בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קורט קוביין מתחת לגשר של נהר הווישקה

בין העיירה שבה נוסדה "נירוונה" לתערוכה ללהקה שפרצה את הדרך לגראנג'. מסע אל המחוזות שבהם התעצבה אישיותו של הסולן המיוסר

13תגובות

סיאטל

שלט הכניסה לאברדין, עיירה בת כ-17 אלף תושבים במדינת ואשינגטון, מברך את הבאים ב"Come As You Are". רוב התושבים עובדים בתעשיית העץ, בדיג ובגידול חמוציות, אבל שניים מהם שינו את ההיסטוריה של המוסיקה הפופולרית, ובזכות הלהקה שלהם אברדין היא לא סתם עוד חור בצפון-מערב ארצות הברית, אלא החור בצפון-מערב ארצות הברית שבו נוסדה "נירוונה".

שעתיים וחצי מדרום-מערב לסיאטל, אברדין היא מקום נשכח למחצה, שבו רעש הצבע המתקלף מבתי העץ הוא הקול היחיד שנשמע בצהרי היום. בשקט הזה גדלו קורט קוביין וקריסט נובוסליק, שלמדו יחד בבית הספר התיכון המקומי ולאחר מכן הקימו את "נירוונה" (שההרכב המוכר ביותר שלה כולל גם את המתופף דייב גרוהל, שהצטרף ב-1990 ומוביל כיום את "פו פייטרס").

במיתולוגיה של "נירוונה" שמור לאברדין הכבוד של המקום הנורא ביותר והנפלא ביותר: מתוך האטימות האדישה שלו נפלטו לקוביין כמה מהשירים ב"בליץ'", אלבום הבכורה של "נירוונה", וגם השיר הסוגר את "נוורמיינד". "Something in the Way" נכתב כאן, מתחת לגשר שחוצה את נהר הווישקה, שני רחובות מבית דודתו של קוביין, שבמרתף שלה הקליט את שיריו לראשונה תחת השם "חומר צואתי" (Fecal Matter). כאן, בין הבית הקטן הצבוע בחרדל דהוי וגדת הנהר הבוצית, גם התעצבה אישיותו הדיכאונית, זו שהובילה למותו ב-1994 כשירה לעצמו בראש בגיל 27.

שליש מאפרו של קוביין פוזר בנהר הווישקה, ששמו נגזר מהמקור האינדיאני שמשמעותו "מים מסריחים". כיום מצוי מתחת לגשר, שאליו היה קוביין נמלט כדי להסתתר ולכתוב, צביר אנדרטאות: שלט של העירייה עם רישום של דיוקנו, לוח שיש שהציבה המשפחה, גרפיטי מאת המעריצים. באפריל האחרון הוצבה במקום גיטרת בטון עטורה במלים משירי הלהקה. על שמה של גדת הנהר הזאת נקרא גם האלבום "From the Muddy Banks of the Wishkah" שיצא ב-1996 וכולל קטעים מהופעות של הלהקה.

בחודש שעבר מלאו 20 שנה לצאתו של "נוורמיינד", אלבום האולפן השני של "נירוונה". התאריך גרר לא מעט מבטים אל תחילת שנות ה-90, אל תור הזהב של הגראנג' בסיאטל, אל התקופה שבה חברות התקליטים היו עשירות מספיק בשביל לקחת להקות קטנות מעיירות נשכחות ולהפוך את חבריהן לכוכבי רוק בינלאומיים, וגם אל בעיות ההרואין והנפש של קוביין, שהיה ונותר פרצופו של דור האיקס. אבל כאן, באזור שבו יורד גשם רוב ימי השנה, בוחרים להתמקד בשורשים של "נירוונה" ובתשתית התרבותית המחתרתית שהצמיחה אותה. החיפוש אחר השורשים יכול להתחיל כאן, על גדת הווישקה. או ב-1963, אז יצא השיר "לואי לואי" בביצוע של ה"קינגסמן", שממנו לקח קוביין, על פי דבריו, את מהלך הגיטרה ל"מריח כמו רוח נעורים", הלהיט הגדול ביותר של "נירוונה".

ג'ייקוב מקמורי, שאצר את התערוכה "Taking Punk to the Masses", שמוצגת כעת במוזיאון EMP בסיאטל ומוקדשת ל"נירוונה", ניסה למצוא את נקודת האמצע בין השתיים, בתערוכה בת 1,200 פריטים מסוף שנות ה-70 ועד 1994. היא תוצג בסיאטל עד אפריל 2013 ואחר כך תועבר למוזיאונים ברחבי העולם. במקביל לתערוכה כתב מקמורי ספר באותו שם, שמתעד כמה מהאובייקטים שבה ואחרים, וכן ראיונות עם דמויות מהתקופה.

את EMP הקים שותפו של ביל גייטס לייסוד מיקרוסופט, פול אלן, מעריץ של ג'ימי הנדריקס. המוזיאון, שתיכנן האדריכל פרנק גרי, נפתח בשנת 2000 ומכיל אוסף מרשים מהתלבושות והגיטרות של הנדריקס בצד תערוכות נוספות מתרבות הפופ והמדע הבדיוני.

אפשר למצוא כאן את הסוודר הירוק שלבש קוביין בתצלום על שער המגזין "ספין", שברי גיטרה מאחת ההופעות הראשונות של "נירוונה", מכתבים, כלי נגינה, רשימות שירים מקומטות, קלטות עם הקלטות דמו, תמונות ילדות ותמונות מסיבובי הופעות, סקיצות לפלאיירים שציירו חברי הלהקות ועטיפות תקליטים (בולטת במיוחד התמונה המקורית לעטיפת "נוורמיינד", עם הערת הצלם: "אם למישהו יש בעיה עם הזין של הילד, אפשר להוריד אותו"), רישומים של קוביין מבית הספר התיכון (כולל קריקטורה של נשיא ארצות הברית באותן שנים, רונלד רייגן) ואוסף קופסאות שימורי הבשר שלו.

מקמורי אסף את החומרים לתערוכה במשך שנתיים ולדבריו, פריצת הדרך בעבודה עליה הגיעה כשנובוסליק, שנהפך בינתיים לפעיל פוליטי ולומד כיום משפטים, נרתם לפרויקט ופתח לו את עליית הגג שלו. "הוא פשוט אמר לי לקחת מה שרציתי", מספר מקמורי. "לא היה לו שום עניין לשמר איזו היסטוריה רשמית של ‘נירוונה'. הוא מאוד גאה במה שעשה, אבל מבחינתו עברו 20 שנה מאז. הוא אמר שהוא חב את ההצלחה של ‘נירוונה' ללהקות שהיו מסביבה בהתחלה ורצה לתת להן את הקרדיט".

התערוכה מנסה להפריך את הדעה הרווחת ש"נירוונה" הגיחה משום מקום. היא עושה זאת בהצלחה מרובה על ידי תיאור מפורט ומוחשי של הרשת העצמאית של להקות, לייבלים ועיתונים עצמאיים שבתוכה צמחה הלהקה. הרעיון להציב את "נירוונה" בהקשר של סצינת הפאנק בצפון-מערב ארצות הברית אולי נראה לנובוסליק ומקמורי כמובן מאליו, אבל האחרון מספר שקיבל מכתבים מחובבי גראנג' שלא ראו בעין יפה את הבחירה בשם התערוכה.

הוא מנסה להסביר להם שהם טועים. "הלהקות האלה לא התייחסו לעצמן כגראנג'. בראיונות מהתקופה הן קראו לעצמן להקות רוק, פאנק רוק, או פאנק. בעבור המעריצים שהכירו את המוסיקה הזאת ב-1992 זה פשוט גראנג', כי זאת היתה הדרך להתייחס לכל הלהקות האלה יחד", הוא אומר ומוסיף "וגם זה בסדר. אבל בניגוד לאיך שהתייחסו לזה, ‘נירוונה' לא הגיעה משום מקום. סצינת הפאנק בסיאטל התפתחה במשך 15 שנה, לא באופן פתאומי. ואז בבת אחת הרדיו נחשף אליה.

הקליפ של ‘מריח כמו רוח נעורים' עזר מאוד, אבל לא שם הכל התחיל".

באקלים הפוליטי והתרבותי השמרני של שנות רייגן, לפני שאם-טי-וי תיווכה רוק לכל מתבגר, וללא תמיכה של תעשיית המוסיקה הממוסדת, להקות שוליים יצרו רשת עצמאית של הפצה וסיבובי הופעות. הלהקות קבעו בעצמן הופעות ברחבי ארצות הברית, ציירו פוסטרים ופלאיירים והכינו מגזינים עצמאיים שסיקרו את ההתפתחויות המרעישות בערים השונות.

החל בסוף שנות ה-70, ההתארגנות הזאת שימשה להנגשה של פאנק רוק, ואף שהיה בה גיוון מוסיקלי רב, המכנה המשותף שלה היה אתיקה של אי-תלות. מהות הרעיון של "עשה זאת בעצמך" בהקשר של הפאנק היתה שכל רמת כישורים מספיקה.

הלהקה הראשונה שפרצה מהשוליים האלה למרכז היתה "אר-אי-אם", שהוחתמה בחברת האחים וורנר ב-1988. אבל "נירוונה" היתה זו ששינתה את חוקי המשחק, חשפה למיינסטרים את הרשת העצמאית הזאת וגררה היסטריה בקרב חברות התקליטים שהחתימו כל דמוי-קוביין שרק יכלו למצוא. כך נוצרה הקטגוריה המוזרה של "רוק אלטרנטיבי" בתוך חברות התקליטים הגדולות, שתור הזהב שלה נמשך עד התמוטטות שוק המוסיקה בתחילת שנות ה-2000. אבל לפני ש"מריח כמו ריח נעורים" נהפך לביטוי המוכר בכל בית, הרשת העצמאית הזאת תמכה בצמיחה של "נירוונה" והשפיעה על האסתטיקה והמוסיקה של הלהקה יותר מכל גורם אחר.

כיום סיאטל ממתגת את עצמה כ"עיר מוסיקה", אבל בשנות ה-80 להקות צעירות התקשו למצוא מקום שיאפשר להן להופיע. תקנות שאסרו על תליית פוסטרים על עמודי חשמל ומנעו ממועדונים להכניס צעירים מתחת לגיל 21 דחפו את להקות הפאנק החדשות לשולי השוליים. לייבלים עצמאיים כמו סאב פופ, שהוציא את האלבום הראשון של "נירוונה" ושימש בית ראשון ללהקות כמו "סאונדגרדן" ו"מדהאני", נאבקו על חייהן. באולימפיה השכנה, בין סיאטל לאברדין, המצב היה טוב רק במעט, משום שתחנת הרדיו המקומית "קאוס" החליטה ש-80% משידוריה יוקדשו למוסיקה עצמאית. כמה קירות בתערוכה מוקדשים ללהקות שפעלו בחוף המערבי באותו הזמן והשפיעו על "נירוונה", ובהן ה"ויפרס", ה"אבנג'רס", "גרין ריבר", "ביט הפנינג" ו"בלאק פלאג".

ואולם, לא היתה עוד להקה שעודדה את חברי "נירוונה" כמו ה"מלווינס", שחבריה גדלו במונטסנו הסמוכה לאברדין. ה"מלווינס" היו ועודם (הם עדיין מופיעים, ואף ביקרו בישראל לאחרונה) פורצי דרך, מהראשונים לחצות את הז'אנרים ולערב פאנק והאבי מטאל, סאונד שיאפיין את להקות הגראנג' המאוחרות יותר.

אחד הפריטים המעניינים בתערוכה הוא מכתב שבאז אוסבורן, מייסד וסולן ה"מלווינס" שלח לנובוסליק באפריל 1986, כמעט שש שנים לפני פריצתה של "נירוונה" לתודעה העולמית: "קוביין ודייל הלכו לבית של הדודה שלו והקליטו את השירים של קורט. זה יצא די מרשים. כמה מהשירים שלו ממש רוצחים. אני חושב שיכול להיות לו עתיד כלשהו במוסיקה אם הוא יתמיד בזה". אוסבורן השמיע לנובוסליק וקוביין הצעירים את "My War" של "בלאק פלאג" ושיכנע אותם בעליונתו של הפאנק על כל מוסיקה אחרת.

אף שהיא בהחלט מכוונת למעריצים של "נירוונה" ולחובבי גראנג', ורבים מהפריטים בה יוצרים רושם של מזכרות נוסטלגיות, מקמורי אומר שהוא חושב על התערוכה כחתרנית. "ברור שאנשים באים בגלל ‘נירוונה', אבל הם מקבלים את כל הרקע, את כל הפאנק רוק שאף אחד לא שם עליו זין", הוא מסביר. "אני חושב שזה אדיר. בחיים לא הייתי יכול להעביר כאן רעיון לעשות תערוכה על ‘בלאק פלאג', אבל דווקא בהקשר של ‘נירוונה', אני יכול להכניס אותם".

השמש לא זורחת

"נוורמיינד" יצא בספטמבר 1991. DCG, חברת התקליטים שקנתה את החוזה של "נירוונה" מסאב פופ לאחר שחברי הלהקה לא היו מרוצים מהניהול הרעוע של הלייבל העצמאי, הפיצה ממנו 500 אלף עותקים בארצות הברית ו-35 אלף בבריטניה. היא ציפתה למכירות דומות לאלה של "גו", אלבום הפריצה למיינסטרים של "סוניק יות".

אבל אחרי שהקליפ הפרובוקטיבי ל"מריח כמו רוח נעורים" שודר ללא הרף באם-טי-וי, המכירות עלו. אחרי חודש, "נוורמיינד" הגיע למיליון עותקים. ב-11 בינואר 1992 החליפו "נירוונה" את מייקל ג'קסון בראש מצעד הבילבורד ועידן הגראנג' החל רשמית. במידה רבה זה היה גם סופו של עידן אחר בהיסטוריה המוסיקלית של סיאטל. ההצלחה העצומה של "נירוונה" משכה מוסיקאים לעיר שפעם נחשבה שומקום אפרורי, אוכל אמניו.

ההופעה של "נירוונה" באולפני אם-טי-וי, שהוקלטה כחמישה חודשים לפני מותו של קוביין, היא עדיין אחד מהמסמכים המצמררים ביותר של דור האיקס. הלהקה אפילו לא ביצעה את "רוח נעורים" וסגרה את הסט ב"Where Did You Sleep Last Night", הידוע ביותר בביצוע של מוסיקאי הבלוז לד בלי. "באורנים, באורנים, היכן שלא זורחת השמש לעולם", שר קוביין, לפני צרחת הבית האחרון, שמקבל את ההקשר הנכון בפעם הראשונה על הכביש בין סיאטל לאברדין: שעתיים וחצי של ירוק עד. אברדין היא עיירה קטנה מוקפת אורנים. זה היה יכול להיות פסטורלי אילולא הכניסה אליה היתה מרוצפת בקילומטרים של רשתות מזון מהיר ומגרשי צמיגים.

אחר הצהריים מגיע לאברדין וזווית השמש מעלה ניצוצות בווישקה. שתי תיכוניסטיות במכנסי ג'ינס תואמים חוצות את הגשר מעל הנהר, מרכלות על הספסל, מעשנות סיגריה, נפרדות. אחר כך מגיעה טויוטה לבנה. "ראית סלמונים?" שואל ג'ים, רחב פנים, בהיר שיער, מתקרב לגיל העמידה. זאת העונה, ומכאן שוחים דגי הסלמון בכל שנה, בחזרה למקום שנולדו.

ג'ים מצית ג'וינט מחלון המכונית. איש אינו בא לגדה הזאת של הווישקה כדי לראות סלמונים. אחרי כמה דקות שתיקה, הוא מתחיל להשמיע את "ליתיום". "הכרתי אותם, את קורט וקריסט", הוא אומר. "היינו מסתובבים פה על הגבעה, רוכבים על אופני פעלולים ומתחבאים משוטרים". קשה לדעת אם הוא אומר את זה לכל תייר או שהווידוי אמיתי. "אלה היו זמנים טובים", הוא נזכר. "אני גר מחוץ לעיר עכשיו, אבל עדיין בא לכאן כדי להקשיב למוסיקה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו