רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירים עם מילים חזקות כפלדה

כוכבת הפולק הבריטית לורה מרלינג רק בת 21 וכבר יש לה שלושה אלבומים וקריירה הבנויה על כישרון פרוע ושאפתנות חסרת סייגים. אלבומה החדש הוא גם הכרזת העצמאות שלה

5תגובות

גרדיאן

ורה מרלינג, קטנה וחיוורת, יושבת ליד הדלפק במטבחה בחולצת טי ועליה איור של איירון מיידן, ומעשנת סיגריה בשמש הבוקר. חפיסת הקאמל וחולצת ההבי מטאל כמו נועדו להזכיר בעדינות שחביבת סצנת הפולק הבריטית היא אולי לא בדיוק מה שמצפים שתהיה; רמיזה לעובדה שאף שפנים אל פנים היא אולי נראית בטוחה ושקטה ומאופקת, הרי שבשיריה היא יצור שונה לחלוטין, שמתאפיין בלחנים נוקבים, במילים חזקות כפלדה, ובקול קריר ופריך שיכול לפעמים להיות פראי.

החודש יוצא אלבומה השלישי של מרלינג בת ה-21, "A Creature I D'ont Know", המבוסס על עבודתה עם רוברסטון דייוויס וג'יהאן וייק, וכן על העניין הרב שלה באשתו השלישית של ג'ון סטיינבק, איליין. הוא עוסק בכוח וחולשה, באהבה ושנאה ובמורכבויות התשוקה, ומספר בעזרת הנושאים האלה מין סיפור, שבמרכזו שיר ארוך, בן שש דקות, ושמו "The Beast" (המפלצת, החיה). זה אלבום בולט, אפל ונועז מקודמיו, והוא צפוי לבסס עוד את מעמדה של מרלינג.

רקס

שורשיו של האלבום נטועים ברגיעה שלאחר סיבוב ההופעות "I Speak Because I Can" ב-2010; תקופה בודדה מבחירה, שהיא זוכרת שישבה בהרבה בתי קפה, פתרה הרבה תשבצים ושרבטה המון במחברות לפני שהשירים התגבשו. תקופת הדגירה הזאת היתה לתחושתה הכרחית לדרך הכתיבה שלה. "אני דוגרת על רעיונות תקופה ארוכה", היא אומרת בנימה חדה מעט. "לפעמים אני מתקבעת על רעיון, זה יכול להתחיל ממשהו מעניין שקראתי בספר, שאני חושבת עליו ומנהלת עם עצמי שיחות עליו, ואז הוא כמובן מחלחל לתודעה שלי ואז נכתב על זה שיר".

היא נראית משועשעת קצת. "זה לא רומנטי מאוד, אבל אני דחיינית איומה", היא אומרת. "השירים היו כתובים, וליתר דיוק כבר לא נשאר מה להגיד, אבל חיכיתי עוד חודש בערך עד שעשיתי איתם משהו. את הקלטות הדמו של רובם עשיתי כאן, פה היה תלוי המיקרופון", היא אומרת ומניעה בראשה אל מדף מעל לראשה.

תקופת הבידוד, הכתיבה והקלטות הדמו בבדידות, וכן כתיבת העיבודים הקוליים לפני שהשמיעה את השירים ללהקה או למפיק שלה, משקפות את הביטחון העצמי הגדל של מרלינג. "זאת היתה דרך מעניינת לעשות את זה", היא אומרת, "כי ככה יכולתי להטביע את חותמי על השירים לפני שמישהו אחר יעשה את זה. בשני האלבומים הראשונים - צ'רלי (פינק, הסולן של "נואה אנד דה וייל" ובן זוגה לשעבר של מרלינג) הפיק את Alas, I Cannot' Swim', וזה האלבום שלו לא פחות משלי, וב-'I Speak Because I Can' סגנון התיפוף ונגינת הבס מייצגת את הנגנים שניגנו באלבום הזה, ואיתן (ג'ונס, המפיק) תרם גם הוא את חלקו. הפעם חשבתי לעצמי: עכשיו אני בטוחה בעצמי, ואני יודעת איך אני רוצה שזה יישמע. למה לתת לאחרים לשים את הידיים המלוכלכות שלהם על זה, עדיף שאעשה את זה בעצמי".

הביטחון המתפתח של מרלינג גם משקף את הנינוחות של אשה צעירה במעמד שכבשה לעצמה. "קודם ניסיתי להוכיח שאני יודעת לכתוב שירים", היא אומרת. "אבל עכשיו קשה לי להשלים עם הרעיון שאני מתייחסת לעצמי, או שמישהו מתייחסת אלי, כאמנית. זה מעביר בי חלחלה. ומצד שני יש בי חלקים שהיו רוצים להגיד בגאווה שאני אמנית... אני פשוט לעולם לא הייתי רוצה להשתמש בזה בין לבין". היא צוחקת. "יום אחד, במבט לאחור, אולי אגיד: ‘בעבר הרחוק הייתי אמנית...'"

תרגיל בהתחמקות

מרלינג גדלה במחוז המפשייר כצעירה משלוש בנות, ותמיד נמשכה למוסיקה ולכתיבה. "חיפשתי לי ערוץ ביטוי", היא אומרת. "חשבתי על זה לא מזמן, ואני חושבת שאחת הסיבות שהייתי קצת מתבודדת כשהייתי קטנה היא בגלל שמה שהגדיר אותי כמתבגרת היה הטעם שלי כמוסיקה; אף אחד לא אהב את המוסיקה שאני אהבתי. אהבתי את הדברים הישנים - ג'וני מיטשל, ניל יאנג, בוב דילן".

בעידודם של המורה למוסיקה שלה ואביה, שניהל אולפן הקלטות, היא החלה לכתוב שירים משלה בגיל ההתבגרות, והוציאה אלבום ראשון זמן קצר לאחר יום הולדתה ה-18. "כשאני מסתכלת על עצמי אז והיום אני רואה הבדל עצום", היא אומרת. "אפילו צורת הדיבור שלי בשירים שונה". איך היא מגדירה את ההבדל? "אני חושבת שיש מאחורי השירים פחות חוסר ביטחון", היא אומרת לאט. "יש יותר סקרנות, על החיים, זו נימה כללית כזאת".

מרלינג תמיד התאמצה להדגיש שהיא לא כותבת שירים אוטוביוגרפיים - עד כדי כך שחלק משיריה הם תהליך מורכב של טשטוש עקבות, תרגיל בהתחמקות. האם יש שירים שלה שמשקפים אותה בצורה ברורה? "מממ...", היא יונקת מהסיגריה, וקולה גווע במעלה אפה. "אני חושבת שהשיר שהוא הכי אני, ושהכי מזכיר את צורת הדיבור שלי, הוא ‘Goodbye England', כי הוא כל כך רגשני". היא צוחקת. "והמשפט ‘נשמור אותך, קטנטונת' מייצג את המשפחה שלי, כי במשפחה שלי קוראים לי ‘קטנטונת', אפילו שאני גדולה פי שניים מכולם שם. יש כמה שורות כאלה בשירים שלי, שאני חושבת שרק מי שמכיר אותי יודע מה הן אומרות לי. זאת אחת מהן".

הפעם האחרונה שדיברתי עם מרלינג היתה זמן קצר לאחר שהסתיימה העבודה על "A Creature I Don't "Know, כשהשירים היו עדיין חדשים וטרם הועמדו במבחן. אני שואלת אם ממרחק הזמן, לאחר קיץ של פסטיבלים, דעתה על השירים החדשים השתנתה. "זה מוזר", היא אומרת, "כי אני מרגישה שהם משתנים. היתה תקופה שכל השירים האלה אמרו לי המון, פשוט הלכתי לאיבוד בתוך המילים כל הזמן. אבל למשל ניגנו המון את ‘Sophia' ואני חושבת שזו אולי הגנה עצמית, אבל העובדה שהוא מתחיל כל כך נמוך, והכנות של המילים, זה מצחיק אותי. אני חושבת שכבר נתתי את הקטע הכן שלי (בכתיבת השיר), ואם אני הולכת להמשיך להיות כנה ערב ערב, אני רוצה לפחות לצחקק על זה ביני לבין עצמי".

אין סצנה

כתיבת השירים של מרלינג הבשילה והתבגרה בשלוש שנים, ושלושת האלבומים שלה מעידים הן על כישרונה הפרוע והן על השאפתנות חסרת הסייגים שלה כמוסיקאית. בדרך זכתה גם בשתי מועמדויות לפרס מרקורי, הופיעה על במת הפירמיד בפסטיבל גלסטונברי, ונחלה שבחים רבים מעמיתים; בשנה שעברה הזמין אותה ג'ק וייט לבקר באולפני "Third Man" בנשוויל ולהקליט גרסת כיסוי לשיר "Blues Run the Game" של ג'קסון ס' פרנק. "זה היה מדהים", היא אומרת. "הוא אחד האמנים שלדעתי הם המבצר האחרון של כתיבת מוסיקה. אני חושבת שהוא תופעה".

יש לה עוד שאיפות, לדבריה - להקליט עם כמה מה"ותיקים" למשל, ואולי לנסות סגנונות מוסיקליים שונים: "הופענו בשנה שעברה עם ‘סמוק פייריז'", היא מספרת, "ואמרנו בצחוק שנקים להקת גראז' של בנות בלבד. דברים כאלה אתה תמיד אומר שתעשה, אבל אם באמת נעשה את זה זה יהיה פשוט מגניב".

היא מספרת שהיא "כמעט שלא מרגישה שהיא קשורה לתעשיית המוסיקה עכשיו", והיא מתענגת על תחושת הניתוק. "אני חושבת שזה ממש חשוב", היא מסבירה. "אם עוד אנשים היו מבינים את המוסיקה שלי או מה צריך לעשות כדי שאני אתקדם, הייתי אולי מבלה איתם יותר". היא משתתקת לרגע וגוערת בעצמה: "אוף", היא מקדירה פנים, "דבר נורא אמרתי. אבל מפחיד שכל כך הרבה אנשים שעובדים בתעשייה הזאת..." היא מהססת שוב. "לא", היא קוראת את עצמה לסדר, "אני איומה. אבל יש הרבה אנשים שעובדים קשה לשמור על הערך של המוסיקה, ולהסביר מה זאת מוסיקה טובה, ויש אנשים שעובדים לא פחות קשה למכור את המוסיקה, ומוכרים, את יודעת... זבל". ועם זאת, מרלינג מחוברת לדור של כותבי שירים מוכשרים, בני דורה בסצנה הלונדונית, ובהם "נואה אנד דה וייל", "ממפורד אנד סאנס" וג'יימי טי.

"זה דבר שאולי מבינים בראייה לאחור", היא מהנהנת. "לאחרונה הרבה אנשים מאירופה או מאמריקה אומרים לי: ‘אז מה חדש בסצנת הפולק?'. ובפעם האחרונה ששאלו אותי את השאלה הזאת, בערך כשיצא האלבום האחרון, עניתי: ‘אל תדברו שטויות, אין שום סצנה!' ועכשיו אני מרגישה קצת סנטימנטלית, כי היתה תקופה כשכולנו היינו מופיעים יחד, וגם אם זאת לא הייתה סצנה, זה היה אני והדור שלי".

אבל אם יש משהו שקושר יחד את בני הדור הזה, היא סבורה שיש בו יותר מאשר העובדה ש"כולנו התחלנו לפשפש באוספי התקליטים של ההורים שלנו באותו זמן". היא קרובה מאוד להוריה, ולדבריה הם "תומכים מאוד" בקריירה שלה. היא השמיעה לאביה כמה מהשירים החדשים במהלך העבודה על האלבום. "חששתי להשמיע לו את החומר החדש", היא מודה, "בייחוד את ‘The Beast', אבל הוא ידע שאני עוברת תהליך ומנסה לעשות את העיבודים בעצמי, ואני חושבת שהוא גאה בי שעשיתי את זה".

אמה עדיין לא שמעה את האלבום החדש. "איתה זה אחרת", אומרת מרלינג. "היא פחות מתעניינת במוסיקה, ואימא שלי היא היחידה שמעזה להתעסק עם המילים". היא צוחקת. "אפילו עכשיו היא מדברת אתי על משפט מתוך ‘Tap At My Window', שאומר: ‘אמא, אני מאשים אותך על כל סנטימטר מהנתינה שלך...' ואמרתי לה המון פעמים שזה רישיון פואטי, ושלטובתה, אסור לה להתייחס למה שאני אומרת בשירים כאילו זאת האמת. היא האדם היחיד שנמצא במודעות שלי - היא והמשפחה שלי, כי אני חושבת שהם לא ביקשו לעצמם את זה, וזה יכול להיות מאוד מוזר בשבילם".

מרלינג מן הסתם יודעת איך זה כשכותבים עליה בשיר - או לפחות שאנשים חושבים שכתבו עליה; אחרי שיצאה עם פינק כמה שנים היא ניהלה קשר רומנטי עם מרקוס ממפורד מ"ממפורד אנד סאנס". "כן, אני מרגישה את כובד המשקל של העובדה שאנשים חושבים את זה", היא מסכימה. "אני גם יודעת איך זה להעריץ אמן ולרצות לפענח את התעלומה שמאחורי שיר. אבל בעצם אני בצד השני, אני יודעת שזה רישיון פיוטי, ואני יודעת שאין שום מסתורין מאחור". אני שואלת אם, כפי שאני חושדת, זה שקר כפול, "הפוך על הפוך". מרלינג צוחקת ברשעות.

היא אמרה בעבר שחלק ניכר מהאלבום, בייחוד "The Beast", היה הליכה על חבל דק בין רצון לבין צורך. עכשיו היא אומרת שזו היתה מלחמה פנימית שנותרה לא פתורה. "זה איזון שכל הזמן מאיים להתמוטט", היא אומרת, "וכתיבת שירים זו הדרך שלי לנסות להבין את זה. הסיבה לכך שאני אמשיך לכתוב שירים היא כנראה כי אני לעולם לא אבין את זה". אני תוהה אם זה קונפליקט שהיא מרגישה ביתר שאת בזמנים שונים בכתיבה ובתהליך ההקלטה. "אני חושבת שיש נקודות שיא ושפל", היא מהנהנת, "וכשאני כותבת אלבום אני בנקודה הנמוכה ביותר, ומשם הכתיבה נובעת כנראה".

הבעיה, היא מודה, היא שאלה שקונים את המוסיקה שלה שומעים אותה רק בנקודות השפל שלה. "זה לא קל לי", היא אומרת. היא מספרת על מעריצים שניגשים אליה אחרי הופעות, על אנשים שאומרים לה שהם מרגישים קשר למילים שהיא מחברת, ואז היא מדליקה עוד סיגריה, וידיה החיוורות מפשילות את שרוולי חולצת הטי. "וזה דבר מאוד אוהב", היא אומרת, "אבל יש גם היבט אחר - אני הולכת הביתה וחושבת, ‘אנשים באמת חושבים שהם מכירים אותי?'"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#