בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פאלפ פיקשן

במסגרת מסע יחסי הציבור לספר חדש שפירסם, חזר ג'רוויס קוקר, סולן להקת "פאלפ", אל התיכון שבו למד. בהזדמנות זו דיבר על חוויות הנעורים, על התהילה ועל השינויים שחלו בעולם הפופ

2תגובות

מי שניסה לזהות מי מבין האנשים הוא כוכב הפופ בחדר המורים של בית הספר התיכון המקיף בשפילד לפני עשרה ימים, היה מתקשה לבחור באיש הכחוש בגיל העמידה, הלבוש ז'קט טוויד ומרכיב משקפיים עבי זגוגית. אפילו בשנות ה-90, כשג'רוויס קוקר היה כוכב להקת הפופ הבריטי "פאלפ", אמרו עליו שהוא נראה כמו מורה לגיאוגרפיה - ויש בין המורים המתגודדים סביבו בחדר המורים כמה שנראים כמו כוכב רוק הרבה יותר ממנו.

קוקר שב לבית הספר התיכון של נעוריו לרגל השקת ספרו, "Mother, Brother, Lover" - אוסף מלות שירים שכתב במשך 30 שנה. באודיטוריום הוא עמד על הבמה שעליה הופיעה "פאלפ" - חבורה של תלמידים שאסף סביבו - בהופעה הראשונה שלה אי פעם, ב-1978. מאחר שהוא היה האיש שהגה את הרעיון להקים את הלהקה, הוא מסביר, הוטל עליו לכתוב את מלות השירים, והוא מצטט דוגמה מוקדמת איומה למדי - "היא אמרה, להיות או לא להיות? שייקספיר רוק, שייקספיר רול, שייקספיר רוק, שייקספיר רול". אולם מלא מתבגרים מגחך במבוכה.

מביך לפעמים לכתוב שירים, הוא מסכים. "אז אתה מנסה להצחיק, ומבין שאתה לא באמת מתכוון לזה - או שאתה מנסה לתמצת את כל העולם בשיר אחד". אבל מה שצריך לעשות באמת, הוא אומר, הוא לכתוב על החוויות הפרטיות שלך. חיי היומיום של תלמידי בית הספר בשפילד עשירים ומעניינים לא פחות מכל דבר שהם רואים בטלוויזיה או באינטרנט. "וזה המסר העיקרי שלי. אל תחשבו שהדברים סביבכם לא חשובים, כי הם חשובים מאוד".

אחר כך עומדים לפניו בתור המורים ומבקשים שיחתום על הדיסקים הישנים של פאלפ שהביאו אתם. לאחד מהם יש עותק מקורי של הסינגל המצליח "Sorted for E's and Wizz", שעל עטיפתו המפורסמת הופיעו הוראות לקיפול מעטפה להחזקת סמים. שכחתי לגמרי שקוקר שימש פעם נציג תרבות הסמים של הצעירים - ואני מניחה שהילדים שהוא דיבר בפניהם זה עתה היו ודאי נדהמים מזה, כי היום הוא מצטייר דווקא כממשיכו של אלן בנט. הוא שימש מנהל אמנותי בפסטיבל תרבות במרכז סאותבנק, הקליט קולות ציפורים וצלילים אחרים שאינם מוסיקה לאלבום של הקרן הלאומית לשימור אתרים, הופיע לפני הפרלמנט, הגיש סדרה של ערוץ 4 על אמנות, ובימים אלה הוא מגיש תוכנית חריגה ברצינותה בערוץ המוסיקה בי-בי-סי 6 שסגירתו נמנעה לא מכבר בין השאר עקב מאמציו של קוקר. בקיץ הנוכחי התאחדה פאלפ להופעות בכמה פסטיבלים, והתקבלה בכבוד מלכים, ובשבוע שעבר הודיעה הוצאת הספרים פאבר ופאבר על מינויו לעורך ראשי, הודעה המאששת את האבולוציה השקטה שלו מכוכב פופ זולל סמים לאיש אשכולות בתחום האמנויות.

כשאנחנו עולים על הרכבת בחזרה ללונדון הוא נראה עייף. "לא ישנתי בלילות האחרונים", הוא מודה, בגלל חרדות מהחזרה לבית הספר. "התרגשתי מאוד, כן. אני תמיד מתרגש כשאני מופיע, אבל הרי כולנו נסוגים בחזרה לילדות כשאנחנו חוזרים לבית הספר - יש הרבה זיכרונות מוזרים מבית הספר. לא הציקו לי, אבל היה לי קצת קשה".

החיוך שלו מתפשט באטיות ונראה כל כך ביישני עד שנדמה שהוא שובבי, והוא מדבר בשקט וממעט ליצור קשר עין. הוא נוהג לגלגל מעט את עיניו לאחור כשהוא מנער את השיער ממצחו, הרגל שאני מניחה שרכש לפני זמן רב כדי להסוות מבוכה. גם היום נדמה שהוא אינו מרגיש בנוח בריאיון. "עבר לא מעט זמן מאז שהתראיינתי", הוא מחייך - אבל כשאנחנו מתחילים לדבר על ספרו ניכר שהוא הולך ונרגע.

המלים, הוא אומר, לא כל כך חשובות בשירים. "המלים חשובות לי, אבל שיר יכול לעבוד ולתפקד ולהיות שיר טוב גם אם המלים שלו בינוניות. אבל מלים נהדרות לא יצילו שיר גרוע. אני נתקל במקרים כאלה הרבה עכשיו בעבודה שלי בתוכנית הרדיו. שולחים לי הרבה תקליטים ולפעמים אני קורא את דף המלים בדרך חזרה מהתוכנית, וחושב, זה נשמע לא רע בכלל, ואני מצפה בקוצר רוח להקשיב לשיר כשאגיע הביתה. ואז אני מקשיב לשיר ומתאכזב".

מחולל מלים

תצלום: אי-פי

המלים שחיבר קוקר היו קשורות תמיד לסיפור חייו היומיומיים, מצאו הומור ודרמה בפרטים האפרוריים של שיחה שהגיעה לאוזניו, או של נסיעה באוטובוס בגשם. אבל הפופ עבר כברת דרך מאז זכה "Common People", הלהיט של "פאלפ" מ-1995 - סיפור לעגני על בת למשפחה עשירה שנהנית להתחזות לענייה - להיקרא בפי מבקרי המוסיקה "הימנון דור הבריט-פופ". אני מראה לו את מלות שלושת הסינגלים המדורגים בימים אלה בראש טבלת המכירות, ושואלת מה דעתו על הטקסטים שמחברים בני הדור הנוכחי.

"לא הייתי מזהה את השירים האלה", הוא אומר מיד בנימה מתנצלת. "לא נעים לי, כי פעם הייתי מעודכן מאוד בטבלאות. הפסקתי כשהן נעשו צפויות מדי. חיסלו את עניין הטבלאות כשפיצחו את הנוסחה - מכרו סינגל בחצי מחיר בשבוע שהוא יוצא לחנויות, וכל הסינגלים התחילו להימכר בכמויות עצומות בשבוע הראשון ואחר כך המכירות נחלשו. העניין הזה מחבל בעניין של בניית תקליט - השבוע הראשון הוא תמיד החזק ביותר - ולכן הטבלאות מפסיקות להיות מעניינות. אפשר ללמוד מזה מה עושה הקפיטליזם. מוצאים נוסחה שהורסת את הדבר שהם מנסים להרוויח ממנו". האם הוא מחיל את אותו החוק על - התכוונתי לומר "הטכנולוגיה", מתוך מחשבה על מכשירי אייפוד ועל הורדות לא חוקיות למחשב, אבל הוא קוטע אותי בשקט. "על הכל. זה מה שהקפיטליזם עושה לכל דבר".

אני מראה לו את דף המלים הראשון, "Loca People" של סאק נואל, שילוב קומי של ספרדית וניבולי פה. "אז הסינגל הזה במקום הראשון? טוב". הוא עובר על הדף. "האמת שהוא די טוב. זה מצחיק. הייתי אומר שזה אפילו קצת חינוכי, כי אפשר ללמוד מזה קצת ספרדית". השיר הבא הוא "Moves Like Jagger" של "מארון פייב". "בתור כותרת זה בסדר, אבל זה הדבר המעניין היחיד במלים, לדעתי. אולי הן עובדות טוב עם המוסיקה, אבל כל המלים האלה - nice, smile, right. יש מלים מסוימות שפשוט עובדות יפה בשירים, כמו heart ו-stars, הן פשוט נשמעות טוב. אז זו פשוט מין רשימה של כל המלים האלה יחד, בתוספת מלה גסה וכותרת סבירה". הוא מחליק את הדף בחזרה אל מעבר לשולחן ומחייך. "טעון שיפור".

האם שמע את השיר הבא, "Iris" של "גוגו דולז"? הוא לובש ארשת ניטרלית, קורא את המלים, ומניד בראשו בייאוש. "לא אתפלא אם זה טקסט שיצא ממחולל מלות שירים באינטרנט או משהו כזה. ‘אתה שותת דם רק כדי לדעת שאתה חי?' נו, באמת".

קוקר אומר שהחל לכתוב שירים מתוקים-מרירים על מבוכה ואכזבה בשנות הנעורים שלו, משום שרצה ללוות את חייו בפסקול שיוכל להתחבר אליו. האסונות הרומנטיים המגושמים שלו עצמו לא דמו בכלל לשירי האהבה המתקתקים של הפופ המסחרי - אז הוא כתב שירים בעצמו. אולי אני טועה, אבל קהל המתבגרים שלו בשפילד לא נראה לי מתוחכם יותר מקוקר המתבגר - ובכל זאת, אם לשפוט על פי טבלאות המכירות, נדמשהם לא מתעניינים בשירים שהוא השתוקק אליהם כשהיה בגילם. למה לדעתו הם מעדיפים ראפרים רברבניים שמדברים על תכשיטי זהב על פני טקסטים שיכולים ממש לגעת בהם?

"חשבתי על זה לא מעט. אולי התובנות מגיעות ממקום אחר", הוא אומר בעדינות. "מבחינה מסוימת לא חשוב מאיפה הן באות, נכון? בטח כיום הן באות מפייסבוק או משהו כזה, אני לא יודע. אין טעם לחפש תובנות או משמעות בשירי פופ - יש הרבה מקומות אחרים שכדאי לחפש בהם קודם, לפני שמחפשים משמעות בשירי פופ. אני מניח שאני חיפשתי את התובנות בשירי פופ כי אהבתי מוסיקה, וייחסתי לזה חשיבות. זה היה העניין אז. עכשיו זה לא".

"המוסיקה השתנתה. עדיין מקשיבים למוסיקה, אבל היא כבר לא כל כך מרכזית. היא מזכירה היום נר ריחני. היא יוצרת אווירה. חוץ מזה, מאחר שאנשים אוהבים לעשות כמה דברים בבת אחת, אז אם יש מוסיקה ברקע והתוכן הטקסטואלי שלה גורם לך לרצות להקשיב לה, זה בטח מפריע לך לכתוב את האס-אם-אסים שרצית לכתוב. אני חושב שאנשים אוהבים דברים שמייצרים רעש מהסוג הנכון, אבל משאירים את המוח פנוי לעשות משהו אחר".

הוא אומר את הדברים ללא שום צער - אבל יש לי תחושה שזה רק משום שהוא לא רוצה להיתפש שיפוטי. "אני לא יכול לפעול ככה, לא", הוא מודה. "אני אפילו לא יכול לשבת בפאב שהטלוויזיה דלוקה בו, זה נורא".

מה שכן משותף לו ולמתבגרים של היום הוא תשוקה לתהילה. קוקר, יליד 1963, בן למשפחה ממעמד ביניים-נמוך, היה האאוטסיידר הטיפוסי - חסר ביטחון, קצר ראייה, "קצת אחר". כמו במקרים רבים אחרים, הוא חשב שהפרסום יהיה הפתרון לבעיה שלו, וניסה להגשים את החלום הזה בשנות ה-80. אלא שאחרי עשר שנים "פאלפ" עדיין היתה להקת יורקשייר שחבריה עובדים בעבודות מזדמנות בשעות היום, והיתה לה כת מעריצים קטנה. הוא התייאש, עבר ללונדון ללמוד קולנוע במכללת סנט מרטינס - ופתאום החל לכתוב שירים טובים יותר. סגנון הבריט-פופ הגיע, וב-1995 "פאלפ" היתה המופע הגדול בפסטיבל גלסטונברי וקוקר היה לכוכב-על - ובשלב זה הוא גילה במהירות שהוא לא אוהב להיות מפורסם. אחרי כמה שנים של הקלישאות הרגילות - מעריצות וקוקאין, תוכניות אירוח ומותרות - מעיין היצירה יבש וב-2002 התפרקה הלהקה.

אני שואלת למה לדעתו הכמיהה שחש בילדותו להתפרסם נהפכה כיום לשאיפה האוניברסלית של כמעט כל מתבגר. האם פירושו של דבר שכל הצעירים כיום מרגישים כפי שהרגיש הוא אז - לא מספיק טובים, חסרי חשיבות?

"אני חושב שבאופן כללי, בחברה המודרנית הפרסום תפס את מקום העלייה לגן עדן. זה המקום שבו חלומות מתגשמים. זו מין אמונה; הם חושבים שהפרסום יפתור את כל הבעיות". כשהוא דיבר לפני הצעירים הוא הציב את הפנטסיה של תוכנית הכישרונות "אקס פקטור", שבה נולדים כוכבים בן לילה, אל מול 15 שנים של עבודה שרק לאחריהן הגיעה "פאלפ" אל ההצלחה - אבל סביר להניח שגם הוא שמע סיפורים מסמרי שיער על ההבטחות הכוזבות הצפונות בסלבריטאות כשהיה ילד. למה הוא עצמו לא הפנים אותן?

"אהה", הוא מחייך, "כולם חושבים תמיד שהם חכמים יותר מכולם, והם לא ייפלו במלכודות האלה".

הסבירות שנער כלשהו מבית הספר שלו יזכה בהזדמנות לברר את העניין בעצמו היא כמובן קטנה מאוד במציאות - וכיום קטנה עוד הרבה יותר מאשר בימים שקוקר היה תלמיד. להקות ניסיוניות כמו "פאלפ" היו תוצר של עידן מסוים שבו מוסיקאים מתחילים יכלו לחיות מדמי אבטלה, לגור בדיור ציבורי, ללמוד בבית ספר לאמנות חינם, ולשכלל את כישרונם.

האם הנתיב הזה סגור לצמיתות?

"אני מקווה שלא. אבל הלימודים בסנט מרטינס - אילו לא הייתי לומד שם סביר להניח שלא היינו הלהקה שהיינו. אני באמת חושב שבתי הספר לאמנות לא יחזיקו מעמד עכשיו - אף אחד לא ישלם 30 אלף ליש"ט סתם ככה, ואני חושב שצריך שייעשה מאמץ מרוכז לספק את הלימודים האלה בחינם, כי פשוט הרבה אנשים שהיו רוצים ללמוד לא ילמדו עכשיו. אז כן, לפעמים אני מרגיש כמו דינוזאור, כי עברתי במערכת שכבר לא קיימת, ובגלל זה אני רוצה לבקר בבתי ספר ולדבר עם הנוער. אני לא מתכוון לעניין המוסיקה החיה, כמו ארגון המוסיקאים הבריטי שקורא להשתמש בנגנים ולא בפלייבק. זה לא מטריד אותי. מה שאני אומר הוא שהתשלום הגבוה פשוט מונע מאנשים מרקע מסוים ליצור. אני חושב שאנשים מהרקע הזה דווקא יכולים לתרום יותר".

לעומת מי?

"טוב, עכשיו זה כבר אחרת. להקות הרוק החשובות באות מרקע קצת יותר אמיד". נראה לי שהוא צודק. "אני לא רוצה להפוך את הכל לעניין של מלחמת מעמדות", הוא ממהר להוסיף. "אולי הם צריכים להוכיח את עצמם יותר. אולי הם חושבים, אני צריך להוכיח שאני לא סתם בן טובים מפונק. בגלל זה אני צריך ליצור משהו". ואולי, אני אומרת, הם פשוט אלה שיכולים להרשות לעצמם לנסות.

"בגלל זה אני שמח שביקרתי בבית הספר היום, כי אפשר לאמץ הלך רוח של זקן רגזן - הכל דפוק, זה לא כמו שהיה בזמני, דברים כאלה. אבל את יודעת, בזמני חייתי מדמי אבטלה - איזה מין זמנים אלה היו בעצם? ואסור לשכוח, שנות ה-80 בשפילד היו איומות - בהחלט לא ימי זוהר. אפשר בקלות היה לשקוע בתחושה שהכל יידרדר, שאין סיכוי לשיפור. את יודעת, זה לא שהכל דפוק באופן בלתי הפיך וחסר תקנה. אני חושב שטוב להבין את זה".

מוסיקת מעליות

היתה תקופה שהיה נדמה שחייו של קוקר מידרדרים, או לפחות לא מתקדמים. אחרי "פאלפ" הוא התחתן עם הסטייליסטית הצרפתייה קמיל בידו-וודינגטון, עבר לגור בפאריס, ולשניים נולד בן, אלברט, כיום בן שמונה. הוא ניסה לחזור לחיים נורמליים, לאנונימיות. בגיל 40 החליט שהוא מבוגר מדי להופעות; אבל אז חשש שלא יצליח בשום תחום אחר - ולכן הוציא כמה אלבומי סולו, אבל הם לא היו טובים במיוחד, וב-2009 הסתיימו נישואיו. עכשיו הוא מחלק את זמנו בין פאריס ולונדון, ומתרגל בהדרגה לזהות הציבורית החדשה שלו כנכס לאומי.

"נחמד לי שאנשים אומרים את זה", הוא אומר ומחייך בעדינות. "אמנם זה נשמע כאילו אני חפץ שצריך להסיר ממנו את האבק מפעם לפעם, אבל היה גרוע יותר אילו קראו לי חרפה לאומית".

היה מי שכינה אותו חרפה לאומית כשהתפרץ לבמה בטקס פרסי בריט ב-1996 במחאה על הופעתו המשיחית של מייקל ג'קסון. למען האמת באותם ימים גם אני עצמי לא השתגעתי על כוכבי פופ מבתי ספר לאמנות. הם נראו לי קצת יומרניים; יותר מדי מעושים ומוזרים. אילו יכולתי לדעת שבמקומם תבוא מוסיקת המעליות הצינית שנחשבת כיום לפופ, הייתי מרגישה אחרת לגמרי, ואני מגלה שאני מקווה נואשות שהדברים שאמר בבית הספר ישפיעו על הילדים ששמעו אותו.

בסוף ההרצאה שלו הוא ענה על שאלות. "איזה אנשים מפורסמים אתה מכיר?" שאל נער. אני מכיר לא מעט מפורסמים, ענה קוקר - אולי תגיד שמות ואגיד לך אם אני מכיר אותם. הילד חשב לרגע ואמר את השם הראשון שעלה בדעתו.

"אתה מכיר את סיימון קאואל?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו