בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה כל כך מסוכן בקול הנשי?

הסערה בצה"ל בשל סירובם של צוערים להאזין לזמרות מוכיחה שלא פג המיתוס על כוח הקול הנשי * זיגי שטדרמן, החלוץ שבור הלב של פסטיבל אבו גוש, מת בניו יורק * אופרת הילדים "הבית של החתולה" עולה זמן קצר אחרי מות המלחינה, שרה פייגין

15תגובות

מה דרוש כדי להיות מאסטר ("גורו") במוסיקה הקלאסית של צפון הודו? על המוסיקאי להוכיח שליטה בתרבות עתיקת יומין הכוללת את רזי ה"ראגה" וה"טאלה" - היבטים תיאורטיים מסובכים של המלודיה והריתמוס במוסיקה ההודית. עליו להכיר על בוריין את תולדות המוסיקה הזאת, בת ה-3,000 שנה, ולהוכיח ייחוס משפחתי שאינו כולל בשום אופן איזושהי אשה זמרת במשפחתו לדורותיה, שכן דבר זה יפסול אותו מלהיות מאסטר.

כך גם באיסלאם: לפי פסיקה ידועה בהלכת השריעה, "חראם" (איסור מוחלט) הוא להאזין לקולה של אשה בצלילי נגינות מוסיקליים, אפילו אם היא קוראת בדרך זו פסוקי קוראן. בכנסייה הקתולית, אסור לנשים לשיר את קולות הסופרן והאלט במיסה, ולכן מחליפים אותן ילדים ונערים, וביהדות, כל אחד כבר יודע למה מדמה ההלכה את קול האשה - לאיבר הנחשב על פי הדת כטמא. ואם בכל זאת נקלעים לנסיבות בהן אשה שרה, כמו בצבא, למשל, או בקונצרט של תזמורת, יש להיחלץ מהן במהירות. לקום ולהסתלק מיד.

מה יש בו, בקול המזמר של האשה, שעל הגברים להימנע ממנו בכל מחיר, שמא יושחתו מידותיהם? מתברר שהדתות השונות, לא רק המונותיאיסטיות, לא המציאו את האגדה על כוחה המאגי של הזמרה הנשית. המיתוסים וסיפורי הפולקלור, שהתמה הזאת מונחת בבסיסן, נארגו עוד זמן רב לפני כן. ספנים ששמעו את שירת הסירנות, אותן נשים-ציפורים במיתולוגיה היוונית, היו מאבדים את שפיות דעתם, מזנקים למים ומוצאים כך את מותם. וישנה גם בת הים, חציה אשה עירומה וחציה דג, ששרה כדי לכשף את הגבר, ואחר כך ממיתה אותו.

מפליא לגלות איך אגדה זו חוצה תרבויות: בפולין, רוסיה, סקוטלנד, צ'כיה (האופרה "רוסלקה" של דבוז'ק היא על אודות בת הים הרצחנית שתחילה ניטל ממנה קולה, אך לבסוף היא שרה ומכשפת), בגרמניה (בת הריין לורליי, שלמשמע קולה מתבלבלים המלחים ומנפצים את ספינותיהם אל הסלעים), וכמובן בדנמרק ("בת הים הקטנה" של הנס כריסטיאן אנדרסן, שם מגיחה האשה-דג הקנאית מהמים, מהממת את הגבר בשירתה וחוטפת אותו למצולות).

למה קול האשה השרה מסוכן כל כך? כי חוש השמיעה האנושי חסר אונים מולו. ברגע שהוא בוקע מפיה, כבר אי אפשר לחסום את דרכו לאוזן. מבחינה ויזואלית, קל מאוד לגברים לטשטש נוכחות נשית, באמצעות הסתרה פיסית של גוף האשה, ואפילו של פניה - פרקטיקה ידועה, שנצפית על בסיס יום-יומי מירושלים, דרך קריית הוותיקאן ועד ריאד.

גבר שבכל זאת נתקל באשה, שאי אלו משטחי עורה חשופים, יכול תמיד להסיט את מבטו, או לעצום את עיניו. אבל את חוש השמיעה אי אפשר להסיט, את האוזניים אי אפשר לעצום. בעל כורחנו אנו שומעים כל קול בסביבתנו, מרגע שאנחנו מתעוררים בבוקר, ועד שנרדמים בלילה. לשירה נוכחות דציבלית גבוהה ומשך רב, ואם נקלענו למקום שבו הסירנות אורבות, דבר לא ימנע מאתנו לשמוע את שירתן ולקפוץ למים באקט מטאפורי של התאבדות מוסרית.

לכן, כדי להשלים את סילוק האשה מהמרחב הגברי, צריך להשתיק אותה לגמרי, או לנקוט אמצעי מניעה, ומלכתחילה לא לכלול נשים פייטניות בקונצרטים למנויי תזמורות, כפי שנהוג בתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, למשל, או למנוע מזמרות-חיילות לבדר צוערי קורס קצינים. והיה מחננו טהור.

בזכות החלום

"כאשר מתנה הממשלה מתן תמיכה בדרכי ביטוי רצויות לה, או כשהיא מסרבת מתן תמיכה, היא משתמשת לרעה בשיקול הדעת שהוענק לה וחורגת מסמכותה החוקית... ניתן להבין שמוסיקה שנכתבה למזמורי תהילים ולסיפורי התנ"ך, אף שגם הם נועדו ומשמשים לפולחן כנסייתי, אינם נופלים בגדר ‘המוסיקה הכנסייתית' (בלבד)... והרי פסטיבל אבו גוש לא עסק במוסיקה שנכתבה לטקסטים מתוך הברית החדשה בלבד".

פסיקה זו של שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, מ-1971, בתשובה לעתירה לבג"ץ של פסטיבל אבו גוש נגד משרד החינוך והתרבות, שהפסיק את התקציב לפסטיבל, היתה דעת מיעוט. כהן תבע מהמדינה לדון שוב במקרה; שני השופטים האחרים קבעו שאין להפוך את החלטת המשרד, ושנה אחר כך הפסטיבל נסגר.

הרקע להפסקת התמיכה: כניעה של משרדי הממשלה למתנגדים להשמעת מוסיקה נוצרית-דתית, והפסיונים של באך בראשה, בכנסייה בישראל. הם ראו בזה עבודה זרה, וב-1968 אף התפרצו אברכים מחופשים לחילונים ופוצצו קונצרט של "מתיאוס פסיון".

זיגי שטדרמן, המנהל המוסיקלי של הפסטיבל והרוח החיה בו, סירב להיכנע. הוא היה חלוץ מוסיקלי אמיתי, שהקים מקהלות וניצח עליהן. מ-1957 הוא ניהל את הפסטיבל במשכנו שבכנסיית קריית יערים ועיצב אותו כמרכז מודרני של מוסיקה קלאסית מקהלתית, שכמוה לא נשמעה בשום מקום אחר בארץ.

עד לאפיפיור הוא הגיע בניסיונותיו להתגבר על הצנזורה ולהציל את הפסטיבל, אבל הכס הקדוש הודיע שגם הוא לא מתערב. רק אחר כך נודע שפקידי הוותיקאן היו נתונים גם הם ללחץ משרדי הממשלה הישראליים. שטדרמן עזב את ישראל ולא חזר אליה עוד לעולם.

מותו של שטדרמן בניו יורק לפני כחודש וחצי, והוא בן 88, הזכיר את מאבקו בכוחות הריאקציוניים בישראל. לארץ ישראל הוא בא ממולדתו, גרמניה, ב-1939, התגייס לצבא הבריטי, והשתתף במלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר, למד מוסיקה בישראל ובפאריס, והיה לדמות מפתח בחיי המוסיקה המקומיים. חלומו שנשבר זכה להתגשם רק 20 שנים אחר כך, בלעדיו, עם חידוש פסטיבל אבו גוש, שמאז צמח והיה לאחד האירועים השנתיים החשובים והמהנים כאן - בסופו של דבר, בזכותו.

נעם בן זאב

המורה לפסנתר של ברישניקוב

"הבית של החתולה" - שם תמים ומסקרן זה הוא שמה של אופרה קטנה לילדים, שתועלה כחלק מאירועי "פסטיבל צלילי ילדות" בחולון (מרכז שטיינברג, 16 בחודש, 10:30 בבוקר, מנהל אמנותי: גיל שוחט). האופרה נכתבה על פי הסיפור "נווה חתולים" של סמואל מרשק, אחד המשוררים הגדולים ביותר של רוסיה, והולחנה על ידי מי שהיתה חברה קרובה של מרשק, המלחינה שרה פייגין.

פייגין, בעצמה תושבת חולון, לא תזכה לצפות באופרה שלה: היא מתה במאי השנה, מותירה אחריה מורשת מוסיקלית וחינוכית מרשימה.

היא נולדה בריגה, לטוויה, ועלתה לישראל ב-1972. שנה לאחר מכן ייסדה בחולון קונסרבטוריון עירוני, שכל מוריו, כמוה, היו עולים חדשים. המוסיקה שלה נעימה ומקורית, והיא אף זכתה לביצועים בישראל - בעיקר בקונצרטים קאמריים, אף שלזכותה יצירות סימפוניות ואורטוריות רחבות היקף, כמו בלטים, פואמה סימפונית וקונצ'רטו לקלרינט.

היא הותירה את חותמה גם בתחום ההוראה: ברוסיה למד אצלה הרקדן מיכאיל ברישניקוב נגינה בפסנתר, ובישראל נמנה הפסנתרן-מנצח דן אטינגר עם תלמידיה. מקהלת הילדים של חולון ותזמורת מרכז שטיינברג יעלו את היצירה הזאת - הפקה שמוכיחה שהזיכרון התרבותי עדיין לא פג, ושיש מלחינה בעירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו