בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוטוביוגרפיה חדשה למוסיקאית קריסטין הרש

קריסטין הרש שונאת את המוסיקה שהכתיבה לה הישות שהשתלטה עליה בנעוריה. בספר עליז היא סוקרת את ניסיונות ההתאבדות, הלידה וההצלחה עם להקתה הבריטית "Throwing Muses"

תגובות

בגיל 16 נפלה קריסטין הרש מאופניה, לקתה בזעזוע מוח כפול והחלה לשמוע מוסיקה שאיש מלבדה לא יכול היה לשמוע. המוסיקה הזאת הגיעה מספירות אחרות ושלטה בה. הרש הקימה להקה, ,"Throwing Muses" ושרה שירים בטראנס, בראש מתנודד, כשמבטה מיסתורי ונעוץ הרחק מעבר לקהל. היה קשה לדעת אם המוסיקה היא תגובה לשדים שבתוכה, סימפטום של השדים האלה או האפשרות הגרועה מכל - היא השדים עצמם.

בעיני חסידיה הדבר רק הוסיף לקסם של הלהקה. העובדה שהרש היתה שברירית, רעועה נפשית ונתונה לשלטונם של כוחות האופל, נראתה כהוכחה לאותנטיות ולאקזוטיות, ואלה מילאו תפקיד מכריע בכוח המשיכה שלה לא פחות משירתה המתפרצת או מנגינת הגיטרה המופלאה שלה. אך בעיני הזמרת עצמה הדברים נראו אחרת, והיום היא מסתייגת מהאלבומים המוקדמים ההם. "התגובה שלי כשאנשים אומרים לי שהם מקשיבים למיוזס היא ‘למה?'", היא אומרת. "איזו סיבה יש לכם לעשות את זה? היא כל כך גרועה, כל כך לא מושכת, כל כך מכוערת. לא אהבתי להיות שם, פשוט נאלצתי להיות שם. למה לכם לבוא לשם מרצונכם?"

ביום קר וגשום בסוף אוגוסט הגיעה הרש לפסטיבל הספרים באדינבורו כדי לדבר על ספרה האוטוביוגרפי "Paradoxical Undressing" ("התערטלות פרדוקסלית"). הספר, המבוסס על יומניה הישנים, עוסק בשנה הרת גורל באמצע שנות ה-80. בפרק זמן מסחרר של 12 חודשים אנחנו קוראים איך היא הולכת לאיבוד במוסיקה, מנסה להתאבד, זוכה בחוזה הקלטות, מאובחנת כחולת סכיזופרניה (אבחנה שלימים רוככה להפרעה דו-קוטבית), נוטלת ומפסיקה ליטול ליתיום, ויולדת בן. כנגד כל הסיכויים, הסיפור הזה הוא מסע עליז. כשכתבה אותו החליטה הרש שלא לכלול בו "אנשים רעים" ולהסב את מבטה הצידה כשהאירועים נעשים קשים מדי. היא לא מביטה אחורה בזעם אלא "במתיקות".

היא שומרת מרחק מהשירים ההם, כאילו גם הם חלק מאותם "אנשים רעים". הם הגיעו משום מקום ונהפכו ל"רעים", נצבעו בפרצי הדיכאון שלה או התעוותו באווירת הבית הנטוש שאליו היא פלשה ברוד איילנד. שזורים בהם אזכורים להתאבדות, למציצות, לשפנים מתים ולרצח תינוקות. נראה שהיא עדיין לא מוכנה לשייך אותם אליה. "אני לא מתפארת בהם אבל גם לא מרגישה אשמה בגללם", היא מסבירה. "מעורבת בעניין הרבה בושה. כבר קרה שאנשים שאני אוהבת בכו בגלל מה שהשירים האלה גרמו לי להגיד". היא מושכת בכתפיה. "אבל לא היתה לי ברירה".

כמשקיף מן הצד, חייה נראים שונים לחלוטין עכשיו. לא מכבר מלאו להרש 45 שנה. בפגישה פנים אל פנים היא חמימה, נבונה ומצחיקה, עולה על גדותיה מרוב עליצות. באמצע שנות ה-90 היא הכירה את בילי אוקונל ונישאה לו; אוקונל, לשעבר מנהל בכיר בחברת תקליטים, משמש היום כמנהלה האישי. השניים הביאו לעולם שלושה בנים, שהתווספו לבנה דילן, זה שלידתו נועלת את ספרה החדש. היא עדיין כותבת ומקליטה, ועבודתה האחרונה עשירה ושובת לב לא פחות משירי הארס הישנים. סוף טוב הכול טוב. הרש יצאה מסיוט, התעשתה ועברה הלאה לדברים טובים יותר.

גטי אימג`ס

אבל כשאני שואל איך קרה שהיא התפייסה לבסוף עם המוסיקה, הזמרת מעמידה אותי בעדינות על טעותי. למען האמת, היא לא התפייסה עם המוסיקה. "זה נשאר בדיוק אותו דבר", היא אומרת. "זאת ישות שנכנסת לחדר. עכשיו אני פשוט רואה בה מתנה ולא רק קללה. אבל מן הסתם היה עדיף לחיות לגמרי בלעדיה".

יש בספר משפט שאומרת אחותה החורגת של הרש, טניה דונלי, שהיתה אף היא מחברי הלהקה. קריסטין, היא אומרת, אפילו לא אוהבת מוסיקה.

"כן, אני שונאת מוסיקה. כולם יודעים את זה. אפילו הילדים שלי שונאים מוסיקה. כשהם צופים בתוכנית ילדים בטלוויזיה, ברגע שמתחיל שיר הם מכבים את הקול". היא מהרהרת לרגע. "אולי שנאה זו מלה לא נכונה. אבל אנחנו לא יכולים לשאת מוסיקה. האינטנסיביות של מוסיקה טובה היא קשה מנשוא עבורנו. ומוסיקה גרועה היא כל כך פוגענית שגם היא קשה לנו מנשוא. אני בגן עדן כשאני שומעת מוסיקה טובה, אבל זה לא קורה לעתים קרובות. וחוץ מזה, מי רוצה לבכות בארוחת הבוקר? אני לא רוצה חיים כאלה".

מתי ההרפתקה תיגמר

הרש מתייחסת בחשדנות לרעיון הרומנטי הקושר בין אמנות דגולה לבין מחלת נפש. אולי, היא מודה, זה נכון בנסיבות מסוימות. אבל בסופו של דבר המשוואה לא מתאזנת. "הסכנה במחלה גדולה הרבה יותר מהערך שבמוסיקה".

היא מזכירה את ידידה, הזמר האמריקאי ויק צ'סנאט, ששר שירי אהבה ואובדן ומת ממנת-יתר בחג המולד לפני שנתיים. "העובדה שהמחלה הרגה את ויק - זה לא שווה לי. אני חושבת שהוא היה אדם טוב יותר בלי מוסיקה. וגם אם לא, הוא לפחות עדיין היה כאן. לי הוא היה יקר הרבה יותר מאשר לעצמו. ואני יודעת שגם אני ממלאת את התפקיד הזה אצל הרבה אנשים. בעלי התחנן בפני שאפסיק. ניסיתי, וזה לא עובד. ויק אפילו לא רצה להפסיק. אני רוצה".

במשך כמה שנים היא הפנתה עורף לכתיבת שירים, החניקה את הרעש בתוכה וניסתה להתמקד בדברים אחרים. אך השינוי לא צלח והישות לא הסכימה להימחק. המוסיקה בעטה בדלת ונכנסה פנימה כדי לקחת לעצמה את הנערה. לעת עתה, כך נדמה, נגזר גורלן להיות יחד.

האם היא תוהה לפעמים מה היה קורה אילולא נפלה מהאופניים? אילולא שמעה את הקולות בראשה, ולא שרה שירים דוגמת "Delicate Cutters" ו-"Hate My Way"? פעם, היא אומרת, השתוקקה לעסוק במחקר מדעי, להיכנס לעולם האקדמי. "בלי המוסיקה הייתי בטח מדענית כמו שרציתי להיות. הייתי אני, אבל בלי הפן המוזר והמפחיד הזה. אני אוהבת את כדור הארץ. אני רוצה להיות על פני האדמה. העובדה שאנחנו כאן, העובדה שאנחנו כולנו אטומים האחוזים יחד: יש בזה יופי ומשמעות שמספיקים לי. המכה המיותרת שחטפתי בראש היתה אינטנסיבית מדי בשבילי".

היא משתתקת לרגע. "בגלל זה בילי רוצה שאפסיק. כי כל פעם שאני כותבת שיר, כל פעם שאני שומעת שיר אמיתי, זה מעורר בי דחף להתאבד. והוא לא מרומז, הדחף. הקול הזה אומר, ‘תעשי את החשבון ותראי שזה נכון: את חייבת ללכת'. שוב ושוב. ובילי חושב שזה לא בסדר שאם לילדים צריכה להתמודד עם דחף התאבדותי חזק כזה. השילוב הזה של יופי ומוות - זה לא לעניין". האם הדחף חזק כפי שהיה בשנות ההתבגרות שלה? "אני חושבת שהוא קצת חזק יותר", היא אומרת.

כשהיא לא מחויבת להופעות ולערבי קריאה, משפחת הרש מנהלת חיים בתנועה. הם נוהגים לעקור ממקומם מדי שנה ומתניידים ברחבי ארצות הברית בחיפוש אחר נופים חדשים ושטח חדש. היא מדגישה שהיא אוהבת כל מקום שהיא מתגוררת בו, ושזה מקסים לא לדעת איך פועל מתג החשמל. "אבל לילדים זה שובר את הלב. הילד הכי קטן שלי, בייחוד, ממש לא אוהב את זה. אמרתי לו, ‘אנחנו צריכים להמשיך להיות בתנועה אחרת ההרפתקה תיגמר'. והוא אמר, ‘כן. מתי תיגמר ההרפתקה?'" היא מצחקקת. "אז אני בהחלט מנסה להשתקע במקום אחד. אבל אחרי כמה ימים אני שוב שמה לב לכך שהנוף לא משתנה".

הראיון נגמר, אנחנו מתכוננים לפרוש לחדר הסמוך. אני אומר להרש שאני קרוע, כי אני אוהב את המוסיקה שלה, אבל אם המוסיקה היא הבעיה - ובהנחה שהיא מסוגלת פיסית לוותר עליה - הרי שעשתה די והותר. הרש מהנהנת, ואומרת שזה גם מה שבעלה בילי אומר: שהיא עשתה די והותר ושהיא צריכה לפרוש כל עוד ידה על העליונה.

באמצע הדרך לצילומים שנקבעו אחרי הראיון, בלי קשר לכלום, היא חוזרת אלי עם שאלה. "אבל מה אם נמות?" היא אומרת. "אולי נמות ונגלה שיש מוסיקה בכל מקום?" והיא צוחקת: "זאת בטח תהיה בדיחה קוסמית נהדרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו