בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסנתרי הכחול-לבן

בתום 6 שנים בתפקיד, מיכאל וולפה, מנהל "חג המוסיקה הישראלית" שייפתח בשבת מספר כיצד הצליח לקרב את המוסיקה הקונצרטית המקומית לקהל רחב ותוהה איך ייתכן שתזמורת ישראלית מרכזית לא מנגנת אפילו יצירה מקורית אחת במסעה בחו"ל

36תגובות

לפני 14 שנה הגה משרד התרבות, באמצעות מדור המוסיקה שלו, תוכנית לקידום היצירה המקומית: תחת הכותרת "חג המוסיקה הישראלית" אורגן פסטיבל לקהל הרחב, ללא תשלום, ובו אנסמבלים וסולנים ישראלים מנגנים קונצרטים הכוללים יצירות של מלחינים ישראלים בלבד. רעיון החג היה במקום ונדמה כקש שמושלך לטובע: המבצעים והמלחינים של המוסיקה הקונצרטית הישראלית נמצאים בתחתית סולם העדיפויות הממסדי והחברתי גם יחד, מוסדות החינוך השונים מהגן ועד האקדמיה מתעלמים ממנה, וגופי הביצוע מזניחים אותה; וזריקת העידוד בדמות השקעה ממשלתית בקידומה התקבלה בברכה.

יחד עם זאת, הדרך שהחג התנהל בה רק הדגישה את עליבותה של המוסיקה הישראלית. חגיגיות לא שרתה עליו; ורק כשהתמנה המלחין מיכאל וולפה למנהל האמנותי של הפסטיבל התחילה להתחולל בו תמורה הדרגתית, שפירותיה נראים בעיקר בשנתיים האחרונות. כמנהל אמנותי אמיתי, וולפה הטביע את חותמו האישי על "חג המוסיקה" לאורך שתי קדנציות; ועתה לפניו החג השישי בהנהלתו (משבת ועד יום רביעי הבא, בירושלים, חיפה, באר שבע, דימונה ותל אביב), שלאחריו הוא יפנה את מקומו למנהל הבא - המלחין בעז בן משה.

"אני מרגיש את הבאזז שנוצר אחרי שנים של עבודה, כבר לפני תחילת האירועים ובמהלכם", אומר וולפה. "בשנתיים האחרונות מגיע לפסטיבל לא רק קהל שבוי, כזה שאנחנו מביאים כמו תלמידי מגמות המוסיקה בבתי הספר התיכון, אלא קהל רגיל: בחיפה, בבאר שבע, אנשים שרוצים לשמוע מוסיקה. יש תחושה שהולך ונוצר פה משהו מיוחד, קהל רב דורי ורב סגנוני ופלורליסטי שהולך ונבנה, ואף על פי שיש עוד המון מה לעשות, אני מאוד מאושר".

אנה קפלן/ ג'יני

השנתיים הראשונות היו הקשות ביותר: "היו אירועים נהדרים, כמו היצירה ‘12 השבטים' של אריך ולטר שטרנברג, וגם פחות מוצלחים כמו קונצרט שלם מיצירות מרדכי סתר - מהקונצרט הזה למדתי שיצירות שיכולות להתקבל בצורה פנטסטית כשהן מפוזרות באירועים רבים לא עובדות בצורה מרוכזת בקונצרט אחד, שהיה בסופו של דבר ארוך ולא קומוניקטיבי".

אחרי שנתיים חולל וולפה את המפנה כשהחליט להיפרד מהמתכונת שריכזה את אירועי החג בירושלים ובמקום זאת לנדוד אתו בכל הארץ. "ריבוי המקומות הצטרף גם לריבוי אירועים וסגנונות, במוסיקה ובדרכי ההגשה שלה", אומר וולפה, "וכדי לפנות לקהל שבדרך כלל אינו שותף לקונצרטים כאלה נקטתי תכסיס: להכניס מוסיקה מוכרת, כמו של דוד זהבי, משה וילנסקי, יוני רכטר ושלמה גרוניך, ולשלב הרכבים של מוסיקה אתנית. השיתוף עם פסטיבל הפיוט למשל הוכיח שחיבור בין פייטנים ומלחינים כמו יוסף ברדנשווילי ופאול בן חיים מביא שני סוגי קהל לאולם הנרי קראון - והם שומעים את המוסיקה יחד. הריבוי גם התבטא באופי האירועים, שכללו וידיאו, הסברים, הרצאות ודיונים".

מבט על אירועי הפסטיבל הקרובים אכן מגלה תוכנית הטרוגנית שיש בה קונצרטים סימפוניים - עם תזמורת ירושלים והפילהרמונית הישראלית - לצד רבי-שיח עם מלחינים ומבצעים, קונצרטים קאמריים (אנסמבל מיתר, הרביעייה העכשווית), טקסי חלוקת פרסים (פרס המבצע מטעם שרת התרבות ופרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים), קבוצות חדשות כמו חמישיית כלי הנשיפה פרגמנט, מוסיקה לסרטי אנימציה עם "תזמורת המהפכה" וגם יצירות אוונגרדיות ושירי נחום היימן עם הסינפונייטה באר שבע - וזו רק ההתחלה.

להיות קצת פרפורמר

ריבוי הסגנונות מאפיין גם את יצירתו של וולפה עצמו, ובמידה רבה את אורח חייו. הוא נולד בתל אביב ב-1960 אבל זה שלושה עשורים כמעט חי בקיבוץ שדה בוקר בנגב, מתוך החלטה לחיות בחברה שיתופית, כדבריו. הוא בעל תואר דוקטור מהאקדמיה למוסיקה בירושלים, למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים ובאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, ובין מוריו היו חיים אלכסנדר, צבי אבני, מרק קופיטמן ואלכסנדר גהר.

סגנון יצירתו משלב מזרח ומערב, ומוסיקה קלה - בין היתר הוא כתב עיבודים לזמרים ברי סחרוף, קורין אלאל והראל סקעת. "אני אוהב את הבלבול, את הרב-משמעיות, את התחושה שהכל אפשרי", הוא אומר על השילוב בין הראל סקעת לשירי דובי זלצר או שרה לוי-תנאי, למשל, שילוב שמבטא את גישתו בדבר מוסיקה שמשקפת הוויה קולקטיבית, ולה משתייכת גם המוסיקה הימפונית שהוא מלחין.

ממנגד חותר וולפה לגישה שונה, הפוכה - לקשר אינטימי עם קהל קטן, במוסיקה שלדבריו "לא מיועדת לרשת ג' וגם לא לקונצרטים גדולים בתיאטרון ירושלים", אלא למתעניינים ספורים בנסיבות אינטימיות, שבהן הוא יכול "להיחשף יותר כיוצר, לכתוב בטכניקות רב-קוליות, ולהיות אינטלקטואלי יותר. רק מי שמכיר את הסגנון הזה ומזדהה אתו יכול למצוא את עצמו בקונצרטים האלה, שבהם אני מרשה לעצמי גם לשוחח עם הקהל ולהסביר את היצירה.

"הבעיה המרכזית היא הזנחת המוסיקה האמנותית הישראלית, משני היבטים", מסביר וולפה את חתירתו להעלאת קרנה של המוסיקה ב"חג המוסיקה", "הראשון פשוט: ירידה הולכת ומתמשכת בתקציבים. אבל ישנו עוד היבט, והוא גורלי: ההסתגרות של הקומפוזיטורים במגדל השן והוויתור שלהם על הרצון לבנות קהל. ויותר מכך - ‘זה שהקהל אהב סימן שהיצירה לא טובה', גישה כזאת היתה גם כן והיא העידה שמלחינים לא זקוקים לקהל ויותר מזה, שהם כלל לא רוצים קהל. וזה אנטי-תרבותי, כי תרבות עושים למען בני אדם.

"הצלחתי לשכנע מלחינים לדבר, להסביר; וכשאמרו לי, ‘המוסיקה שלי לא צריכה הסברים, היא מפרשת את עצמה', עניתי: ‘אתה טועה ידידי, תסביר, תיצור אינטראקציה עם הקהל, תהיה קצת פרפורמר'. התוצאה עולה על כל הציפיות: המלחינים מאוד נהנים מכך פתאום, ומזה שקהל מתגודד סביבם אחרי הקונצרט. קרה אפילו שילדים באו לבקש מהם חתימות!"

הוא מוסיף כי גם בקרב התזמורות יש "תפנית אטית מחודשת" לכיוון המוסיקה של מלחינים ישראלים: "אפשר לראות זאת בתזמורת ירושלים, תזמורת באר

שבע - לעומת תזמורת מסוימת שנוסעת לחו"ל למסע בינלאומי ומופיעה במקום מרכזי בעולם, אבל לא עם יצירות של מלחינים ישראלים אלא עם אלה של מלחינים לאומיים של ספרד דווקא", וולפה לא נוקב בשם המפורש של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ובמסעה הנוכחי, ששיאו היה בפסטיבל "פרומס" היוקרתי בלונדון, מסע שבו היא מבצעת מכל הרפרטואר העולמי ואף לא יצירה ישראלית אחת. "זה תמוה בעיני, ובעיני הקולגים שלי גם כן", אומר וולפה. "שואלים אותי: ‘איך זה יכול להיות שהתזמורת הזאת מגיעה, אחרי שחיכינו לה בסקרנות, והיא מנגנת לנו צ'ייקובסקי וליסט. למה לא בן חיים? למה לא אריק שפירא?"

אומרים שמוסיקה עכשווית, וישראלית בתוכה, היא לא קומוניקטיבית, וזו הסיבה שנמנעים לבצע אותה.

וולפה: "זו טעות. יש הרבה יצירות ישראליות עכשוויות שנקלטות בשמיעה ראשונה, והן רלוונטיות גם לקהל שלא רגיל בסגנון. אומרים שמוסיקה טונאלית ורומנטית היא הקומוניקטיבית, אבל הנה ברוקנר, למשל, שהוא ההיפך מזה. ולעומתו ‘העקדה' של אריק שפירא, אוונגרד שהיה קומוניקטיבי והלהיב את הקהל בשנה שעברה, ו'סקס-טט' של מנחם צור, והסימפוניה הרביעית של ציפי פליישר שגרמה לקהל הצעיר להשתולל".

את פרישתו מניהול הפסטיבל אחרי שש שנים מסביר וולפה בצורך להביא השקפות וגישות חדשות: "אני זה שעמדתי על כך שהתפקיד יוגבל לקדנציה בת שלוש שנים. אסור שיהיה מנהל אחד, שאיהפך למיניסטר המוסיקה. והסעיף בתקנון שמאפשר להאריך לעוד קדנציה אחת לכל היותר נוסח בלחץ שלי, נראה לי הכרחי שאיאלץ לסיים ולהעביר את השרביט לגישה ומחשבה אחרות".

סימן של הצלחה

חידוש נוסף שהנהיג וולפה, על פי המודל הבריטי, הוא קביעת "מלחין השנה" - מלחין מההיסטוריה המוסיקלית הישראלית שאת יצירותיו ינגנו ויבצעו בהרכבים שונים לאורך שנה שלמה, יקליטו אותן, יוציאו מאמרים וחוברות עליהן וילמדו אותן בבתי הספר.

"בבריטניה, בשביל לקבל את התקציב ההרכבים חייבים לנגן יצירה של מלחין השנה, ושם כבר רבים על יצירות כי ביצועי המלחין יוצרים תהודה גדולה ולתזמורות חשוב להשתתף בפרויקט כזה", מספר וולפה. "גם כאן - ברגע ששמעו שהביצועים יוקלטו וישודרו ותהיה תוכנייה כללית, היה חשוב לתזמורות להיות חלק מזה. אקו"ם נתן תרומה להקלטות ותיעוד, ומוסדות אחרים מנדבים יחסי ציבור. אנחנו מתחילים עם פאול בן חיים: אני מעדיף בחירה מאולצת ושרירותית של מלחינים מאבות המוסיקה הישראלית על פני התעלמות מהם. כך נבנה נרטיב שיילך ויגדל משנה לשנה".

כשנוסד "חג המוסיקה" דובר על השתתפות וולונטרית של ההרכבים בהסדר מיוחד. "היום אין שום הסדר", אומר וולפה, "כל המשתתפים מקבלים תמורה מלאה, כולל התזמורות הסימפוניות. והמון הלכו לקראתנו: מנהלים, מבצעים, מלחינים, מייצגי זכויות יוצרים, מבצעים סולנים; וגם משרד התרבות, כולם גייסו כוחות, רשות השידור מקליטה ומשדרת - וזה סימן של הצלחה".

"חג המוסיקה" הוא רק חלק מהפעילות האינטנסיבית של וולפה, שגם מלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ומכהן כראש המחלקה לקומפוזיציה שם, מנהל את פסטיבל "צלילים במדבר" שייסד בשדה בוקר, וכל הזמן מלחין, לעדותו. יצירותיו זוכות לביצועים בעולם, לאחרונה בסין, איטליה וגרמניה. הוא גם לומר להעשרתו מוסיקה אלקטרונית "כדי להרחיב את האמצעים שלי כקומפוזיטור ומורה לקומפוזיציה, ומעביר חוגי האזנה בדרום".

פעילותו חורגת מהעולם המוסיקלי גרידא. "השנה התחילה עם המחאה החברתית וההתרגשות הגדולה שהיא יצרה - גם אצלי", אומר וולפה, שפירסם גילוי דעת בקשר למחאה, "אני פעיל בארגון שחותר לשחרור גלעד שליט ואסירים פוליטיים, משתתף בהפגנות, מדבר, כותב - ובשנים האחרונות פעיל מאוד פוליטית". והחלום שלו, שקורם עור וגידים בשיתוף עם ניר בן גל ופעילותו במצפה רמון: "שדה בוקר נהפך למקום שמושך אליו יותר ויותר מוסיקאים, והחלום הוא להקים כאן מרכז למוסיקה ומחול, מבנה יפה וידידותי לסביבה, בקצה הקיבוץ, המשקיף אל הנוף המדברי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו