בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ימי הנדריקס האקוסטי

ברט יאנש שינה במו ידיו את טכניקת הנגינה בגיטרה. מוסיקאי הפולק האקוסטי המופנם, שהשפיע עמוקות על ג'ימי פייג', פול סיימון, ניל יאנג וג'וני מאר, מת בשבוע שעבר בגיל 67

13תגובות

ניל יאנג אמר עליו: "ברט יאנש היה לאקוסטית מה שהנדריקס לחשמלית". רק שהנדריקס הופיע בוודסטוק, נערץ על ידי מיליונים ומת בגיל 27, ואילו יאנש היה מוסיקאי של מוסיקאים ונשאר צנוע ולא מספיק מוכר, ומת ממחלת הסרטן בגיל 67 בשבוע שעבר.

יאנש שינה במו ידיו מקצה לקצה את טכניקת הנגינה בגיטרה - סקוטי שיכור ששילב נגינה וירטואוזית עם כתיבה יוצאת דופן באיכותה של שירים. הוא היה אדם סגור ומלנכולי, שהקים את אחת מלהקות הפולק רוק החשובות בהיסטוריה ("פנטאנגל") ונהפך למודל חיקוי להמוני גיטריסטים אחרים כמו ג'ימי פייג' מ"לד זפלין", ג'וני מאר מה"סמיתס", ברנרד באטלר מ"סווייד" ונואל גאלגר מ"אואזיס". יוצרים חשובים ומפורסמים כמו פול סיימון וניל יאנג ציינו לא פעם את השפעתו של יאנש עליהם.

"זו אבידה גדולה. הוא היה מוסיקאי ענק, חדשני, מקורי, שהשפיע על המון מוסיקאים", אומר שי טוחנר, מוסיקאי וגיטריסט, שחי ומופיע בישראל, אבל היה חלק מהותי בסצינת הפולק הבריטי בשנות ה-70. "בן דוד שלי היה שותף לדירה של דייווי גרהם, וככה הכרתי את ברט יאנש. לא היינו חברים ממש טובים, כי ברט היה טיפוס די מופנם. אבל הכרתי אותו טוב ואפילו אירחתי אותו בהופעות שלי בלונדון".

רקס

בשנות ה-70, ברחוב ליצ'פילד 27 בין צ'רינג קרוס לשפטסברי, פעל בבירה הבריטית מרתף פולק ששמו "Bunjies", והופיעו בו כמה מהאמנים הגדולים של התקופה. טוחנר מספר שיאנש היה אחד האמנים שהתארחו אצלו בערב הקבוע שנהג להעלות במקום מדי שבוע. "הוא היה מגיע עם אמנים סקוטים אחרים שבאו ללונדון, כמו דונובן ואל סטיוארט", נזכר טוחנר. הוא מתאר אמן גדול ולא מאושר. "הוא היה שיכור ללא תקנה, אלכוהוליסט בצורה מטורפת לחלוטין. הוא היה שותה בירה, מערבב אותה עם ויסקי, דופק את הראש, יוצא החוצה להקיא וחוזר. הוא היה בחור קודר. לא איש שמח. אנשים חגגו בתקופה ההיא, סמים, מסיבות, מעריצות יפהפיות, אבל את יאנש לא ראיתי עם בחורות והוא גם לא עשה סמים. מה שעניין אותו היה האלכוהול והגיטרה.

 

צפו בענקים שהושפעו מיאנש: 

ניל יאנג- old man

ברט יאנש - Reynardine

לד זפלין - Your Time Is Gonna Come

ג'וני מאר וה"סמיתס" - What Difference Does It Make"

הוא אחד הראשונים ששינו את הכיוון של הגיטרה", מסביר טוחנר. "זה לא הכיוון הסטנדרטי הקלאסי של הגיטרה. יאנש המציא ככה סאונד מיוחד ובעקבותיו הלכו אחרים. הפריטה שלו יצרה הרמוניות אחרות. עד שהבינו מה הוא עושה, לקח המון זמן. זה לא כמו היום, שיש לך יוטיוב ואתה יכול לראות. אז אנשים הסתכלו עליו, שמעו אותו ולא הבינו איך הוא עושה את זה.

"הטקסטים שלו היו פשוטים, ומצד שני מתוחכמים וחכמים. מבחינה מלודית, הוא כתב הרמוניות ייחודיות ועירבב הרמוניות. הוא ניגן בגיטרה אירית, אבל כל מה שנתת לו ליד, הוא היה מוציא ממנו צליל יאנשי".

"לד זפלין" אפילו גנבו ממנו מלודיות. בספר של ריצ'י יורק "'לד זפלין' - סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם" (הוצאת רסלינג) מודה פייג' בהשפעה העצומה של יאנש עליו. לקראת האלבום השלישי של "לד זפלין", החליטה הלהקה לנסוע לוויילס. הסולן רוברט פלנט מסביר שם שהחשיפה לברט יאנש ולרוי הרפר, שעשו "מוסיקה לראש עם בסיס אקוסטי יותר", השפיעה עמוקות על לד זפלין. "זו הגאונות שבפשטות", אומר טוחנר. "יש לך שניים שלושה כאלה בדור. יאנש היה פרח בר, הוא לא היה מבוית. ג'ון רנבורן, בניגוד אליו, הלך ועשה מהפכה בחיים שלו. הוא הלך ולמד מוסיקה קלאסית עד לרמה של ניצוח. יאנש היה פראי, עצמאי, חופשי. אחר. כל הזמן הוא עשה את הדברים בדרכו, עד לאלבום האחרון שלו".

הניחו לי לנפשי

יאנש נולד בגלזגו שבסקוטלנד בנובמבר 1943 למשפחה שמוצאה מהמבורג שבגרמניה. הוא התפרסם כנגן מחונן וחדשני בגיטרה אקוסטית כבר בתחילת שנות ה-60. כיום הוא נחשב לאחד ממובילי הפריחה של הפולק הבריטי. אלבום האולפן האחרון שלו, "The Black Swan", יצא לאור ב-2006, אבל יאנש המשיך להופיע ברחבי העולם וב-2010 הצטרף למסע ההופעות האקוסטי של ניל יאנג בארצות הברית ובקנדה.

אי-פי

מי שמחפש את תחילתה של הידידות המופלאה עם יצירתו של יאנש צריך להניח את ידו על האוסף הכפול והמעולה "Dazzling Stranger" שיצא ב-2002, אוסף מקיף וטוב שמבהיר ב-42 שירים מהי גדולתו של יאנש. "Dazzling Stranger" הוא גם שמה של הביוגרפיה שכתב קולין הרפר על יאנש (2001, עם הקדמה מאת ג'וני מאר). האוסף והספר הביוגרפי מבארים באופן שלם ומושלם מדוע וכיצד זכה יאנש למעמד כה אגדי בקרב מוסיקאים ובקרב חובבי פולק ובלוז בפרט.

על עטיפת תקליט הבכורה שלו נראה יאנש מציץ בחשדנות מבוהלת אל המצלמה, בחדר עם קיר ריק מאחור, מבטו מרוחק. מנותק. כמו אומר לעולם: הניחו לי לנפשי. גם בהופעות נהג כאילו הוא לבדו; עולה לבמה בחוסר פוזה, מכוון את הגיטרה מול הקהל, לוגם מהוויסקי, ממלמל משפטים סתומים, מפסיק שירים באמצע ובאופן כללי מתפקד כמי שיושב לבדו עם גיטרה במטבח הביתי, בארבע לפנות בוקר.

יאנש היה רזה וחיוור, שערו פרוע ומבטו מהורהר-חולמני-הזוי. גברים ונשים התאהבו בו גם כשלא הוציא מלה ורק ניגן, וגם כשהיה שיכור כלוט. טכנאי ההקלטות ביל לידר ראה אותו בהופעה והחליט לעשות לו תקליט. לידר הביא אותו לדירתו שבשכונת קמדן טאון בלונדון, הביא טייפ סלילים ולקח בהשאלה גיטרות מחנות כלי נגינה, והחל להקליט את הגאון השתקן מסקוטלנד. חצי אלבום היה מוכן, חצי אלבום נכתב בזמן ההקלטות, בדירה, במטבח. חברות תקליטים סירבו לגעת בתקליט הזה. איש לא חשב שיש לזה קהל. נאט ג'וזף, עסקן שניהל את חברת טרנסאטלנטיק, קנה בסוף את סלילי ההקלטה ב-100 ליש"ט.

ביום שיצא התקליט, 16 באפריל 1965, נפתח בסוהו שבלונדון מועדון הפולק החשוב "Les Cousins" וברט יאנש נהפך לאמן הבית, לצד ג'ון רנבורן, רלף מקטל, אל סטיוארט ופול סיימון היהודי-אמריקאי שבילה אז לעתים קרובות בעיר. הבלוז שניגן יאנש לא היה בלוז סטנדרטי של 12 תיבות ושלושה אקורדים. יאנש יצר פורמט ספציפי וייחודי שהוכר בשם "בלוז של יאנש". בתקליטיו הראשונים כסולן, וגם עם להקת "פנטאנגל", מהל את הבלוז בפולק ושילב והטמיע בשיריו האישיים את השפעות הג'ז שספג מצ'רלי מינגוס.

בסוף אותה שנה, 1965, יאנש הוציא כבר את תקליטו השני "It Don't Bother Me" ובשנה שאחרי חבר לג'ון רנבורן והוציא אתו שני תקליטים משותפים - "ג'ק אוריון" ו"ג'ק וברט".

ב-1968 הקים עם רנבורן את להקת "פנטאנגל" יחד עם הזמרת ג'קי מקשי, דני תומפסון וטרי קוקס. הסמל "פנטאנגל" היה מוטבע על המגן של המלך ארתור בסיפורי אבירי השולחן העגול. בארבע שנים, 1968-1972, הקליטה "פנטאנגל" שישה אלבומים, זכתה להצלחה בזכות הפיוז'ן שלה ורבים ניסו לקטלג אותה, אך לשווא. הם עצמם רשמו על עטיפת אלבומם "סוויט צ'יילד" את המשפט הבא: "לתאר את המוסיקה של ‘פנטנגל' זה כמו לנסות ולתאר שקיעה. אתה יכול לדבר על הצבעים אבל האפקט הכללי צריך להיראות כדי לקבל את ערכו. בהשוואה - ל'פנטאנגל' צריך להקשיב".

למרות הופעות מפוצצות במעריצים בקרנגי הול בניו יורק, באולימפיה בפאריס וברויאל אלברט הול בלונדון, הלהקה התפרקה ב-1973 ויאנש פנה להופעות יחיד ולשיתוף פעולה עם מוסיקאים אחרים. עד 1975 הוא יוכל להתגאות בקטלוג מפואר שכולל ששה אלבומים עם פנטאנגל ועוד עשרה תקליטי סולו בעשר שנים, ביניהם "רוזמרי ליין" (1971) שאי אפשר להפריז בתרומתו לתחיית הפולק-בלוז הבריטי ו"סנטה ברברה האנימון" המושלם מ-1975.

בתחילת המאה ה-21 נמצאו, במפתיע, הקלטות הופעה חיה שלו בגלזגו בנובמבר 1974 - הופעה אינטימית, רק יאנש והגיטרה, שראתה אור באיחור של 30 שנה תחת השם "The River Sessions". האלבום כולל 14 קטעים ובכולם ניתן למצוא את הקסם היאנשי. שמונה מהשירים שם נלקחו מתקליטו המצוין "LA Turnaround" ועוד ששה - ביניהם "אנג'י" של דייווי גרהאם, "יש לי הרגשה" של פנטאנגל וגרסה חדשה לקטע של ביג ביל ברונזי.

"דה ריבר סשנס" מתעד את יאנש של אמצע שנות ה-70, בשיאו, בתקופתו הגדולה ביותר ככותב שירים. החוברת המצורפת לדיסק כוללת הערות על כל שיר ושיר. איכות ההקלטה מעולה ויאנש, שהמריא לגבהים דווקא בהופעות מול קהל, מצליח לגעת בכל הרבדים המאפיינים את יצירתו במופע הזה.

קול עמוק ואפל

יאיר יונה, מוסיקאי ומומחה לברט יאנש, ירצה על חייו ויצירתו בבר "קוזה נוסטרה" בתל אביב (ב-31 החודש). על האמן ששינה את חייו אומר יונה: "יאנש הוא גיטריסט שהפך את עולם הנגינה על גיטרה אקוסטית על פיה. הוא אחת הדמויות הידועות ביותר בעולם הפולק הבריטי, ואולי החשוב שבהן. הוא השאיר את חותמו על אינספור גיטריסטים שבאו אחריו".

יאנש היה להטוטן גיטרה אבל יונה מתעקש שהאיש גם הצטיין בכתיבת שירים. "הווירטואוזיות בלבד לא עניינה אותו", הוא אומר. "הוא השכיל לשלב מלודיות, טקסט וטכניקת גיטרה מעוררת השראה באלבומי סולו מהפכניים, כשהוא שומר על סטנדרט גבוה של נגינה מלהיבה, מלודיות כובשות וקול עמוק ואפל".

מוסיקאים נהנו להצדיע ליאנש. "גם כשהוא ביצע פולק טהור. הוא היה חדשני", אומר שי טוחנר. "תחשוב שאתה לוקח את הפסנתר ובמקום לעבור מלה לסי אתה עובר ישר מסול לרה. זה משנה לגמרי את הסולם ומבנה האקורדים. זה היה דבר מדהים מה שיאנש עשה. מהפכה".

ב-2001 העניק לו רדיו 2 של בי-בי-סי פרס על מפעל חיים. כחבר בלהקת "פנטאנגל" שב וקיבל את הפרס הזה ב-2007 והלהקה התאחדה לרגל האירוע. המגזין "רולינג סטון" דירג אותו במקום ה-94 ברשימת נגני הגיטרה הגדולים של כל הזמנים.

כל זה לא הספיק כדי להפוך את יאנש לכוכב גדול באמת בקרב הקהל הרחב. באופן פרדוקסלי, המוסיקה שלו והדרך הייחודית שבה ניגן בגיטרה, השפיעו על אמנים רבים שהצליחו - מסחרית ותקשורתית - הרבה יותר ממנו. פול סיימון, למשל ("הייתי יושב שעות ומנסה לחקות את דרך הפריטה שלו. הרבה שירים בתקופת סיימון וגרפונקל כתבתי בהשראתו").

ג'ימי פייג' מ"לד זפלין" אמר: "קיבלנו מברט יאנש כל כך הרבה, שאין לי דרך לנסות אפילו ולהתחיל להסביר לכם את התרומה שלו לנגינה שלי. תקופה מסוימת הייתי ממש אובססיבי לגבי היצירה שלו". פייג', עם "לד זפלין", הקליט מאוחר יותר גרסה אחרת ל"Blackwaterside" ולא ייתן ליאנש קרדיט על העטיפה.

מייק אולדפילד אמר "בשבילי יש את ברט יאנש מצד אחד ואת כל נגני הגיטרה האחרים בצד השני"), ג'וני מאר מה"סמיתס", שכתב את ההקדמה לביוגרפיה על יאנש, אמר כי "אף אחד לא מבין מה הקשר בין הנגינה שלי בגיטרה לבין ברט יאנש, אבל הוא השפיע עלי עמוקות. ניסיתי לעשות בגיטרה חשמלית את מה שיאנש עשה בגיטרה אקוסטית". את ניק דרייק, שהוציא שלושה תקליטי מופת בין 1969 ל-1972 ומת ב-1974, אי אפשר לראיין, אבל ברור לכל מי שמקשיב לטכניקת הפינגר-פיקינג שלו, שיאנש השפיע עליו. גם דונובן וניל יאנג בראשית דרכם הושפעו. גם אלטון ג'ון, שסיפר שהוא וברני טאופין נהגו להאזין לתקליטיו.

ועכשיו יאנש מת. ואולי עכשיו, דווקא עכשיו, יותר אנשים יתוודעו לדמותו ויצירתו של אחד המוסיקאים המשפיעים ביותר של המאה ה-20, שבאופן מוזר ואף מקומם לא זכה בחייו לכבוד ולהכרה הראויים לו באמת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו