רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכונת הלהיטים שאיש (כמעט) אינו זוכר

"משירי ארץ אהבתי", "הימים הארוכים העצובים" ו"חוזה לך ברח" הם רק כמה מהלהיטים הרבים שאלכס וייס עיבד ועטף אותם בצלילים מרהיבים ובהרמוניות נהדרות. כעת, עשר שנים לאחר מותו, הוא כמעט נשכח. האם זה קשור לכך שתמיד הרגיש כאן אאוטסיידר?

22תגובות

יש הרבה מאוד סיפורים על הנטייה המשעשעת של אלכס וייס לדחות את כתיבת העיבודים שלו עד אחרי הרגע האחרון, אבל אין מספיק סיפורים כאלה. אילו וייס היה עוד מעבד טוב, או אפילו עוד מעבד מצוין, הסיפורים על הדחיינות שלו היו מתחילים לעייף אחרי כמה גרסאות. אבל וייס היה הרבה יותר ממעבד מצוין. הוא היה מעבד מזהיר.

"המעבד הוא חייט", הוא אמר פעם בראיון, ואם כך הרי שהוא עצמו היה חייט מלכותי. הוא קיבל שירים ותפר להם בגדי צלילים מרהיבים ביופיים. והידיעה שהוא עשה את זה במהירות הבזק, בתנאים לא תנאים, בלי טיוטות ומחיקות, כשחרב הדד-ליין שורטת את צווארו, הופכת איכשהו את העיבודים שלו למרהיבים עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. לכן הסיפורים על דחיינותו הנודעת אף פעם לא נמאסים. הנה כמה מהם. כדי לחדד את ההנאה, רצוי לקרוא אותם תוך כדי האזנה לשירי הפופ המושלמים שהוא יצר.

"אני זוכר הקלטה אחת באופן מיוחד", מספר הפסנתרן דני גוטפריד. "ישבנו באולפן, כל הנגנים, ופתאום אלכס נכנס בסערה. הוא אמר: ‘אל תשאלו מה קרה. נסעתי לכאן במונית, עברתי על העיבודים, ופתאום התחילה רוח והתחיל גשם וכל דפי התווים עפו דרך החלון'. אני זוכר שהסתכלנו אחד על השני וחשבנו: ‘מה הוא יגיד בפעם הבאה? איזה עוד תירוצים אפשר להמציא?' בכל אופן, הוא שלח אותנו לשתות קפה וכתב את העיבודים על המקום, עיבוד אחרי עיבוד. פשוט אשף, לא ייאמן. והכל כתוב טוב, כתוב טוב לעזאזל. יש אנשים שיש להם את זה".

"אלכס לא היה מגיע מוכן לשום הקלטה", מסכים המתופף אהרל'ה קמינסקי. "במקרה הטוב הוא היה מגיע עם העיבוד הראשון. נניח שההקלטה היתה מתחילה ב-9. היינו מקליטים את השיר הראשון. זה היה לוקח שעה או פחות. אנחנו מדברים על תקופה שבה הקליטו לפעמים תקליט שלם ביום אחד. אחרי השיר הראשון אלכס היה אומר: ‘או-קיי, קחו הפסקה, מגיעה לכם הפסקה. תחזרו עוד חצי שעה'. ואז הוא היה מתיישב, משרבט את העיבוד השני, כלאחר יד, במהירות עצומה. אבל תמיד זה היה מצלצל נהדר. זה הדבר הגאוני".

תצלום רפרודוקציה: ניר קידר

הגיטריסט יגאל חרד, שניגן עם וייס בקביעות ובמשך שנים רבות, מספר סיפור דומה, אבל ממקם את וייס בנקודה ספציפית - על המדרגות של האולפן. "הוא היה שולח אותנו לשתות קפה, ושם הוא היה יושב וכותב את מה שהוא לא הספיק להכין מבעוד מועד", אומר חרד ומספר גם על הניסיונות של מנהלי האולפנים להתמודד עם הדחיינות של וייס: "הם ידעו שהוא לא יספיק לעשות את העיבודים, אז הם היו אומרים לו שהחזרות או ההקלטות מתחילות בתאריך מסוים, כשלמעשה הן היו מתחילות שבוע לאחר מכן. לנו, הנגנים, היו אומרים את התאריך האמיתי, ואלכס היה בא לאולפן בתאריך שאמרו לו ומגלה שאין שם אף אחד. לא לקח לו הרבה זמן להבין שהם משקרים. ואז, כשאמרו לו תאריך מסוים, הוא ידע שהתאריך האמיתי הוא אחרי שבוע".

חוה אלברשטיין עבדה עם וייס בתחילת שנות ה-70. הוא עיבד את אלבומה "משירי ארץ אהבתי" ואחר כך את תוכנית היחיד שלה. "עשינו חזרות באיזשהו קיבוץ, ואלכס היה כותב את העיבודים בחדר החזרות", מספרת אלברשטיין. "יענקל'ה אגמון, מפיק המופע, שלח אותו אל המרתף, שיעשה את העיבודים בשקט, וכל שעה-שעתיים הוא היה עולה אלינו עם עיבוד נוסף. והעיבודים היו מצוינים. השירים האלה עדיין מושמעים ברדיו, אף על פי שהנגנים במופע הזה לא היו מאוד מקצועיים".

תצלום: ניר קידר

קמינסקי מספר על טעות משעשעת של וייס, שנגרמה בשל מהירות העבודה שלו: "כשירוסלב (יעקובוביץ') עלה לארץ, פתאום היה כאן נגן של סקסופון בריטון. יום אחד היינו באיזו הקלטה לחברת סי-בי-אס, וירוסלב היה חלק מהתזמורת. אבל כשאלכס חילק את דפי התווים, התברר שאין תפקיד לירוסלב. אלכס שכח לכתוב לו תפקיד. הוא לא היה רגיל שיש סקסופון בריטון. ירוסלב שאל: ‘מה אני אמור לעשות?', ואלכס אמר: ‘שששש... תעשה כאילו אתה מנגן'. הוא לא רצה שהאיש של סי-בי-אס יבין שהוא שכח לכתוב תפקיד. וכך היה. ירוסלב עשה כאילו. אחר כך, בחדר הבקרה, שמענו את ההקלטה ואלכס אמר: ‘איזה יופי! איזה באלאנס מצוין השגנו בשביל הבריטון! הוא נמצא בפנים, אבל רק מרגישים אותו, לא שומעים אותו'".

אור מהחלון

אם הסיפורים האלה יוצרים את הרושם שווייס בילה או ישן בלילות ולכן דחה את העבודה לדקה שלפני ההקלטות, זה רושם מוטעה לחלוטין. הוא עבד קשה בלילות, רכון על הפסנתר בדירתו ברחוב ישראליס בתל אביב, סיגריה נצחית שמוטה בין שפתיו. "תמיד היה אצלנו אור מהחלון", אומרת אלמנתו, גאיה.

אבל אף שעבד בלילות ואף שעבד מהר מאוד, וייס לא יכול היה להספיק לכתוב את כל העיבודים שהופקדו בידיו. בשנות ה-60 וה-70, ובמיוחד בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, הוא היה המעבד המחוזר ביותר והעסוק ביותר בשוק. הצליל של הפופ הישראלי בין שתי המלחמות הוא במידה רבה הצליל של אלכס וייס. ואיזה צליל זה היה.

"הימים הארוכים העצובים", "מה שהיה היה" ושאר שירי האלבום "מזל גדי" של אריק איינשטיין, "בוא הביתה" ושאר שירי האלבום "שלכם, שולה חן", "חוזה לך ברח" של אושיק לוי, "אני אצבע את השלכת בירוק" של יורם ארבל, "משירי ארץ אהבתי" של חוה אלברשטיין, "על כפיו יביא" של רבקה זהר, ועוד שורה אינסופית של להיטים ואלבומים נפלאים שנשאו את חתימת הצליל של וייס - הרמוניות נהדרות, תזמור עשיר שאף פעם לא נשמע מוגזם ובומבסטי, צבע מרהיב של כלי קשת ושילוב מבריק בינם לבין כלי הנשיפה, פתיחות אינסטרומנטליות שהן יצירות קטנות בזכות עצמן. "כל מה שאלכס עשה צילצל פנטסטי", אומר קמינסקי. הוא צודק. הפופ הישראלי לא צילצל כל כך יפה לפני וייס, והוא לא צילצל כל כך יפה גם אחריו.

ואף על פי כן, את וייס עצמו כמעט לא זוכרים היום. לפני חודש מלאו עשר שנים למותו בגיל 72, וגוטפריד אומר שכאשר פנה לעורכי תוכניות ברדיו והציע להם לחזור לקראת המועד אל יצירתו של וייס, נתקל בתגובות צוננות. "התרבות שלנו לא יודעת לשמר את הגיבורים האמיתיים שלה", אומר גוטפריד (היחיד, או אחד היחידים, שיקדישו זמן אוויר לווייס הוא יואב קוטנר, שישדר ביום חמישי הקרוב בגלי צה"ל תוכנית של שעתיים ובה מבחר משיריו של המעבד).

הפעם היחידה ששמו של וייס הוזכר בשנים האחרונות היתה בהקשר של הסכסוך המשפטי בין אושיק לוי ובני משפחתו של וייס לבין שלום חנוך בעניין הזכויות על השיר "חוזה לך ברח". המחלוקת, שהוכרעה בערכאה משפטית לטובתו של חנוך, שהלחין את "חוזה לך ברח", נסובה סביב הפתיחה האינסטרומנטלית של השיר (שאותה כתב וייס), וההבהוב הזמני של פיסת המוסיקה הקצרצרה והמופלאה הזאת על הרדאר התקשורתי, בהקשר כל כך חמוץ, רק חידד את הניגוד הזועק בין גדולתו של וייס כמוסיקאי לבין המקום הנשכח שלו בתודעה התרבותית. ציון העשור למותו מספק הזדמנות לספר בהרחבה את סיפור החיים והיצירה של המעבד האדיר הזה, החייט המלכותי של המוסיקה הישראלית.

יחד עם הצוענים

"שמעת פעם את אלכס מדבר?" שואלת גאיה וייס. "אם היית שומע אותו מדבר, היית יודע שהוא הונגרי. לדעתי, בשנים האחרונות כבר לא היה לו מבטא, אבל אנשים אומרים שהמבטא נשאר". הם גם נהנים עד היום לחקות אותו. יורם ארבל נזכר ב"א-ואן א-טו א-ואן טו תרי פור" של וייס ("היתה לו אנגלית הונגרית כזאת", אומר ארבל) וחוה אלברשטיין מתפוצצת מצחוק כשהיא מחקה את וייס קורא לה "הוה", עם ה"א הונגרית במקום החי"ת העברית.

וייס נולד ב-1929 בבודפשט. "בבית היה פסנתר ואבא השתעשע אתו כילד", מספר בנו אביב, "ובגיל 9-10, אחרי שהוא שמע אקורדיוניסט הונגרי שניגן ג'ז באקורדיון, הוא התחיל לנגן באקורדיון". כשהתחילה מלחמת העולם השנייה נלקח אביו של וייס לעבודות כפייה של הצבא ההונגרי. הוא ואמו נשלחו לצעדת מוות לאוסטריה, שבמהלכה הוא נאלץ להיפרד מהאם. "הוא הצליח לחזור לבד לבודפשט והסתתר במרתף עד סוף המלחמה", מספר בנו. "בסוף המלחמה הוא מצא איפשהו אקורדיון ויחד עם חבר'ה צוענים הוא התחיל לנגן לחיילים הרוסים ולאנשים שיצאו מהמחבואים שלהם ורצו לשמוח ולהתחתן".

אחרי המלחמה התגלגל וייס בין מחנות עקורים, לבד עם האקורדיון, עד שהגיע לעיר קרמונה שבאיטליה. "שם הוא התחיל לעבוד במוסיקה, ניגן בפסנתר ובקונטרבס, וגם הספיק ללמוד קצת בקונסרבטוריון", מספר בנו. "הוא אמר לי שבאיטליה הוא הגיע למסקנה שזה מה שהוא רוצה לעשות - עיבודים, כתיבה ללהקות ותזמורות. שם הוא התחיל עם הדבר הזה וגילה שהוא טוב בו".

ב-1949, בן 20, עלה וייס לישראל. הוא התגורר תחילה בנהריה, שם ניגן לפרנסתו בבתי קפה ומלונות, ואחר כך עבר לתל אביב. ב-1952 התגייס לצה"ל והשתלב בתזמורת חיל האוויר בניהולו של אריך טייך, שבה השתפשפו כמה מחלוצי הג'ז בישראל. וייס ניגן בפסנתר וכתב עיבודים לתזמורת.

עברית הוא לא ידע, אבל גם יתר הנגנים, שבאו ברובם ממדינות מרכז אירופה, לא שלטו בשפה. הם דיברו ביניהם בגרמנית, הונגרית ויידיש.

באמצע שנות ה-50, אחרי השחרור מהצבא, התחיל וייס לנגן במועדוני לילה ובמלונות בתל אביב, ולקראת סוף שנות ה-50 כבר היתה לו להקה משלו, שניגנה בקביעות במועדון צברה ברחוב הירקון, אחד ממועדוני הלילה המצליחים ביותר של התקופה. "הם ניגנו שישה ימים בשבוע", אומרת גאיה וייס. "כל לילה חוץ מראשון, ובשבת - פייב אוקלוק".

"זה היה מקום כמו בסיפורים של דיימון רניון", אומר קמינסקי. "באו לשם כל מיני אנשים עם קצת כסף, מה שקראו אז ‘דור הסילון', ונערות היו מפתות אותם לדרינקים. יחד אתם היתה תערובת של אנשי עולם הפשע של אז, שהיה הרבה יותר נאיבי מהיום, ושל אמנים שהיו גומרים הופעות ומגיעים לצברה מאוחר בלילה. נגיד, אריק לביא היה חוזר מהופעה והיו צועקים לו: ‘תשיר, תשיר', אז הוא היה עולה לשיר. מישהו אחר היה עולה ומנגן. בעל המקום, טיפוס ששמו קובה, היה מביא תמיד זמר או זמרת מחו"ל, ועל השלט כתבו ‘כוכבי הרדיו והטלוויזיה' כי בארץ לא היתה טלוויזיה. היו בדרך כלל גם אקרובטים וקוסם, ואלכס והנגנים שלו היו מלווים את ההופעה שלהם ואחר כך מנגנים מוסיקה לריקודים".

קמינסקי אומר שהנגנים היו מאוד מיומנים, והוא אינו מתכוון רק לנגינה שלהם. "הפסנתר בצברה היה לרגלי הבמה, עם הפנים אל הבמה. הקהל היה מצד ימין של הפסנתרן. שאר הלהקה היתה על הבמה. ברגע שהיה מתחיל בלגן במועדון והיו עפות כוסות, הנגנים היו קופצים מהמקומות שלהם, רצים אל הפסנתר, אלכס היה מסובב את הפסנתר והם היו מתיישבים מאחורי הפסנתר עד יעבור זעם. ראיתי את המחזה הזה במו עיני".

הזמרת עדנה גורן, ששרה בצברה כשהיתה עדיין חיילת, אומרת שכשהתחילו לבוא "כל מיני מפוקפקים והתחילו מריבות ובקבוקים שבורים, החלטתי שזה לא בשבילי. אבל אני מתגעגעת להווי של המועדונים האלה ולמוסיקה שנוגנה בהם. הכל ישב כל כך יפה, פשוט תענוג. מוסיקה לריקודים היא אמנם לא דבר יוקרתי, אבל יש בזה המון. קצב, שמחה, מגוון של סגנונות. ואצל אלכס זה תמיד נשמע נפלא. perfection".

בד בבד עם העבודה היום-יומית בצברה התחיל וייס לעשות לעצמו שם כמעבד. הוא עבד עם יפה ירקוני, "התרנגולים", שמעון ישראלי, ישראל יצחקי, אריק לביא ואחרים, אבל שוק התקליטים הישראלי היה קטן מאוד וכשהמיתון של 1966 הביא לסגירתם של צברה ושל מועדונים אחרים, וייס לא יכול היה להסתמך עד העבודה בהקלטות, שהצטמצמו אף הן. "הוא קיבל הצעת עבודה מסקנדינביה", מספרת גאיה. "ניהול של איזו להקה של בנות שהיו בישראל והכירו אותו". וייס נסע לבד, משאיר בישראל אשה ושני ילדים. "המחשבה היתה שאם זה ילך, אנחנו נצטרף", אומרת גאיה.

אבל זה לא הלך. וייס עבד בשוודיה, דנמרק ופינלנד, אבל לא קיבל את התשלומים שהובטחו לו. "הוא אף פעם לא ידע לדאוג לעצמו מהבחינה הזאת", אומר בנו. "אבא היה אוטודידקט. הוא לימד את עצמו הרבה דברים: צילום, אלקטרוניקה, שפות. אבל הוא לא לימד את עצמו מסחר ותשלומים. בכלל לא. בקוטב השני". אחרי שמונה חודשים בסקנדינביה הוא חזר לישראל באותו יום שבו פרצה מלחמת ששת הימים.

טביעת אצבע

הניצחון במלחמת ששת הימים והאופוריה ששטפה את המדינה אחרי המלחמה הזניקו את שוק המוסיקה הישראלי והתניעו את תור הזהב של הפופ הישראלי החדש. מרכז הכובד עבר מהקומזיץ והתנועה אל העיר והאינדיבידואל, ומניחוחות השנסון והקברט אל ההשפעות של הפופ האנגלי והאמריקאי. "החלונות הגבוהים" הציעו דרך אחת, צעירה ורעננה, לתרגם את ההשפעות האלה למוסיקה ישראלית מקורית; התזמורים של אלכס וייס הציעו דרך אחרת - פחות צעירה, יותר אלגנטית, ובעיקר מוסיקלית בצורה עילאית. התזמורים האלה כבשו את האוזן והפכו את וייס למעבד המבוקש ביותר של התקופה.

"המוסיקה הישראלית נשענה עד סוף שנות ה-60 או על שירי להקת הנח"ל או על תזמורי אומצה-אומצה", אומר יורם ארבל. "אלכס הביא מקצבים שונים. זה עוד לא רוק, אבל זה התחלה של סוג של Funk במידה מסוימת, וזה נשמע לגמרי עכשווי".

ארבל מדבר על "אני אצבע את השלכת בירוק", שהיה באמת מעין סול ישראלי קדום, אבל למעשה וייס הביא לישראל את הצליל של המעבדים האמריקאים הגדולים - מהאגפים הג'זיים של גיל אוונס ועד תזמורי הפופ המפוארים של נלסון רידל, המעבד הקבוע של פרנק סינטרה.

"הוא ידע ליצור את הצליל האמריקאי הזה", אומר גוטפריד. "הצליל האמריקאי הג'זי, עם התחביר המסוים של כלי נשיפה וכלי קשת. שונה לחלוטין מהצליל האירופי של מישהו כמו וילנסקי למשל. אני מזהה את העיבודים של אלכס בתוך שנייה. למעבדים אחרים לא היתה טביעת אצבע כל כך מובהקת. לאלכס היתה. העיבודים שלו היו הכי טובים. מבחינתי הוא היה אליל".

"המקום שבו יכולת לשמוע את ההבדלים בין המעבדים היה פסטיבלי הזמר", אומר קמינסקי. "היו מנגנים שיר אחד והכל היה נשמע בסדר, ואז היו מתחילים שיר אחר ופתאום היית רואה את כל הטכנאים מתרוצצים, מסדרים מחדש את המיקרופון. זה לא צילצל טוב. היו מעט מעבדים שתמיד צילצלו טוב. אלכס היה אחד מהם. גם וילנסקי תמיד צילצל נהדר. והיו כאלה, וביניהם כמה שמות מאוד גדולים, שתמיד היה צריך לסדר את המיקרופונים בשירים שלהם. וגם אז הם צילצלו נורא".

"אני לא אובייקטיבי, אבל אני חושב שלאבא היה כישרון אדיר להרמוניה", אומר אביב וייס. "אני זוכר ששמענו פעם קטע ג'ז והוא ניגש אל הפסנתר ומיד ניגן את זה, את כל ההרמוניות. הכל היה לו בראש. זה פשוט נבע ממנו". גוטפריד מסכים שהיתה לווייס שמיעה נדירה. "היתה לו אוזן מדהימה, הוא שמע הכל, ולפעמים זאת היתה בעיה בשביל הנגנים", הוא אומר. "הוא היה יכול לעצור הקלטה של התזמורת ולצעוק: ‘היי, חצוצרה שנייה, אתה תנגן לפי התווים ולא מה שמתחשק לך'".

יגאל חרד מספר סיפור יפה על האוזן הרגישה של וייס. "אני הייתי הראשון שהביא לארץ גיטרה מסוג Ovation. קניתי אותה בניו יורק, ואלכס מאוד אהב את הצליל שלה. אחרי כמה שנים התקשרו אלי מחברת Ovation והציעו לי להחליף את הגיטרה הישנה בדגם חדש. כשהייתי בניו יורק נתתי להם את הגיטרה הישנה ולקחתי את החדשה. כשחזרתי לארץ השמעתי אותה לאלכס. הוא אמר: ‘נגן לי אקורד רה מז'ור'. ניגנתי והוא אמר: ‘יגאל, זה לא זה'. אמרתי: ‘מה?' והוא אמר: ‘זה לא הצליל היפה שהיה לך קודם'.

"כשיצאתי ממנו החלטתי שאני מחזיר את הגיטרה החדשה. צילצלתי לחברה ואמרתי שאני רוצה את הגיטרה הישנה בחזרה. האיש שלהם טס במיוחד לניו יורק כדי להחזיר לי אותה, וכשנפגשנו הוא אמר: ‘עשיתי מאמץ כדי לבוא לכאן, אתה מוכן להראות לי מה ההבדל? מדוע היית כל כך נסער כשהתקשרת אלינו?' התחלתי לשקשק. אולי אלכס טעה. ניגנתי לו אותו אקורד רה מז'ור על שתי הגיטרות והוא אמר: ‘אתה צודק, אין מה להשוות בין הגיטרות'. והכל בגלל האוזן של אלכס".

בדיחה הונגרית

"מנגינה בעיני זה משהו לא גמור. מעין חומר גלם, בסיס מינימלי שעליו מלביש המעבד הרמוניות שונות, קצבים שונים - בהתאם לאופי הבסיס, המנגינה והמלים. עיבוד, במלים אחרות, זאת קומפוזיציה", אמר וייס ב-1971 בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות". אחת הקומפוזיציות המופתיות שלו, ואולי הקומפוזיציה בה"א הידיעה, היתה האלבום "מזל גדי" של אריק איינשטיין. עבודת התזמור באלבום הזה, שיצא ב-1968, היתה אדריכלות צליל מהמעלה הראשונה, שעשתה שימוש מרהיב בכלים שהפופ הישראלי לא חלם לגעת בהם, נבל למשל. אלא שאיינשטיין ושלום חנוך, שהלחין את שירי האלבום, לא היו שבעי רצון מהצליל התזמורתי שרקם וייס.

"אלכס וייס הוא מוסיקאי יוצא מן הכלל של ג'ז, הוא מהגוורדיה הוותיקה, באמת מוסיקאי טוב. ואז באנו ואמרנו: ‘הוא מוסיקאי טוב? שהוא יעבוד אתנו'", אמר איינשטיין ליואב קוטנר בסדרת הטלוויזיה "סוף עונת התפוזים", שנעשתה בסוף שנות ה-90. אבל איינשטיין, בן 29, וחנוך, בן 22, חלמו על הביטלס, לא על סינטרה, והצליל של "מזל גדי", מרהיב ככל שיהיה, הנחיל להם אכזבה. "הייתי ילד צעיר", אמר חנוך. "גם אם שאלתי משהו, למה זה ככה, אמרו: ‘במיקס זה יהיה בסדר'. אז זה קיבל את הצבע שלו, אבל יש שם גם דברים יפים בפנים". המשפט האחרון, חייבים להודות, הוא אנדרסטייטמנט די קמצני, בעיקר כשהוא נאמר בפרספקטיבה של 30 שנה.

וייס אמר ב"סוף עונת התפוזים", לאו דווקא על התקליט הזה ספציפית: "בדרך כלל קיבלנו מנגינות לא תמיד מושלמות מבחינה הרמונית. ועם קצת שיחה עם המלחין והמבצע אנחנו איכשהו גיבשנו איזושהי תמונה של מה רצינו, והוספנו את שלנו, ואחר כך באנו לאולפן וכל אחד היה מופתע ממה שיצא, לפעמים לטובה, לפעמים לא לטובה".

כשקוטנר שאל את וייס "לזמר לא היתה מלה? אני רוצה עיבוד כזה או כזה?", וייס ענה תשובה שנהפכה לקלאסיקה. הוא הסתכל למצלמה ואמר "מי-לה. הנה" וניגן את התווים מי ולה על הפסנתר. הרושם שהתשובה הזאת יצרה הוא שווייס היה דיקטטור אולפנים, אבל נראה שהאמת לא יכולה להיות שונה יותר.

"אני לא זוכרת ששמעתי אותו אי פעם מעליב מישהו", אומרת עדנה גורן. "הוא היה נשמה טובה. תמיד החמיא. אני אדם סנטימנטלי להחליא, כך קורצתי, ואני שומרת הודעות יפות שאנשים השאירו לי. יש לי הודעות של אלכס. ‘שמעתי אותך ברדיו ואת נהדרת ואין כמוך'. כאלה הודעות. בצר לי, ולפעמים בתסכול של המקצוע, אני נזכרת בהן".

"אלכס היה אוטוריטה, אבל הוא תמיד היה מרצה את כולם", אומרת רבקה מיכאלי, שווייס היה המנהל המוסיקלי של המופע שהעלתה באמצע שנות ה-70, "שעות נוספות". "היה לו אופי מאוד טוב. הוא ידע מה הוא רוצה והוא דרש שהנגנים יעשו את זה, אבל הוא תמיד היה מקלקל עם איזו בדיחה הונגרית".

"גם בשנים שבהן הוא הצליח מאוד, אבא היה אאוטסיידר", אומר אביב וייס. "הוא חי יותר מ-50 שנה בארץ, אבל הוא נשאר עולה חדש. הוא קרא עברית וידע מה הולך, אבל הוא לא הבין את הישראלים עד הסוף. הוא נשאר מין הונגרי כזה, מרכז-אירופי, עם מנטליות שלא השתנתה בהרבה בשנים שלו בארץ. הוא אף פעם לא היה מהחבר'ה. לא היה סחבק. זה עניין של אופי, ואני מניח שגם השנים שלו במרתף השפיעו. אבל אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפסיכולוגיה שלו".

גאיה וייס מסכימה: "הוא אמנם התחתן אתי ואני צברית, אבל הוא לא נהיה ישראלי. איך הוא היה אומר בכזה בוז? ‘לבנטינים'. הוא השתאה לפעמים לנוכח ההתנהגות של הישראלים. הוא לימד את עצמו לקרוא בכמה שפות והוא בלע ספרי כיס, אבל ספרים בעברית הוא לא קרא. הוא נשאר מאוד אירופי עד יומו האחרון".

וזה הפריע לו? הוא רצה להיות אחד מהחבר'ה?

"לא", אומרת גאיה. "הוא לא עשה מזה עניין".

והוא לא הרגיש מנוכר למקום?

"ממש לא. הוא גם היה פטריוט גדול מאוד. לדעת שנינו" - היא מסתכלת על בנה - "יותר מדי פטריוט מבחינה פוליטית. ככה זה אצל הרבה אנשים שעברו את השואה, הם יותר ימניים מילידי הארץ".

פרפראזה על באך

"אלכס היה מפה ומשם גם יחד", אומרת אלברשטיין ומסכמת את סוגיית זהות של וייס במשפט אחד קולע. אלברשטיין התאהבה ב"מזל גדי" כמאזינה. "הייתי אז זמרת מתחילה", היא מספרת, "ואמרתי לעצמי: ‘הלוואי שאני אזכה לעבוד עם אלכס וייס'". המשאלה שלה התגשמה כעבור שנתיים בלבד. "חברת התקליטים שלי נתנה לי מתנה, את אלכס", היא אומרת.

היא לא התאכזבה: "אלכס היה טיפוס קלאסי של מוסיקאי ג'ז. מחשבה חופשית, פרוע, לא מבלבל את המוח. ישר, טח-טח, כותב את העיבודים. היה בו משהו קצת צועני. תמיד אהבתי את הסוג הזה".

באותו ראיון ל"ידיעות אחרונות" מ-1971 אמר וייס למראיינת שלו: "אני עייף, לא ישנתי שני לילות כמעט. המון עבודה. אני לא מספיק לגמור דבר אחד, וכבר מתחילים שניים-שלושה דברים אחרים. אגב, אולי את מוכנה לכתוב מה בדיוק אני עושה - מה זה לעבד שיר? יש לי הרבה טלפונים בנוסח ‘כתבתי מלים יפות, אולי אתה מוכן לעבד אותן לשיר?'"

הצעות העבודה זרמו אליו ללא הרף בשנים האלה. שולה חן, ששי קשת, צביקה פיק, יהורם גאון, "הטוב, הרע והנערה", רבקה זהר, צילה דגן, "צמד דרום", אריק לביא, יוסי בנאי - כולם, כולל כולם, רצו שווייס יעבד בשבילם. שלא לדבר על פסטיבלי הזמר מכל הסוגים, וגם על פרסומות לרדיו. "אם אני אשמיע לך הקלטות של שירי פרסומת שעשינו בתחילת שנות ה-70, אתה תחשוב שזה משהו שיצא אתמול", אומר יורם ארבל. היו גם פרסומות עם מוטיבים קלאסיים - למשל, בפרסומת לבנק דיסקונט ("בנק דיסקונט, כל אחד יגיד, הוא לא רק בנק, הוא גם ידיד") עשה וייס פרפראזה על יצירה של באך.

אם לא מחשיבים את הפרסומות, וכן שיר או שניים ואת הפתיחות האינסטרומנטליות הנפלאות לשירים שעיבד, וייס לא ניסה מעולם את כוחו בהלחנה. "לדעתי, העיבוד זו עבודה יותר מעניינת מאשר להלחין פזמונים", הוא אמר בראיון משנות ה-70. "ועוד סיבה, לא פחות חשובה: בשנות עבודתי כמעבד הספקתי להכיר פזמונים כה רבים עד שבקושי אפשר למצוא היום פזמון שאינני מכירו. כמעבד זה אינו משפיע עלי, אבל אני חושש שברגע שאבחר להיות מלחין אני עלול לאבד את המקוריות שאליה אני חותר בעיבודי".

בית משפחת וייס ברחוב ישראליס הסמוך לדיזנגוף היה מלא במוסיקאים, ואביב וייס נזכר בכל אותם זמרים שישבו ליד אביו והתקשו ללמוד את השירים שהוא ניגן להם. "אני ואחותי היינו ילדים קטנים. ישבנו כאן, בפתח הזה", הוא מצביע על גומחה קטנה בחדר העבודה של אביו, "והיינו מתפוצצים מצחוק כשהזמרים לא קלטו את השיר. זמרים-זמרים, כן? אנחנו קלטנו בתוך שנייה את המנגינה הלא מסובכת, והם לא".

העבודה האמיתית של וייס היתה מתחילה כשהבית היה מתרוקן. נכון שבהרבה מקרים, כפי ששותפיו לעשייה נהנים לספר, הוא שירבט עיבודים רגע לפני ההקלטה באולפן, אבל רוב העיבודים נכתבו בחדר העבודה, בלילות. לפסנתר שעומד עדיין בביתה של גאיה יש דוושה שלישית שמחלישה את הווליום של הנגינה, וכך וייס יכול היה לעבוד בלילות בלי להפריע למנוחת השכנים. הוא נהג להעביר את הלחן שקיבל לעיבוד אל טייפ הסלילים שלו, והיה מריץ את הסלילים שוב ושוב בזמן שניסה להתאים למנגינה הרמוניות, מקצבים וקווים מלודיים משלימים. בארון שמאחוריו היו מונחים תקליטי הג'ז שהוא כל כך אהב, ולידו היתה מאפרה. "הוא תמיד עבד עם סיגריה בפה", אומרת גאיה, "והוא שילם על זה בחייו". וייס סבל בשנותיו האחרונות מקשיים חמורים בנשימה.

באמצע שנות ה-70 החל להיחלש זרם הפניות אל וייס ובתחילת שנות ה-80 הוא הפסיק לעבד. "ככה זה היה תמיד", אומר קמינסקי, "כל תקופה והגאון התורן שלה, עד שמישהו חדש מגיע. ובמקרה של המעבדים, כל הפונקציה הזאת הלכה קיבינימט. פעם המפיק היה זה שצילצל אליך והזמין אותך להקלטה, והיום המפיק הוא זה שיושב באולפן ואחראי על החזון המוסיקלי".

הנה עובדה שממחישה עד כמה אכזרי שוק המוסיקה בישראל, במיוחד ליוצרים שפועלים מאחורי הקלעים. ב-1975, כשהדרישה לעיבודיו התמעטה והוא מאס בנסיעות להופעות ברחבי הארץ, התחיל וייס לעבוד בחנות כלי הנגינה "רון בה" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא מכר כלי נגינה, ייעץ למוסיקאים והתמחה בין השאר בהגברה של גיטרות אקוסטיות. "ברור שהעיסוק במוסיקה פרופר היה עדיף בשבילו, אבל הוא לא סבל בחנות", אומר אביב וייס. "הרבה פעמים הוא ניגן בחנות ואנשים עמדו והקשיבו. היה נעים להם לשמוע. כן, ככה זה יצא. זאת לא היתה שאיפת חייו".

"קניתי אצלו פסנתר", אומרת אלברשטיין, "ואני חושבת שהוא היה הראשון ששם מיקרופונים בתוך גיטרות אקוסטיות. לפעמים כאב לי הלב לראות אותו שם, אבל הוא לא התלונן אף פעם. היינו באים אליו לקשקש. הוא עשה מין ‘פייד', וזה סימל משהו שאיש כזה פורש מעולם המוסיקה. הוא פשוט אמר שהוא התעייף, שהוא מרגיש שהוא עשה את שלו והוא רוצה לנוח". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true