות; הפסקול משלב לחנים צועניים ומזרח-אירופיים מתקתקים עם מוסיקה קלאסית. ידו של עמר ניכרת.

תחת שרביט הבמאי

למוסיקה הערבית התוודע עמר בילדותו במרוקו ומאז הוא שבוי בקסמה. "בשנות ה-60 גם במרוקו הפרנקופונית מוסיקה זו נחשבה לעממית", הוא מספר, "בבתים האזנו למוסיקה קלאסית. אני מיד הבנתי שלבי נמצא במקום אחר, לא עיניינה אותי המוסיקה האירופית שהיתה פדגוגית וסטטית מאוד, רחוקה מלהיות פולקלורית וחיה.

"כשלושה רבעים מעושרם של המקצבים והלחנים הערביים אבדו בניסיון לקבעם במערכות של חוקיות ותווים, בעקבות ההחלטה שהתקבלה בוועידת קהיר למוסיקה בשנות ה-30; אולם במרוקו שבה גדלתי המורשת המוסיקלית היתה עדיין נוכחת מאוד. מוסיקאים ניגנו רק בזכות המסורת שבעל-פה, ללא תווים וללא חינוך רשמי. המוסיקה נשמה".

כשהיה בן 15 עבר עמר עם אביו לצרפת בעקבות גל האנטישמיות ששטף את צפון אפריקה לאחר מלחמת ששת הימים. שם, בתחילת שנות ה-70, החל להתעניין במוסיקה ההודית. ב-1976 אף נסע להודו ושהה בה כמה שנים. "המוסיקה ההודית, כמו הערבית, עיניינה אותי בשל קיומה כחלק ממסורת של שמיעה", הוא מסביר. "כדי לנגן את המוסיקה ההודית צריך להבין אותה, לפצח אותה, לחדור אליה. היא בתהליך של אבולוציה תמידי, היא אינה מסתכמת בתווים".

עם שובו לצרפת פגש את הכוריאוגרף והאנתרופולוג הדרום-אפריקאי פיטר גוס ובעקבותיו פנה אל עולם המחול. פתאום קיבלו האימפרוביזציות המוסיקליות שלו ביטוי פיסי בתנועה. עם השנים היה עמר לבעל שם בתחום זה. הוא חיבר מוסיקה ליצירות מחול רבות ושיתף פעולה עם כוריאוגרפים מובילים ובהם מרי-קלוד פייטראגלה וקרולין קרלסון. כמו כן עבד עם השחקן והבמאי פטריס שרו. בשנת 1998 גם השתתף בפרויקט מוסיקלי בישראל.

סגנונות מרחבי העולם משתלבים במוסיקה הפופולרית המערבית זה כשלושה עשורים; עמר נמנה עם דור החלוצים שהחדיר צלילים אלו למיינסטרים. בשנות ה-80 הקים את הלהקה "ניסה", מהראשונות בצרפת ששילבו מוסיקה קלאסית ומה שמכונה מוסיקת עולם. כעבור כמה שנים התפרקה הלהקה.

יכולתו לשלב כלים וסגנונות באה לביטוי גם ביצירתו המוסיקלית לקולנוע: העוד הצפון-אפריקאי נשזר בהרמוניות קלאסיות, הדודוק הארמני חובר לצ'לו, כלי הקשה סיניים לתזמורות סימפוניות. המוסיקה שלו היא דרמטית או מינימלית, בהתאם לדימוי, אבל היא כמעט תמיד מפתיעה ולעתים אף משונה. "אני לא מנסה ליצור מוסיקה אקזוטית", הוא אומר. "קשה לי עם השימוש במונח מוסיקת עולם, הוא כוללני ומשומש מדי, אני מעדיף לקרוא למוסיקה ‘חוץ-אירופית', הגדרה שגם היא אירופוצנטרית אך צודקת יותר".

כיצד משתלבת עבודתו בהפקה שבראשה עומד יוצר אחר - הבמאי? "בתהליך העבודה עם במאים אני מגן על האופן שבו אני מבין את אמנותי, את המוסיקה שאני יוצר", משיב עמר. "הסרט מגיע אלי בשלב האחרון שלו, מצולם וערוך. בתהליך הזה עלי למצוא את מקומי כאמן ביצירה ולעתים להתעקש על הכיוון המוסיקלי. אין מדובר רק בצורך שלי לחוש סיפוק מעבודתי; שילוב עולמי המוסיקלי בזה של הבמאי הוא תנאי הכרחי לעשייה נכונה של הסרט.

"מידת החופש שלך בתור מלחין סרטים מוגדרת על ידי הבמאי", הוא מוסיף. "חשוב לי תמיד להישאר כמה שיותר חופשי אך לא תמיד זה מתאפשר. הבמאי זקוק לי, הוא אינו יכול לעשות מה שאני יכול, אבל נטייתם הטבעית של במאים היא לשלוט כמה שיותר במוצר הסופי, וזה כולל גם התערבות בעבודתי".

בתוך כל אלה, הוא מדגיש, "חשוב לי לתת לקהל תחושה שונה, להשמיע צלילים שאינם מוכרים, לאתגר קולות שגרתיים בסרטים כמו כינורות וחצוצרות".

הסרט האחרון שהלחין הוא "La source des femmes" ("מעיין הנשים"), גם הוא בבימויו של מיכאליאנו, שכמו עמר עוסק ביצירתו אף הוא בקשרים בין תרבותיים. הסרט, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן ועתיד לצאת לאקרנים בצרפת בעוד חודשיים, מביא את סיפורן של נשים בכפר בצפון אפריקה, שבניסיון לשכנע את גבריהן לספק מים לכפר, ולשבור את המסורת הנשית של הבאת המים בכדים, מכריזות על התנזרות ממין.

לקראת העבודה על הפסקול נסע עמר לטריטוריה מוכרת, מרוקו, ושהה בה כחודש וחצי בחיפוש אחר הקולות. ספק בשל היומרה השחוקה ליצור סרט על כוחה של האשה הערבייה, ספק בשל פשטנותו, בקאן לא אהבו את הסרט. עם זאת ציינו המבקרים כי עבודתו של עמר מספקת הזדמנות נדירה לשמוע מוסיקה מרוקאית ומזמורים.

"הקשר המיוחד שלי עם מרוקו נובע כמובן מהביוגרפיה שלי", הוא אומר. "כיהודי מרוקאי אני בן לתרבות ערבית, אם תרצה אני ערבי יהודי". הוא מודע לרגישות הכרוכה באמירות כאלה בישראל, אבל מציין כי מבחינתו הוא בן שתי התרבויות ו"הכחשת הדבר תהיה בגדר הכחשת הזהות שלי". עמר גם מצביע על קשר היסטורי בינו לבין בני קהילתו שקדמו לו: "ליהודי המגרב תמיד היה מעמד מיוחד כמוסיקאים במדינותיהם".

ייחוד זה, לדבריו, הוא שהוביל אותו לנסיעה נוספת למרוקו. הפעם היה זה בחיפוש אחר זמר לסרט החדש של איסמעיל פרוקי, "Les hommes libres" ("האנשים החופשיים"). סרטו של הבמאי המרוקאי-צרפתי, שייצא לאקרנים בצרפת בסוף החודש, משחזר דרמה מימי בזמן מלחמת העולם השנייה. יונס, מהגר אלג'יראי בפאריס הכבושה בידי הנאצים, נעצר ונשלח לרגל אחר הנעשה במסגד הראשי של העיר. במסגד הוא פוגש בסלים, זמר מוכשר, שעד מהרה מתברר כי הוא יהודי החי בזהות בדויה בחסותו של ראש המסגד.

"בתחילה לא הצלחתי למצוא זמר שיתאים לתפקיד", מספר עמר, "עד שלבסוף הכרתי יהודי במרוקו שיש לו אינטונציית השירה המושלמת. הבדלים תרבותיים משפיעים על איכות המוסיקה וחשוב שלא להתפשר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו