בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קול מושתק מן המזרח

בקאנון השירה הישראלית אין שום משורר מזרחי. האם לא נמצא מי שראוי לכך, או שהמשוררים המזרחיים הודרו ונדחקו לשוליים? בספר חדש עוסקת ד"ר קציעה עלון בשורה של משוררים שלא תפסו את מקומם הראוי בתרבות הישראלית ובהתעוררותה של השירה המזרחית כיום

61תגובות

מה המשותף לשמות הבאים: נתן אלתרמן, רחל, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן זך, דוד אבידן, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יהודה עמיחי? הנה כמה דברים משותפים: כולם משוררים ידועים ונחשבים בישראל, שיריהם נלמדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, על כולם נכתבו ספרים ומחקרים רבים, מוסיקאים הלחינו את מלותיהם וכולם זכו לכינוס כל שיריהם בהוצאות ידועות.

יש אולי עוד כמה דברים משותפים למשוררים האלה, אבל אם שואלים את ד"ר קציעה עלון, אחד הדברים המשותפים להם, שנסתר על פי רוב מן העין, הוא שאף אחד מן המשוררים האלה אינו מזרחי, כולם נולדו באירופה או שהם צאצאים לילידי אירופה.

גם אם תתארך רשימת המשוררים שהתקבעו בתודעה הישראלית הרי לא יימצא שום משורר מזרחי שזכה להיכלל בקאנון. האם פשוט לא היו משוררים מזרחיים שהיו ראויים לכך? האם המזרחיים לא שלטו טוב מספיק בעברית כדי לכתוב שירה בעלת ערך? ואולי האווירה התרבותית היא שלא איפשרה להם לצמוח. האם התעלמו מהם או אפילו דחקו אותם לשוליים?

עלון, מצדה, משוכנעת כי ההיסטוריה הפואטית של השירה העברית היא המשך ישיר להכחשת המזרח שעמדה בבסיס התרבות הישראלית מראשית ימיה. בספרה החדש, "אפשרות שלישית לשירה", שיצא בימים אלה בסדרת "מושג" של הוצאת הקיבוץ המאוחד (בהזמנתה המיוחדת של פרופסור רות קרטון בלום), היא מנסה לשרטט מפה אחרת של השירה העברית. מבחינתה, מדובר בעשיית צדק פואטי והיסטורי עם משוררים שכתבו מחוץ להגמוניה השלטת, ותוכני שירתם וסגנונה לא הלמו את הטעם המערבי ששלט בכיפה.

לדעתה של עלון, משוררים כמו זך, ויזלטיר או וולך אמנם חידשו מבחינה פואטית, אבל פעלו משלב מוקדם למדי בתוך ההגמוניה, כך שאינם חתרנים ממש ואינם נמנים באמת עם השוליים. המשורר הראשון שפרץ את ההגמוניה, מנקודת מבטה, הוא המשורר יליד מרוקו ארז ביטון, שבספרו "מנחה מרוקאית" מ-1976 כתב: "מה זה להיות אותנטי?/ ללכת באמצע רחוב דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית/ אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב".

"לא היה דיבור שירי מזרחי אינטנסיבי כזה לפניו", אומרת עלון. "בשירתו קיים ערבול שפתי ולשוני נועז לצד עוצמה רגשית אדירה. הוא אולי הראשון שפרץ פואטיקה אינטנסיבית שעונה על השאלה: איך למלל חוויית חיים מזרחית בישראל, על העבר וההווה שלה".

חופשייה או פרחה

בספרה (שאירוע ההשקה שלו יתקיים ב-6 בנובמבר במרכז סוזן דלל בתל אביב) עוסקת עלון במשוררים שונים מאוד זה מזה, הן מבחינת תוכני השירה והן מבחינה סגנונית. אחדים מהם, כמו סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, מתי שמואלוף ואלמוג בהר, עוסקים ישירות ובעקביות בעניין המזרחי וכותבים למעשה, מי יותר ומי פחות, שירת מחאה נגד הדרת המזרחיות מן השיח התרבותי. ואילו אצל אחרים, כמו שמעון אדף, רוני סומק, חביבה פדיה, ברכה סרי, אמירה הס או יעקב ביטון, המזרחיות משמשת רק חומרי רקע ביוגרפיים, ואם יש אצלם מחאה, היא עקיפה ומעודנת יותר.

מה זו שירה מזרחית, איך מזהים אותה?

"זו שאלה גדולה, זה כמו לשאול מהי יצירה יהודית? האם כל מה שיהודי יוצר נחשב ליצירה יהודית, או שגם נוצרי שבונה חנוכייה יצר בעצם יצירה יהודית? האם סלמאן מצאלחה, שהוא משורר ערבי-ישראלי שכותב בעברית, נחשב לכותב שירה ערבית או שירה ישראלית? האם משורר כמו גבריאל פרייל, שישב בארצות הברית כל חייו אבל

כתב בעברית, הוא משורר עברי, יהודי? האם מאיה ערד (החיה בארצות הברית, א"א) היא סופרת ישראלית? בספר שלי אני פשוט עוסקת ביצירות שיש בהן תכנים שקשורים למזרחיות באופן כזה או אחר".

אבל למה בכלל להתעסק במוצא של משוררים, האם זה באמת חשוב?

"אני לא מתעסקת במוצא שלהם אלא במוצא הרעיוני שלהם. התחלתי לעסוק בזה מפני שהרגשתי שיש בזה הרבה עניין. אפשר לעסוק בשירה מכל מיני פרספקטיבות; פרוזודיה, משקל, תוכן. אבן הבוחן היא אם הפרספקטיבה שנבחרה מעלה חומרים מעניינים, ובמקרה של הפרספקטיבה המזרחית, אני חושבת שהתשובה חיובית.

"עצם העובדה שהשירה יכולה ליצור דיון כזה, זה מרתק בעיני. זה מראה שזה נוגע בעצב חשוף. זה מעניין לא רק ברמה התיאורטית, המחקרית, אלא גם ברמה הרגשית. אחרי שנים שהשירה היתה רדומה, נתפשה כאליטיסטית, מנותקת, הנה השירה המזרחית מצליחה להתסיס את השטח".

על פי עלון, "המיניות הבוטה של יונה וולך, למשל, שבזמנו זיעזעה ועירערה גבולות, איבדה היום מעוצמתה. נערה שתקרא היום בשירי וולך לא ממש תזדעזע, היא כבר רגילה לתכנים כאלה. המזרחיות, לעומת זאת, כן מצליחה לעורר שיח, להאיר מקומות שעדיין מודחקים, מודלקים, במרחב החברתי. יש לזה עוצמה חברתית. זה נוגע בנקודות החיכוך, בשאלה החברתית הגדולה מכולן בשבילנו כישראלים: מהי הזהות התרבותית של ישראל ועד כמה היא פתוחה לאופציות תרבותיות שקיימות בה".

בפרק האחרון בספר משווה עלון בין המיניות בשירתה של וולך לבין זו שעולה משירתן של משוררות מזרחיות, בעיקר מזו של המשוררת מירי בן שמחון, שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1996.

לטענתה של עלון, וולך מרבה להשתמש בדימויים נוצריים כשהיא כותבת על סקס. "יש לזה סיבה", היא אומרת, "כדי להשתחרר מינית, וולך צריכה להיצמד למערב עד כמה שהיא יכולה. זו בדיוק הבעיה שעומדת בפני משוררת מזרחית. המשוררות הללו עומדות בקונפליקט בלתי אפשרי; מצד אחד דורשים מהן להיות משוחררות וחופשיות כמו במערב, מצד שני, בשל מוצאן המזרחי הנחשב מראש ‘נחות', הן עלולות להיתפש כזנותיות, כ'פרחות'. כדאי לקרוא בהקשר הזה את המסה של יונית נעמן שפורסמה ב'תיאוריה וביקורת', ‘אומרים שהתימניות חמות במיטה', שעוסקת בסטריאוטיפים שהאשה המזרחית צריכה לעמוד מולם. מירי בן שמחון, שבשירים שלה יש ביטויים מעניינים של מיניות, היתה מודעת לזה. היא הקדימה את זמנה בעשרות שנים".

בשיריה של בן שמחון אמנם בולט העניין העדתי, אבל היא עצמה ביקשה לראות עצמה עומדת מעבר לשיוך העדתי, "אדם אינדיבידואלי ואוניברסלי" כלשונה. ואכן עולה השאלה אם תיוגם של משוררים מסוימים כמזרחיים אינו בעוכריהם למעשה. המשורר יצחק לאור כתב באחד ממאמריו: "אני לא בטוח שרוני סומק היה מתקיים לאורך זמן כמשורר מוערך, אילו התעקש תמיד לכתוב את מה שניסו להצמיד לו מתחילת דרכו (זהות מזרחית). אני מוכן להסתכן עוד יותר ולומר, שמשוררים אשר הופיעו בתחילת שנות ה-80 והוצגו כמשוררים מזרחיים (למשל פרץ דרור בנאי), ניזוקו, והפסיקו לעניין את סביבתם מהר מאוד".

אז למה להמשיך ולקבע את החלוקות האלה, למה לתייג משוררים על פי מוצאם?

"שאלות מן הסוג הזה עולות בכל פעם שעוסקים במיעוטים", אומרת עלון. "למה לכלוא את היוצרות בגטו של שירה נשית? וכך הלאה. אבל מתברר שבאופן פרדוקסלי, הדרך של השוליים לצאת מן השוליים עוברת דרך התאגדות עצמית, זיקוק עצמי. לחדד את מה שהם. אותו דבר קורה למשל עם מצעד הגאווה".

מיהו משה סרטל

גם המשורר וחוקר הספרות ד"ר יוחאי אופנהיימר מרבה לעסוק בשנים האחרונות בנושא השירה המזרחית, וספרו "גולים: שירה מזרחית בישראל" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת רסלינג. "אני חושב ששירה מזרחית מציעה אלטרנטיבה לשירה הישראלית המוכרת וההגמונית", הוא מסביר, "זו אלטרנטיבה בהרבה מובנים. מבחינה פוליטית, לשונית, תרבותית, אידיאולוגית, חווייתית. יש בה, למשל, חוויית הגירה מאוד חזקה. לא רק של הדור הראשון אלא גם של הדור השני והשלישי".

האם משוררים מזרחיים נדחקו הצדה בשנים עברו?

"לא הייתי אומר שהיה משהו מכוון, אבל אפשר לראות שהרבה משוררים מזרחיים לא פירסמו בהוצאות הגדולות והנחשבות ואף נאלצו להקים בעצמם הוצאות כדי להדפיס את שירתם. היתה למשל קבוצה של משוררים תימנים שהקימה כתב עת עצמאי ששמו ‘אופקים' והיה להם קהל משלהם. ככה שבהחלט נוצרו מעין מובלעות תרבותיות כאלה מחוץ להגמוניה. גם המשורר מואיז בן הראש מפרסם את ספריו באופן עצמאי. אם תבדוק את רשימת המשוררים שפירסמו ב'ריתמוס', סדרת השירה של הוצאת הקיבוץ המאוחד, תמצא שם אולי שני משוררים מזרחיים, וגם שירתם של אלה אינה בעלת מאפיינים מזרחיים. עם זאת, מרבית המשוררים שאני עוסק בהם מצאו אכסניות מכובדות לפרסום השירה שלהם".

השירה של המשוררים האלה לא נמדדה רק על פי קריטריונים של איכות?

"איכות היא עניין חמקמק", אומר אופנהיימר, ועלון מסכימה ואומרת כי "מושג ה'טוב' מקובע היטב בתוך תרבות מסוימת. איך שופטים מה טוב? הלא הרבה אנשים יביטו בשיריה של יונה וולך ויאמרו ‘קשקוש, תועבה, דבר חסר ערך'. האלמנט האסתטי אף פעם לא מנותק לגמרי מההקשר התרבותי. רחל נחשבה במשך שנים למשוררת שולית, אמרו שזו ליריקה של נשים, השתפכות הנפש, לא מתוחכמת, והנה היום שיריה נהפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בשירה המזרחית הקיצונית אני מזהה משהו שדומה לגרפיטי רחוב. אפשר לבוא ולטעון שזו אינה אמנות, שזה סתם קשקוש. אבל דווקא שם לפעמים מתחולל משהו מאוד יצירתי, ראשוני, מרגש. לפעמים המשוררים המזרחיים האלה כל כך פרועים שיש בזה משהו מאוד רענן, מאתגר".

אבל אולי בעבר פשוט לא היו משוררים מזרחיים חשובים?

"בהחלט היו", טוענת עלון, "משה סרטל, למשל, שאני מזכירה בספר, הוא משורר מדהים בעיני שפירסם שמונה ספרים, אבל הוא לא נודע בציבור. או ויקי שירן, שזה סיפור טרגי מבחינת השירה. זו הלא היתה אשה אקטיביסטית, מחוספסת, שהקימה את ארגון ‘אחותי', זו לא מישהי שנכנעת מהר למוסכמות, והנה אפילו היא חששה לפרסם ספר שירה ולא פירסמה ספר שירה בימי חייה. רק אחרי מותה ראה אור ספרה ‘שוברת קיר' (עם עובד), ונשאלת השאלה אילו מנגנוני דיכוי אדירים נדרשו במרחב התרבותי כדי להשתיק בצורה כזו את השירה של שירן. ודאי שאפשר לתת לכל הדברים האלה גם סיבות פסיכולוגיות ואחרות, אבל אי אפשר להתעלם מהסביבה התרבותית ששירן פעלה בה".

אבל משה סרטל זכה כמעט בכל הפרסים האפשריים, בהם פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ופרס ראש הממשלה.

"ובכל זאת רוב האנשים לא יודעים מיהו. זה רק מדגיש את העובדה שקריטריון האיכות אינו הדבר המרכזי, שגם משוררים שנחשבים איכותיים לא פורצים לתודעה ולא משויכים לקאנון משום שאינם חלק מן ההגמוניה".

ביטון מול ישורון

עלון מסכימה שבניתוח המזרחי של השירים יש משום צמצום כואב של מעשה האמנות, אבל עם זאת היא מרגישה חובה, מחקרית ורגשית, לעשות זאת. כך גם סבורה המשוררת וחוקרת התרבות חביבה פדיה, שבמאמרה "הגיע הזמן לומר ‘אני' אחרת בשירה העברית" שפורסם ב"הארץ" (מאי 2006), כתבה: "בקריאה החברתית של מעשה האמנות יש כאב חריף, כמו כאב של חיתוך בבשר החי. אולם לעתים יש לבוא ולבצע את החיתוך הזה, לא כדי לחלק ציונים לעבר, אלא כדי לפתוח שער לעכשווי. לעתיד שהוא כבר כאן. לנסח את מה שמרחף באטמוספירה של המעשה האסתטי הבוער אצל יוצרים צעירים". באותו מאמר קראה פדיה ליצירת "אני" אחר בשירה עברית, לא ה"אני" האוניברסלי נוסח זך, אלא כזה שאפשר לזהות אצלו זמן ומקום ספציפיים.

אולי באמת העניין הוא פשוט בשינוי טעם אסתטי? אבות ישורון, המשורר האשכנזי שכתב על העיירה של הוריו וציין אותה בשמה בשיריו, היה רוב השנים בשוליים.

"אני מעריכה מאוד את אבות ישורון וחושבת שהוא פרץ דרך פואטית במובנים רבים", אומרת עלון, "אבל הוא פירסם בכל הבמות האפשריות וזכה תמיד לכבוד רב מצד דמויות מרכזיות בשיח. זה לא דומה למהפכה שחולל ארז ביטון. והנה 30 שנה חלפו מאז שפורסמו שיריו של ביטון ואיזה מחקר נכתב על זה? כמה הכרה הוא קיבל לעומת המחקרים וההכרה שמקבל אבות ישורון? הרבה מאוד מיצירת הקאנון קשור להנמכת כל בא שבא מן המזרח. במסווה של ‘בואו נהיה כולנו אותו דבר' בעצם כפו על המזרחיים לאמץ את התרבות המערבית. על הערבים הביטו כעל חסרי תרבות, נחשלים".

אבל זה לא משהו שהישראלים המציאו. גם היהודים שישבו בארצות ערב הביטו לרוב על הערבים מתוך התנשאות והתבדלות.

"זה בוודאי נכון לגבי חלק מהם. אבל הם גם שאפו ונשאו עיניים אל האינטליגנציה הערבית. ואילו פה בארץ נשאר רק צד אחד של המשוואה הזאת, רק ההתנשאות וההתבדלות. הנה למשל הוצאת אנדלוס, זו שסמי שלום שטרית פירסם בה את ספר שיריו ‘שירים באשדודית', הוציאה ספרים נפלאים, יצירות נהדרות, ממיטב הספרות הערבית שנכתבה בעולם, אבל זה היה קול קורא במדבר, לא התעניינו בזה, לא נוצר שום דיון וכיום היא לא פעילה. הלא אילו היו משקיעים פה בלימודי ערבית בבתי הספר, כפי שההיגיון מבקש, היה מתפתח ודאי דיון על הספרים האלה, ויכוחים על רמת התרגום וכיוצא באלה, אבל בפועל דבר מזה לא קרה, לאנשים אין ידע ורקע תרבותי כדי לעמוד מול הדברים האלה ולדעת להעריך אותם".

יש כמה מאפיינים של השירה המזרחית שאת מציינת בספר. אחד מהם הוא העירוב של קודש ועוני, למה הכוונה?

"אצל המשוררים המזרחיים אפשר לראות מצד אחד ספיגה מינקות של דת ומסורת, של כתבי הקודש, התפילה, מצד שני חומרים של עוני ומצוקה קיומית גדולה. זה שילוב בולט מאוד".

זה שילוב שהיה גם אצל ביאליק.

"נכון. אבל מאז ביאליק זה נעלם בשירה המערבית, וזה קיים אצל המשוררים המזרחיים, אצל חביבה פדיה, ארז ביטון ואחרים. וזה מפגש חזק מאוד בעיני, שצומחים ממנו דברים מעניינים".

גם אופנהיימר מציין את השימוש במקורות כמאפיין של משוררים מזרחיים רבים. "אי אפשר אמנם לזהות מאפיינים שמתאימים לכל המשוררים המזרחיים", הוא אומר, "אבל בהחלט אפשר לשים לב שהם, בניגוד למשוררים כמו אבידן, וולך או זך, לא פונים רק אל המקרא כמקור עברי קדום אלא גם לספרות הבתר-מקראית, לחז"ל, לחסידות. יש יותר רגישות לתרבות הדתית של הוריהם ושל הסבים והסבתות".

אף שכיום פועלים הרבה משוררים מזרחיים, עלון לא חושבת שהצדק הושב על כנו. "גם היום", היא טוענת, "אם בודקים את רשימת המוזמנים לפסטיבל מטולה, למשל, אפשר לראות מה האחוז האמיתי של המשוררים המזרחיים בהגמוניה התרבותית".

היה משהו שהפתיע אותך במשך העבודה על הספר?

"כן, בהחלט. התחלתי לכתוב מתוך אינטואיציה שיש בזה חומרים מעניינים, אבל אז גיליתי איזה דבר עצום זה וכמה עבודה עוד יש לעשות. אני מרגישה שבספר הזה רק הצלחתי לסמן כיווני מחקר, ונדרשת עדיין עבודה רצינית מאוד. רק על הספרים של מירי בן שמחון אפשר לכתוב תלי תלים של מחקרים, ואין עדיין אפילו התחלה של זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו