בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ה"יאפים עם ג'יפים" חזרו לתקשר

ב"קיץ של עור נמר", האלבום השלישי של הצמד הירושלמי "יאפים עם ג'יפים", הוסר שלט האין-כניסה שהוצב באלבומם הקודם. היאפים חזרו לתקשר, והשירים המצוינים שומרים על צד סרבני

6תגובות

תמונת המצב, אם להאמין ל"יאפים עם ג'יפים", היא כזאת: הנמלים שרות במחילות, באדמה זרועת סודות. התולעים מגוף אל גוף עוברות. בסירות קרטון היתומים חותרים, המגדלור הלילה סגור למבקרים. החולדות מפילות את הרמזורים. קוף רוקד בקרחת היער, שרף נוטף בפצעי האהבה. כל פושטי היד מצלצלים יחדיו אל שמי הערב הכבים, עולים מתוך סדקי העיר כמו עכברושים, להילחם על הפירורים. והשווארמה הזאת ממשיכה להסתובב, בשבילי הלוך-חזור, הילד כיוון אחד. האם אלה שעותינו האחרונות ביחד?

המשפטים שמצוטטים כאן לקוחים מחמישה שירים שונים באלבום החדש של "יאפים עם ג'יפים", וביחד הם יוצרים פנורמה די מייצגת של האלבום הזה: עולם מסויט, כאוטי, רדוף, שורץ יצורים מתרוצצים, חלקם בני אדם. מזכיר משהו? כן, את האלבום הקודם של "יאפים", שגם לטקסטים שלו היה טעם של "נפט מטפטף מצינור השקיה", אם לצטט את אחד הדימויים המרנינים ששובצו בו.

אחרי שני האלבומים הראשונים של "יאפים עם ג'יפים" ("בשנת החרב בחוץ והרעב מבית" מ-2002 ו"נבל דוד אדום" מ-2009) היה די ברור באיזו שפה מילולית ידבר האלבום החדש של דניאל קיצ'לס ונעם יעיש, חברי הצמד הירושלמי. מה שלא היה ברור כלל ועיקר הוא באיזו שפה מוסיקלית ידבר האלבום הזה. האם הוא ימשיך את הכיוון המסוגף והאטום של "נבל דוד אדום"? או שהוא יעשה פניית פרסה ויחזור אל העושר וריבוי הרבדים של "בשנת הרעב"? ואולי הוא יבחר בדרך אמצע כלשהי? או בדרך חדשה לחלוטין?

"בשנת הרעב", שהפך את "יאפים" לאחד ההרכבים המהוללים של האינדי הישראלי בתחילת העשור הקודם, היה אלבום פופ - חומצי, חתרני ואחר ככל שיהיה. היה צורך בהסכמה מצד המאזין לתכנים חריפים, לאירוניה חסרת פשרות וללחנים נטולי שורה תחתונה, אבל בכפוף לתנאים האלה זה היה אלבום שהזמין להיכנס לתוכו. היה בו אפילו חצי להיט - "הבת של הדיקאן", אחד השירים המופלאים שהרוק הישראלי העצמאי הפיק בעשור הקודם.

שבע שנים עברו, האוהדים של היאפים חיכו בסבלנות, ומה שהם קיבלו ב"נבל דוד אדום" היה כמעט שלט "אין כניסה" במצב צבירה של אלבום. אני קצת מגזים. מה שאחד תופש כיצירה בלתי נגישה, האחר מאמץ אל לוח לבו. אבל "נבל דוד אדום" היה באמת עצם בגרון. שירים מינימליסטיים בצורה מיליטנטית. עיבודים עירומים להחריד. מנגינות מוזרות שלא נעטפו בשום פיגום הרמוני תומך. מקצבים מוזרים עוד יותר.

טס שפלן / ג'יני

היו אנשים שאהבו את זה - הגרעין הקשה של אוהדי היאפים. היו אנשים, ואני ביניהם, שהעריכו את האומץ והכישרון, אך התקשו להתחבר. והיו גם כאלה ששנאו את האלבום הזה. פגשתי לפחות אדם אחד שאהב מאוד את "בשנת הרעב", וחש ממש פגוע מ"נבל דוד אדום". "למה הם עשו את זה?" הוא שאל,"מדוע הם כל כך מתאמצים להשאיר אותי בחוץ?"

האיש הזה ישמח לשמוע שלושה דברים על "קיץ של עור נמר": 1. שלט האין כניסה הוסר. העצם הוצאה מהגרון. אין שום דבר אטום באלבום החדש, למעט כיסי התנגדות זניחים (בעיקר השיר "שבט הלוחמים"). 2. הוויתור על האופי הספרטני והאנטי-פופי של "נבל דוד אדום", והבחירה באיזושהי דרך אמצע בינו לבין האסתטיקה המזמינה של שיר כמו "הבת של הדיקאן", לא גררו שום פיחות במפלס היושרה של "יאפים עם ג'יפים". האלבום החדש הוא יצירה נוקבת, חדה ובלתי מתפשרת, רק בדרך יותר ידידותית מ"נבל דוד אדום", גם אם לא ידידותית במובן המקובל. 3. כפי שאפשר לנחש לאור שני הסעיפים הקודמים, "קיץ של עור נמר" הוא אלבום מצוין.

יש באלבום הזה מתח בלתי פוסק, התנגשות מתמדת ובלתי מוכרעת, בין הנגיש לבין הדווקאי, בין מסגרות מוסיקליות מקובלות לבין התעקשות לשמר תא אמנותי עצמאי וסרבן. את הסרבנות מייצגים בראש ובראשונה המקצבים. הם כמעט אף פעם לא יציבים, בוודאי שלא מרובעים, וחוסר היציבות שלהם מקרין על המוסיקה כולה. הצורה הקצבית היחידה שחוזרת על עצמה בכמה שירים היא מקצב ספינת העבדים (בום-טראאאאח, בום-טראאאאח), וגם הוא לא בדיוק משרה שלווה. להיפך, הוא מעמיק את תחושת האבדון המתקרב.

לעומת זאת, העיבודים של השירים מעידים על שאיפה, מסוימת לפחות, לתקשר עם המאזין, ואולי אפילו להתחבב עליו. בניגוד גמור לשירים של "נבל דוד אדום", שהיו חד-ממדיים באופיים (במובן זה שהיתה להם מנגינה, אבל לא היתה בהם הרמוניה וגם לא תחושה של נפח), השירים החדשים הם תלת-ממדיים: יש הרמוניה, יש נפח, ויש, כמובן, מנגינה.

המנגינות עצמן הן חצי סרבניות, חצי מתקשרות. יש בהן יופי, אבל זה יופי מאוד קוצני. הדוגמה הכי טובה היא השיר "בין הדבשות", שהמנגינה שלו מצליחה להיות גם עקומה להחריד וגם יפה להפליא.

"קיץ של עור נמר" רצוף ברגעים כאלה של יופי עקום, ומדי פעם, לעתים די רחוקות, צצים גם רגעים יחידים של יופי לא עקום, של רגש לא חומצי, טקסטואלי ומוסיקלי כאחד. זה קורה, למשל, בפעמים הספורות שבהן דניאל קיצ'לס יוצא מעורו ומדבר בגוף ראשון.

"יאפים עם ג'יפים" כמעט אף פעם לא משתמשים במלה "אני". המלה "עכברושים" הרבה יותר פופולרית בלקסיקון שלהם מהמלה "אני". ולכן, כשהם אומרים "אני" זאת רעידת אדמה קטנה.

זה קורה, למשל, בשיר הנושא של האלבום, שמחיה את דמותו של שותא רוסתוולי, משורר גיאורגי בן המאה ה-12, שנאלץ לגלות מארצו וחי זמן מה בירושלים (המידע מוויקיפדיה, כמובן; "יאפים עם ג'יפים" לא מנדבים מידע על עטיפות האלבומים שלהם). השיר הוא מעין התבוננות של קיצ'לס ברוסתוולי, ולקראת סופו קיצ'לס כמו פונה אל המשורר ושר את המלים "אני גולה בארצך", אף על פי שהארץ היא ארצו של קיצ'לס, והגולה הוא רוסתוולי, ובכלל, אנשים לא אמורים לדבר עם משוררים שמתו לפני 800 שנה. בדיוק מהסיבה הזאת זהו רגע יפה ורך, ששט בתוך אלבום יפה וקשה, אלבום שכדאי מאוד להקשיב לו.

"יאפים עם ג'יפים" - "קיץ של עור נמר". אנובה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו