בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למכירה: גיטרה נדירה מסמל מין בדימוס

בנוסף לבודהיזם ומעורבות פוליטית, מתברר שריצ'רד גיר הוא גם אספן גיטרות. בהוראת אשתו, שקצה בתחביב, יוצע האוסף למכירה למטרות צדקה

5תגובות

ניו יורק טיימס

השחקן ריצ'רד גיר ימכור היום את אוסף הגיטרות שלו בבית המכירות כריסטיס. מי שאינו מצוי בפרטי חייו של גיר ודאי אינו יודע שיש ברשותו יותר מ-100 גיטרות, ובהן פריטים נדירים. איכשהו זה לא מפתיע. ב-35 השנים שהוא מפורסם, גיר הוא עוף מוזר - בודהיסט וחתיך, כוכב קולנוע ואקטיביסט מעורב, שלא מכבר הוסיף לפרויקטים שלו גם מלונאות.

בבוקר גשום בספטמבר אני פוגשת את גיר בבדפורד פוסט, המלון שהוא ואשתו, קארי לואל, פתחו ליד ביתם בבדפורד הילס שבמדינת ניו יורק. הם שיפצו בטוב טעם מבנה עלוב מהמאה ה-18 והוסיפו לו מסעדה פשוטה וסטודיו ליוגה.

הפגישה נקבעה במקור ל-12:30 אבל שני דוא"לים ששלחה היח"צנית שלו ברגע האחרון הביאו אותי לפינה המשגשגת הזאת בווסטצ'סטר קאונטי מוקדם יותר. מכל מקום, ידעתי מהתחקיר שערכתי שהזמן הוא עניין גמיש אצל השחקן, אך כנראה לא מתוך יהירות של כוכבים וגם לא מדחף פתאומי לעשות מדיטציה.

והוא מסוגל להיעלם. קרי קין, מנהל מחלקת כלי הנגינה בכריסטיס, סיפר לי כשבאתי לראות את הגיטרות שלו (חוויה מוזרה: ארגזים חבוטים הורדו ממדפים ונפתחו ובתוכם התגלו גיטרות מרטין מלפני מלחמת העולם הראשונה, אך מודרניות להפתיע) שגיר מרבה לבקר בחנויות גיטרות בקרבת אתרי צילום והן משמשות לו מקום מסתור. תקופת קניית הגיטרות שלו החלה כשהיה מתבגר בסירקיוז - היו לו הרמוני וסילברטון חשמלית, דגם שנמכר בסירס - והסתיימה, פחות או יותר, בסוף שנות ה-90. היו לו 150 גיטרות.

"הוא הבין פתאום שיש לו אוסף נהדר, שיש בו תיעוד כמו אנציקלופדי של בניית הגיטרות באמריקה", סיפר קין על הביקור הראשון שערך בביתו של גיר. "הן היו בכל מקום. יש לו חדר מוסיקה מקסים, משקיף לאגם. יש שם פסנתר סטיינוויי ענקי. כשנכנסתי, הייתי צריך לעבור מעל גיטרות. הן ניצבו על ספות, על מעמדים".

אני מתיישבת ליד שולחן בחזית, לחכות לו. המסעדה הולכת ומתמלאת. ואז הוא נכנס, לבוש בסוודר פליס כהה ובג'ינס, ונראה צעיר יותר ממה שמלמדות התמונות האחרונות שלו. ואולי הוא בדיוק הסתפר, ומזה נובעת תופעת ההתנגדות לכוח המשיכה.

גיר שולח מבט סביבו ומרגיש שרמת הרעש עלולה להפריע לשיחה, והוא מציע שנעלה למעלה, לחדר פרטי קטן. הוא מוביל אותי אחריו. כשמביאים לנו תפריטים ואני מזכירה את ההמבורגר, הוא אומר בנימה בטוחה שאני מרגישה ששמעתי בעבר: "הכי טוב בעולם. אני שומע את זה בנסיעות שלי כל הזמן, ‘ההמבורגרים שלכם הכי טובים בעולם'". הוא מזמין סלט קינואה ומולים מאודים.

אנחנו חיים לצד כוכבי קולנוע, וליתר דיוק לצד המחוות שלהם ותחושת הרדיפה או הכמיהה שהן מייצרות, והאיש שלפני, כיום בן 62, יצר כמה מחוות בלתי נשכחות, שכוחן, כך נדמה, בתכונה גופנית מסוימת. יש ריצ'רד גיר בעל ההילוך השחצן על כרית כף הרגל, המתקרב לנענוע האגן של זונה (זאק מאיו ב"קצין וג'נטלמן"). יש גיר בעל עיני הקטיפה, שאומרות "אל תשכחי אותי" (ג'ק מ"סומרסבי", לפני ששמים את חבל התלייה על צווארו). ויש גיר בעל הצחוק הסרקסטי, או נחירת הבוז.

כל המחוות האלה היו נוכחות במידה מסוימת באותו יום, אבל חזקה הרבה יותר התחושה שהוא עדיין בעל נוכחות בולטת. הוא גם מקשיב למה שאני אומרת, הוא לפעמים תוקף הערה או שאלה בדיוק של בעל מקצוע, והוא לעולם אינו מרפה מקשר העין.

השיחה מתגלגלת ומגיעה ל"Arbitrage", סרט שעשה עם הבמאי ניקולס ירצקי, שיצא לאקרנים בשנה הבאה, ומופיע בו בהפתעה גריידון קרטר, עורך "וניטי פייר". גיר מבקש שלא שאגלה מהו תפקידו של קרטר בסרט העוסק באיש וול סטריט החוצה את הקווים, אבל זה כנראה ליהוק מבריק. "הוא נהדר בתפקיד", אומר גיר. "הוא אמיתי מאוד. משחק קולנועי הוא בראש וראשונה הקשבה. אם אתה מגויס באמת, זה כל מה שקהל הצופים רוצה לראות - לראות אותך מעבד את מה שמתרחש בעולם שלך. והוא היה נהדר".

אף שהסתכנויות ותרמיות משמשות רקע לסרט, דמותו של גיר אינה טיפוס בנוסח מיידוף. "בעיני הוא לא דמות מעניינת, כי הוא היה פסיכוטי", הוא אומר. "בעיני הרבה יותר מעניינים האנשים סביבו, שנשאבו פנימה".

אני מעלה את נושא הגיטרות באוזני גיר, שלמד לנגן בחצוצרה, והוא עונה בסיפור מפורט על רכישת גיטרה מרטין מ-1901 מעוטרת בעיטורים ייחודיים מאם הפנינה, אותה קנה מאשה מטורפת במגרש חניה, בחצות. "בקושי היה אפשר לנגן בה, אבל היא היתה פשוט יפהפיה", הוא אומר. אני שואלת למה הוא מתכוון במלה "בקושי". "המרחק בין המיתרים לסריגים היה גדול מדי", הוא אומר. "אני לא יודע אם ניגנת אי פעם בגיטרה". "כן, כשהייתי בת עשר", אני אומרת. "למדתי מילדה ושמה טינקר האריס. השיר הראשון שלמדתי היה כמובן ‘Blowing in the Wind'. כולם ניגנו בוב דילן".

גיר משחרר צחוק גדול. "כולם היו מוכרחים לנגן את בוב".

אז למה אתה מוכר את הגיטרות?

"זה היה רעיון של אשתי בעצם. היא אמרה: ‘שמע, תסלק אותן מפה. נמאס לי לראות אותן'". גיר מחייך בהבנה. "תשמעי, לפני שהיו לי 150 גיטרות, הייתי מוציא אותן ומנגן בהן. לכל אחת היה קול משלה, עניין משלה. היינו אומרים זה לזה שלום".

השארת לך איזו גיטרה?

"בטח", הוא אומר, ניצוץ בעיניו. הוא מזכיר גיטרה שאצלו מגיל 17. "היא קצת מעוותת עכשיו", הוא אומר. "לא הייתי מוותר עליה, אלא אם כן היו מוכנים לשלם לי כסף שאוכל לבנות אתו עוד בית חולים. אבל בטח אין לה שום ערך בעיני אף אחד אחר מלבדי. זה בטוח. אני חושב שהמצאתי את עצמי כשהגיטרה הזאת היתה בסביבה".

תקר בגלגל

ב-1991 הוא הקים את קרן גיר, כדי לממן מפעלי זכויות אדם ושימור תרבות כגון הפרויקטים שעשה למען העם הטיבטי, וגם פעולות מאוחרות יותר כגון חינוך למניעת איידס בהודו ועזרה למקומות מוכי אסון. מיליון הדולר שיכניסו הגיטרות על פי ההערכות יהיה קודש למטרות כאלה.

גיר נשאל לעתים קרובות על שורשי פעילות הצדקה שלו, בהתחשב בכך שהיה אז שובר לבבות הוליוודי צעיר - תדמית שעוברת במבוכה גלויה בתמונת דיוקן מ-1978 שצילם הרב ריטס במוסך בסן ברנרדינו שבקליפורניה, כשהשניים עצרו לתקן תקר בגלגל. הוא דוחה את הרמיזה - בעצם את נקודת המבט המוגבלת - שמעורבותו נעוצה בתיעוב כלפי הוליווד הגדולה והרעה ("זאת הערה מוסרית ברמה נמוכה ביותר", הוא אומר לי במבט עייף).

. לדבריו החלה האכפתיות להתגלות בסוף שנות ה-60, בקולג', כשפעמון הכנסייה האוניטריאנית באמהרסט שבמסצ'וסטס היה מודיע על הפגנה נגד המלחמה. "איכשהו האוטובוסים הגיעו", הוא אומר. כעבור זמן מה, כשהתפוגגה אווירת המחאה, הוא אומר, "הבנתי, טוב, אני צריך להתחיל לעשות את זה בצורה מסודרת. הבנתי גם שאני יכול להרוויח כסף ולתרום אותו למטרות האלה".

בדיוק ברגע זה נשמעת דפיקה בדלת והיא נפתחת לרווחה. "מצטערת על ההפרעה", אומרת לואל, אשה גבוהה בג'ינס ובחולצה לבנה, ונכנסת עם בנם בן ה-11 של השניים, הומר. גיר קופץ על רגליו ואומר, "זאת אשתי, קארי, וזה הבן שלי". הם יוצאים לפגישה בבית הספר, והוא אמור להצטרף אליהם. בעלה בודק מה השעה, משהו שאני מרגישה שהוא עושה לעתים קרובות, אם צריך ואם לא. "אולי נפגוש אותך כאן", אומרת לו לואל, והיא והומר יוצאים.

העניין הוא שאפשר להעביר שעות בפטפוטים עם גיר. הוא מדבר מעט על המורים שלו לבודהיזם, על האבהות, אבל אני מרגישה את מגבלות הזמן ונקודת המבט, ומציגה לו שאלה קונקרטית. אני שואלת אותו על התמונה של ריטס. נראה בה שחקן בג'ינס וחולצה צמודה, מבליטת שרירים, סיגריה על שפתיו וזרועותיו מורמות מעל ראשו.

הוא נראה מופתע. "התמונה הזאת היא אייקון בעיני אחרים, אבל היא לא אייקון מבחינתי", הוא אומר. "אני יכול להבין את זה. תראי, בגטי עורכים תערוכה גדולה מהיצירות של הרב, ושאלו אותי אם הם רשאים להשתמש בתמונה. אמרתי, ‘בטח'. נתתי לקארי עותק. אבל, שוב, בעיניי היא לא אייקון. מה שיותר מעניין בעיני הוא שהוא היה החבר שלי. אני אתחיל לבכות אם אחשוב עליו. זה היה רגע של נינוחות גדולה וידידות. זה מה שאני רואה. זה לא משהו שמחוצה לנו, זה משהו שהיה בתוכנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו