ערב שלם של איש אחד

כשהוא שר הוא תמיד שיחק, וכשהוא שיחק הוא בדרך כלל גם שר. הוא היה הראשון שהעלה בישראל תוכניות יחיד שעסקו באדם הפשוט, ולדבריו, עד היום הוא שונא את הביטוי "האיש הקטן". ראיון עם שמעון ישראלי, שבשבוע הבא יתקיים ערב מחווה לכבודו במועדון צוותא בתל אביב

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

הוא מדבר בשקט, ברכות. לפעמים צריך להטות את הראש בכיוונו כדי לשמוע מה הוא אומר. וזאת הפתעה מרעישה בשביל מי שמכיר ולו מעטים משיריו הישנים. הרי זהו שמעון ישראלי, השחקן והזמר בעל קול הבס העמוק והעז. כשהוא שר שורות כמו "אני מתפלל להלמות פטישים, אני מתפלל לרחובות הגדושים, לרוכל ולסל, בשדרה על ספסל", אי אז בתחילת שנות ה-60, קירות האולמות רעדו ומקלטי הרדיו רעמו.

אבל כשישראלי מדבר, כך מתברר, הוא מדבר בשקט. יושבי השולחנות הסמוכים בבית הקפה החיפאי שבו מתקיים הראיון אתו לא יכולים לשמוע את דבריו. הפסד שלהם. ישראלי מספר סיפורים נהדרים על הקריירה הארוכה שלו, וככל שהראיון מתמשך הוא מתבל אותם במונולוגים שלמים. והוא שופע חיים, וזוכר כל פרט, וכשהוא עובר לדבר על השקפת העולם ועל התודעה החברתית שלו, קולו מתגבר לפתע ומזכיר את הבס הרועם מהתקליטים. אבל ביתר הזמן הוא מדבר בשקט, והשקט הזה רק מדגיש את שיעור הקומה שלו.

ביום שני ייערך בצוותא תל אביב ערב מחווה לישראלי, בהשתתפותם של ישראל גוריון, עדנה גורן, יזהר כהן, אלי גורנשטיין, אילן וייל, בועז פייפר (שעורך את הערב ויגיש אותו) ואחרים. ישראלי, בן 79, יככב בערב המחווה, שבו ישתתפו גם בתו הפסנתרנית אירית ובנו הגיטריסט עופר, והאירוע הזה הוא הזדמנות לחזור אל תחנות המפתח בקריירה העשירה של אמן הבמה הנפלא ולהעלות על נס את תרומתו לזמר העברי.

הגיע עד צוואר

ישראלי ידוע בין השאר כמי שהיה הראשון שהעלה תוכנית יחיד בישראל ("סתם יום של חול", 1960), ונדמה שגם הראיון אתו הוא מעין מופע יחיד בזעיר אנפין, שבו הוא משתמש בכמה מהפטנטים שעוזרים לאמן להשאיר את הקהל שלו דרוך ומסופק. הוא מקפיד, למשל, לאזן בין מה שחשוב לבין מה שמושך את האוזן.

כשהוא נשאל על היותו חלוץ תוכניות היחיד, הוא אומר: "זה נכון, אבל חשוב יותר שהייתי הראשון בארץ ששר את השירים שהוא עצמו חיבר". וכשהוא נשאל על העניין המהותי הזה, הוא מעדיף דווקא לספר סיפור על היבט פחות חשוב אך יותר משעשע. "אתה יודע שהייתי גם הראשון בארץ שהופיע עם neck mike (מיקרופון צוואר)?" הוא שואל בהנאה. "זה היה ב-1963. קראתי שביפאן עובדים על דבר כזה, אז פניתי אל אורי יפה, בעלה של יונה עטרי, שהיה טייס באל על, וביקשתי שיקנה בשבילי את המכשיר.

"זאת היתה מין בומבה מרובעת, די כבדה, שהיו מכניסים לתוך החולצה. זה היה עדיין ניסיוני. כשקנית את המכשיר התחייבת לתת לחברה משוב על הפעולה שלו. בקיצור, אני זוכר את עצמי עומד כאן" - הוא מצביע לעבר המקום שבו נמצא כיום אודיטוריום רפפורט - "היה פה אמפיתיאטרון ענק, עם קרוב ל-3,000 מקומות. הופעתי כאן באופן קבוע. אז עמדתי על הבמה הזאת עם ה-neck mike, והקהל פשוט לא הבין מה קורה. אני מדבר, שומעים אותי ברמקולים, אבל לא רואים מיקרופון. אני פונה עם הגב לקהל, שומעים את אותו קול. משתררת תדהמה מוחלטת בקהל, ואני מתחיל לשמוע התלחשויות ‘הקלטה, הקלטה'. אני זוכר בפירוש את המלים האלה.

"כשהבנתי מה קורה עצרתי את ההופעה ואמרתי ‘רבותי, אני רואה שאני חייב לכם הסבר'. ואז פתחתי את הכפתור של החולצה, סיפרתי שקיבלתי משהו ניסיוני, מיקרופון אלחוטי, והראיתי את האנטנה והמשדר. רק אז ההתלחשויות נרגעו ויכולתי להתחיל את ההצגה".

אי אפשר להפריד בין שני הכובעים של ישראלי, כובע השחקן וכובע הזמר. כשהוא שר הוא תמיד שיחק, וכשהוא שיחק הוא בדרך כלל גם שר. ובכל זאת, לרגל ערב המחווה בצוותא, שיתמקד בשירים יותר מאשר בהצגות, מתבקש לכוון את הזרקור אל קולו החד-פעמי של ישראלי, אל פזמוניו היפים, ואל ההקשרים התרבותיים והמרתקים שעיצבו אותם.

"התחלתי לשיר בצבא, ב-1951", הוא מספר. "ניגשתי לבחינות של צוותי ההווי כשחקן, אבל אמרו לי: ‘אנחנו לא מחפשים שחקן, אנחנו מחפשים זמר. מה תשיר לנו?' אז חיקיתי את שמשון בר-נוי. ‘יש לי כנרת, מיתרים אלפייייים'... ברגע שהם שמעו את ה'אלפיייייים' הם אמרו ‘התקבלת'".

כשמפקדת בסיס התרבות של צה"ל אמרה לישראלי שהשירה שלו מזכירה את שירתו של פול רובסון, הוא לא הבין על מה היא מדברת. הוא לא הכיר את הזמר האמריקאי השחור הגדול. "אז היא לקחה אותי הביתה", הוא מספר, "השמיעה לי את שיריו, סיפרה לי על חייו. הזמר האדיר, מנהיג הפועלים, הלוחם, המתגושש, שחקן התיאטרון, הזמר בעל הקול המהפנט. ואני הפכתי מיד להיות גרופי שלו. עבדתי אותו. הוא היה האליל שלי. חיקיתי אותו בצורה כל כך אובססיבית, שלקח לי שנים להשתחרר מהאחיזה המהפנטת שלו בי. רק אז הבנתי שאני צריך למצוא את הזיהוי העצמי שלי. לשאוף לשיר לא כמו מישהו אלא כמו שאני חושב שצריך לשיר. אבל גם אז ההשפעה של רובסון עלי נותרה אדירה".

ישראלי שר את "Ol' man river", שירו המפורסם ביותר של רובסון, בהופעה הראשונה שלו מול קהל אזרחי. זה היה באסיפת פועלים שהתקיימה באחד במאי 1953 בבית העם בתל אביב. "חוויה של שיכרון חושים בלתי ניתן לתיאור", הוא נזכר. "ההתרגשות, המחמאות, ההתלהבות של הקהל המשוחד שבשבילו רובסון לא היה רק זמר, אלא גם לוחם לזכויות השחורים".

החור שבגיטרה

בשלוש השנים הבאות הוא עבד בעיקר בתיאטרון, ואחת ההצגות שבהן הדגים את כישורי הזמרה שלו היתה "זעקי ארץ אהובה", שבה שימש מעין שוליה של אהרון מסקין. "מסקין היה צריך לשיר שישה שירים, והוא לא עמד בזה מבחינה קולית", מספר ישראלי. "הפתרון של הבמאי היה ליצור דמות שהיתה מעין התגלמות פיסית של רוחו ומחשבתו, דמות שהולכת אחריו, מין צל מוסרי, המצפון שלו. זה הייתי אני.

"מסקין היה יושב על הבמה, שקוע במחשבות, מואר באור חם, ואני הייתי מאחוריו, מואר באור כחול, ושרתי את השירים שהוא היה אמור לשיר. הייתי קורע את הנשמה, שר עם כל הלב, בכל מאודי. אחר כך אנשים אמרו: תשמע, הסצינה הזאת שמסקין יושב וחושב, היא קורעת את הלב. אז אמרתי: ומה אתי? והם היו אומרים: מה, גם אתה שרת שם? אז קיבלתי פרופורציות. הבנתי איפה אני נמצא בסולם של הביטוי האמיתי על הבמה".

ב-1956 ישראלי שיחק ב"הוא הלך בשדות" בתיאטרון הקאמרי. לצדו השתתפו שני זמרים צעירים, אריק לביא וצבי בורודו, וכשהשלושה שרו להנאתם בנסיעות התברר להם שתלכיד הקולות שלהם - הבס העמוק של ישראלי, הבס-בריטון של בורודו והטנור-בריטון של לביא - יוצר צליל בעל צבע מיוחד. כך נולד "שלושת המיתרים", אחד ההרכבים הווקאליים הטובים ביותר בתולדות הזמר העברי. המלחין יחזקאל בראון כתב ביד אמן עיבודים שנשבה בהם רוח תנ"כית, את הלחנים כתבו בין השאר ידידיה אדמון, דוד זהבי וסשה ארגוב, ובחוטים המסחריים משך אמרגן צעיר שהשתחרר מצה"ל, גיורא גודיק.

"שחקן תיאטרון ותיק אמר לי: כדאי לכם לעבוד אתו, הוא צעיר ועדיין לא למד את הקונצים של לרמות", מספר ישראלי. "הוא הריץ אותנו בכל הארץ, אותנו ואת שייקה אופיר. בסוף יצאנו בשן ועין. הוא עשה לנו חשבון שאנחנו חייבים לו על הפלקט. שייקה היה אומר: ‘מתי אתה יודע שגודיק הולך לדפוק אותך? כשבאמצע ויכוח הוא אומר: למה אנחנו מתווכחים? בואו ניקח עיפרון ונייר'. ברגע שהוא אמר עיפרון ונייר, ידעת".

זמן קצר אחרי שהחלו לפעול, "שלושת המיתרים" נסעו לפאריס בהזמנתה של מפיקה מקומית, וחתמו על חוזה הקלטות בחברת ."His Master's voice" מאחר שבצרפתית המלה "מיתר" זהה ל"חבל תלייה", הם נאלצו לשנות את שמם לשלישיית "ערבה", כשם אחד משיריהם. הם הופיעו באולם אולימפיה לפני שארל אזנבור, וישראלי מספר שהקהל הצרפתי התלהב מאוד מההגשה התיאטרלית שלהם. "התייחסנו לכל שיר כמו אל מונולוג", הוא אומר. "כל ג'סטה קולית שנדרשה כדי להבליט את האווירה היתה לגיטימית. אוווו, אהההה, אממממ. זה מאוד הלהיב את הצרפתים, וגם האווירה התנ"כית. המלחין דריוס מיו אמר: ‘רוח התנ"ך מנשבת בין שירי התקליט של טריו ערבה'".

היה עוד דבר שהלהיב את הצרפתים - גימיק מיליטריסטי מצוץ מהאצבע, פרי מוחה של המפיקה הצרפתיה. "היתה לה תמונה שלנו מסיני, שלושתנו והגיטרה", מספר ישראלי, "והיא אמרה לאחד העיתונאים הצרפתים: ‘דרך אגב, הגיטרה הזאת הצילה את חייו של צבי בורודו במלחמת סיני. כדור תועה נתקע בה'. זה עשה מהומה גדולה. העירו אותנו בבוקר עיתונאים ורצו לצלם את הגיטרה עם החור של הכדור. לא הבנו מה הם רוצים. התקשרנו למפיקה והיא סיפרה לנו את הסיפור. אמרנו ‘אבל אין חור בגיטרה', והיא אמרה ‘אז תעשו חור'. בורודו לא היה מוכן בשום פנים. הוא אמר שהוא יעשה למפיקה חור בנשמה. אז היא אמרה ‘תקנו גיטרה ותעשו חור', וזה מה שקרה".

אולי בגלל הגשם

"שלושת המיתרים" נשארו בצרפת כשנה, וכשהתחילו דיבורים על הופעות בקזינו רויאל במונטה קרלו ועל מסע הופעות בארצות הברית, לרבות הופעה בתוכנית של אד סאליבן, ישראלי החליט לעצור את המומנטום ולחזור לארץ. אשתו היתה בישראל, והוא התגעגע אליה.

בשנה הפאריסאית, הוא אומר, נזרעו הזרעים שהצמיחו את שיריו בשנים הבאות: "חזרתי עם בגאז' מלא מפאריס. בשנה הזאת ספגתי המון מהאווירה שסבבה אותנו. היא היתה כל כך שונה מהאווירה שהכרנו בארץ. אנחנו באנו מתרבות מגויסת. הכל היה מכוון לכיוון אחד, למען המולדת. שירי עבודה, גבורה, התנדבות, הקרבה, ניצחון. ופתאום גיליתי שקיים עולם שבו אפשר לשיר על דברים אחרים: אהבה, בגידה, חברות, נישואים, דברים שלא קורה בהם כלום, סתם ימים רגילים".

בפאריס הוא כתב את המנגינות הראשונות שלו, שנבעו מתוך הלך הרוח האזרחי הזה ומתוך סיפורים שהוא שמע בבתי הקפה המקומיים. "את המנגינה הראשונה כתבתי על פי סיפור ששמעתי בית קפה. ישב שם גבר שחור שתוי, בחוץ ירד גשם, הוא בשולחן אחד ואני בשולחן סמוך על המרפסת המזוגגת. פתאום הוא אומר: ‘אבא שלי היה אומר שאלוהים היה שחור, וכל העולם היה שחור, והאדם הראשון היה שחור. יום אחד הלכו שני האחים השחורים, קין והבל, בשדה, ומשהו קרה'. כך הוא אמר, ‘Something happened. קין הרג את הבל, והוא שמע את אלוהים אומר ‘מה עשית, קין, מה עשית', וקין, מרוב בושה בגלל הרצח, הוא נהיה לבן כמו קיר, חיוור ולבן. וזה היה האדם הלבן הראשון. למה אני מספר את זה?'" ממשיך ישראלי לגלם את דמותו של השחור הזקן והשיכור, ועכשיו בקול רצוץ ומתפורר - "'אני לא יודע, אולי בגלל הגשם'".

"אני כל כך נדהמתי מהסיפור" - עכשיו ישראלי מדבר בשם עצמו - "שיצאתי מבית הקפה, הלכתי בגשם, הסתובבתי על גדות הסן וזימזמתי לעצמי מנגינה, המנגינה הראשונה שהלחנתי, כשהסיפור הזה כל הזמן מזדמזם לי ברקע. וככה היא מופיעה בתקליט שלי, ללא מלים. היא נקראת ‘הרהור בחום'".

מנגינה נוספת שישראלי חיבר בצרפת היא המנגינה של שירו המפורסם ביותר, "סתם יום של חול". גם היא הזדמזמה מתוך הרהור של הזמר על יופיים של "הדברים הפשוטים בחיים", כהגדרתו. כשישראלי הלחין את השיר היו לו בראש המלים "סתם יום רגיל, עם אושר וגיל", וכשהוא חזר לישראל ופגש את הפזמונאי הצעיר יוסי גמזו, הוא ביקש ממנו להרחיב אותן לשיר שלם וגמזו שינה את הנוסח ל"סתם יום של חול, עם בוקר כחול".

ישראלי אסף עוד כמה שירים, השמיע אותם לחבריו ללהקת "בצל ירוק" (להקה של יוצאי הנח"ל שבה היה חבר שפעלה בשנים 1957-1961) ולנוכח התגובה הנלהבת שלהם החל להשתעשע ברעיון להעלות מופע משלו, מופע יחיד. את הופעות ההרצה הוא קיים בחיפה, הרחק מעינם הבוחנת של עמיתים ומבקרים. הבמאי יוסף מילוא, שפתח אז את מועדון התיאטרון בחיפה, הזמין את ישראלי לנסות שם את החומר החדש. בחלק הראשון של הערב, מספר ישראלי, היו מופיעים פנטומימאי ולהקת בנות שכללה בין השאר את רבקה מיכאלי וגאולה נוני, ובחלק השני הוא היה שר את שירי היומיום החדשים שלו.

אחרי ההופעה הוא היה חוזר לתל אביב במונית שירות. לפעמים נאלץ לחכות עד שתיים בלילה שהמונית תתמלא, אבל הנסיעות הלילות ציידו אותו בשפע של סיפורים ששמע מפיהם של הנוסעים והנהג. את חלקם הוא פירסם ב"עולם הזה" ואחרים נכנסו לתוכניות היחיד שלו.

"כשיצאתי עם התוכנית הראשונה, המבקרים לא ידעו איך לאכול את זה", אומר ישראלי. "בביקורות נכתב פחות או יותר כך: ‘מה? לבד? שחקנים שעובדים בתיאטרון 40 שנה לא מעיזים לעשות דבר כזה. איזה צורה יש לזה? מה יש לו לומר? זה לא מספיק לשים כמה חלקי תפאורה על הבמה ולהוסיף לזה שירים ותזמורת ותאורה ולקרוא לזה הצגה. והשירים האלה - הוא הורס את הזמר הישראלי, מכניס את הסגנון הצרפתי, מה זה כל הדברים האלה בסגנון של השנסון?'".

עניין של תודעה חברתית

"כאילו מה הרסתי", מחייך ישראלי. "אם הרסתי משהו, זה את הסגנון הרוסי".

למגינת לבם של המבקרים, התוכנית "סתם יום של חול" היתה הצלחה גדולה. רבים נהרו לראות את ישראלי מופיע, והשירים (בעיבודיו המרהיבים של אלכס וייס) כבשו את הרדיו. "אני זוכר שדז'יגן, הקומיקאי הנהדר, אמר לי ‘הצליח לך, אבל זה קונץ. אני רוצה לראות אותך חוזר שוב על הקונץ הזה'. ידעתי שמחכים לי בכל הפינות עם סכינים, ושברתי את הראש מה אני עושה. הייתי חייב לברוח מהשוואה לתוכנית הראשונה, ליצור סיפור שונה לגמרי".

ישראלי פנה לאהרון מגד עם הרעיון לכתוב סיפור מסגרת על שני תאומים, השונים בתכלית זה מזה, וכך נוצרה תוכנית היחיד השנייה שלו, "התאומים". את התוכנית השלישית, שסיפור המסגרת שלה עסק בליצן קרקס שאהובתו ברחה עם הלוליין, כתב נסים אלוני, והתוכנית הרביעית, "תורת היחסים", נכתבה על ידי ישראלי ודן אלמגור.

ארבע התוכניות האלה הועלו בתוך שנתיים בלבד. מה בער לישראלי? מדוע הוא עבד בצורה כל כך אינטנסיבית? "הייתי בשוונג", הוא אומר, "והיתה לי השראה, סליחה על המלה". החוט המקשר בין כל התוכניות היה העיסוק של ישראלי באדם הפשוט. "האיש הקטן, כמו שנוהגים לומר, אבל אני שונא את הביטוי הזה", הוא אומר. "זה עניין של התודעה החברתית שלי, היא המקור לכל החומרים שהבאתי לבמה. אני בא מתנועת העבודה. אף פעם לא הייתי חבר מפלגה, אבל הייתי מזוהה עם השמאל. אני לא חושב ששיר או קטע יכולים לפתור את בעיות העולם, אבל כשאתה אוסף קהל כל ערב אתה חייב לומר להם משהו, גם אם זה לא במסגרת מחזה עם מסר.

"כי מהם כליו של האמן? המודעות הפוליטית, החברתית, הכלכלית, הפסיכולוגית, החינוכית. אתה צריך שתהיה לך דעה, שיהיה לך מושג קונקרטי בדברים", הוא אומר ומרעים לפתע בקולו. "אחרת אתה רק מגלה את הריקנות והחסר שלך. זה כמו שמישהו עושה פרודיה על פסנתרן שמנגן קונצ'רטו לפסנתר. הוא חייב להיות פסנתרן יוצא מן הכלל ולנגן את הקונצ'רטו נהדר כדי שהוא יוכל להראות איך מקלקלים אותו. אם הוא רק מקלקל, אז הפרודיה היא עליו. היא חושפת את החסר שלו. לכן אני אומר שאמן צריך לעלות לבמה עם כל המטען שלו".

את המטען הביוגרפי הכבד שלו כניצול שואה ישראלי הביא ב-1963 אל הקולנוע דווקא. הסרט "המרתף", שישראלי הופיע בו כשחקן יחיד, "היה בעל ממד אוטוביוגרפי אבל הוא לא עסק ישירות בשואה, אלא התמקד בנושא הנקמה ובחן אותו מכל הזוויות שלו", אומר ישראלי. "חוסר התועלת שבנקמה, העקרות שלה. זאת חבילה שאני סוחב אתי מהילדות שלי בשואה".

אלא שהקהל לא בא לראות את הסרט. "העיתוי שלו היה נורא", אומר ישראלי. "הוא יצא ממש על הזנב של משפט אייכמן, ואנשים לא יכלו יותר. הם רצו לברוח מהנושא". ישראלי השקיע ב"המרתף" את כל הרווחים של תוכניות היחיד המצליחות שלו, והסרט הותיר אותו בחובות. זאת היתה אחת הסיבות לכך שקיבל את הצעתו של ראש עיריית חיפה אבא חושי, העתיק את מקום מגוריו לעיר, הקים את תיאטרון הנוער חיפה, שיחק עשרות שנים בתיאטרון חיפה, ומיעט לחבוש את כובע הזמר.

האם הוא מצטער על כך? "לא. אף פעם לא ראיתי את עצמי כעושה קריירה של זמר. הזמרה היתה בשבילי חלק מהביטוי שלי בהצגות, בעיקר כשהיה מדובר על נושאים שלא היה בהם מספיק בשר כדי למלא מערכון, אבל הם יכלו למלא שיר של כמה בתים. השירים היו גם מקדמי המכירות הכי טובים של ההצגות. תמיד דאגתי ששם ההצגה יהיה כשמו של השיר הכי מצליח מתוכה. מספיק שאנשים שומעים ברדיו שורה אחת - ‘סתם יום של חול', ‘צ'ה-צ'ה תאומים', ‘תורת היחסים' - והם כבר באים להצגה. והשירים נתנו גם אתנחתא מהדברים היותר כבדים בהצגות. כשאתה מופיע לבד, אתה משתמש בכל כלי הביטוי האפשריים - שיר, שיחת טלפון, מונולוג, פרודיה, מערכון מחורז. הכל כדי להקל על הקהל לקלוט ערב שלם של איש אחד". *

צילום: איציק בן מלכי
צילום: לע"מ

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ