בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצד הערבי של היהודי שבך

באלבום החדש שלו, "ואהבת", יאיד דלאל מעז סוף סוף לשיר לכל אורך הדיסק. המוסיקאי הייחודי, שזוכה להערכה גדולה בחו"ל אך אינו מושמע רבות בתחנות הרדיו בארץ, מסביר למה הוא מסרב לכעוס ולמה גם כשהמצב הפוליטי-חברתי מקומם אותו, הוא צועק רק בשקט

22תגובות

אין דרך טובה יותר לתאר את יופיה של המוסיקה של יאיר דלאל מאשר המשפט שאמרה לו אשה שהיתה בהופעה שלו בפסטיבל בברזיל לפני כמה שנים. דלאל הסתובב במתחם של הפסטיבל אחרי ההופעה שלו, והאשה הברזילאית ניגשה אליו ואמרה: "אני רוצה להודות לך. המוסיקה שלך יצרה בשבילי חלל של שלווה" (הסצינה מתוארת בסרט התיעודי "אין לי ג'יפ והגמל שלי מת", ששירטט את דיוקנו של דלאל).

דלאל, בן 56, הוציא בחודש שעבר את "ואהבת", אלבום חדש שכל כולו חלל של שלווה. בתוכו יש חלל קטן ושלו במיוחד, שיר אהבה בדואי שנקרא "מאדת בעד אל עשה" ("חמקתי אחרי ארוחת הערב"). דלאל ניסה להקליט אותו באולפן אבל לא הצליח. "לפחות עשר פעמים ניסיתי", הוא אומר, "וכשזה לא הלך הבנתי שהשיר הזה לא שייך לאולפן. הוא צריך אוויר פתוח. הוא לא יכול לחיות בתוך ארבעה קירות. אז מצאתי הקלטה של השיר שעשיתי לפני כמה שנים בהופעה במדבר, אני לא זוכר איפה בדיוק, וניקינו אותה והכנסנו אותה לדיסק".

"מאדת בעד אל עשה", שדלאל מבצע ביחד עם חברו הבדואי הלייל אל עוויווי, הוא שיר כל כך חרישי, שקשה לדמיין אותו מושר לפני יותר מקומץ אנשים. אבל מתברר שדלאל שר אותו פעם מול קהל של 40 אלף בני אדם. זה קרה בפסטיבל מוסיקת העולם "Womad" באיים הקנריים. פיטר גבריאל, מייסד Womad, ביקש מדלאל לארגן את הג'ם סשן שסוגר את הפסטיבל, ובאמצע הג'ם מצא את עצמו דלאל שר את "מאדת בעד אל עשה" בלי שהתכוון לעשות זאת.

"אחד התפקידים שלי בג'ם היה לשלוח את ההרכבים השונים אל הבמה, ואחד ההרכבים נעלם ונוצר חור", הוא מספר. "התקרבתי למיקרופון ורציתי להגיד לקהל שאנחנו קצת מתעכבים ותיכף נמשיך, אבל במקום לדבר התחלתי לשיר את השיר הזה. אני לא יודע למה זה קרה. אולי התביישתי לדבר באנגלית. כך מצאתי את עצמי שר את ‘מאדת בעד אל עשה' מול 40 אלף איש, בלי כלי נגינה להיאחז בו. עומד ושר. לא יודע מאיפה נפל עלי האומץ הזה. ופתאום נהיה שם שקט כזה שאפשר היה לחתוך אותו בסכין. גמרתי את השיר, ירדתי מהבמה, דחפתי את הלהקה הבאה, והשקט עדיין לא נשבר. מנהל הפסטיבל הסתכל עלי בתדהמה ושאל ‘איך עשית את זה? איך אפשר להמשיך עכשיו?' אמרתי לו: ‘אין לי מושג, אני לא יודע מה קרה פה'. אני חושב שיש קסם מיוחד בשיר הזה".

בר און דניאל

הסצינה ההמונית בפסטיבל Womad משקפת את ההערכה הרבה שרוחשים לדלאל חובבי מוסיקה בעולם ומוסדות תרבות בחו"ל. אבל יש פער גדול ומתסכל בין המעמד שלו בעולם, כאחד הנציגים הבולטים של המוסיקה הישראלית, לבין המעמד שלו בישראל, שבה המוסיקה שלו כמעט לא מושמעת ברדיו.

לחצו לצפייה בווידאו: יאיר דלאל, Road love song

בסרט "אין לי ג'יפ והגמל שלי מת", שביים עמוס טומלק, יש כמה סצינות שמביעות את התסכול של דלאל. בסיומו של קונצרט מיוחד לרגל זכייתו בפרס יוקרתי של הבי-בי-סי הוא אומר למצלמה: "בינינו, תן לקבל איזה פרס ישראלי". וכשהעורך הראשי של רשת ג' מתקשר לשאול כיצד ייתכן שברשת לא שמעו על המועמדות לפרס של הבי-בי-סי, דלאל מרים את קולו - אירוע נדיר - ואומר "כי אני לא מעניין אתכם".

דלאל אומר שהוא מרוצה מקבלת הפנים שאלבומו החדש זוכה לה בתחנות הרדיו. "שמעון פרנס מפרגן, דובי לנץ משמיע, גם יהודית בן יעקב", הוא מדווח.

דניאל צ'צ'יק, אי-פי

אנשי הרדיו הוותיקים.

"כן. לא תשמע את המוסיקה שלי בגלגל"צ באמצע היום, ואולי אין לזה מקום שם. הייתי שמח לשמוע באיזה פקק את ‘דרך הבשמים' (השיר שפותח את האלבום החדש, ב"ש), אבל זה לא קורה וזה כבר לא מרגיז אותי. אני יותר מפויס ממה שהייתי פעם".

כבר בסרט, שצולם לפני כמה שנים, אמרת שאתה חושב שהכעס ותחושת הקיפוח הורסים את היצירתיות.

"אז עכשיו אני בטוח. הכעס הורס את היצירתיות. אני אפילו קצת מצטער שכעסתי בעבר, אם כי היו לי סיבות טובות. בכל זאת, הוצאתי יותר מעשרה אלבומים. אני מופיע בכל העולם. יש לי איזו הערכה עצמית. מותר קצת, לא? אני לא דורש דבר מוגזם. אני בסך הכל רוצה שיקשיבו למוסיקה שלי, שיכירו אותה. לכן כעסתי. אבל שום דבר לא יוצא מהכעס הזה. בתקופה שכעסתי היה לי קשה ליצור. שאלתי את עצמי ‘בשביל מה?' עד שלמדתי לשחרר".

זה היה קשה?

"בכלל לא. קצת לחשוב חיובי, קצת להסתפק באהבה שבכל זאת נותנים לך. מספיק נהג מונית עיראקי אחד שרואה אותך הולך ברחוב וצועק ‘דלאל!' אין כמו העיראקים. הם האנשים הכי מפרגנים בעולם. הם אוהבים אותי באמת, גם מפני שאני משלהם. זאת אהבה שאין כמותה. מספיק שאני אניף את הכינור. זהו, נגמר. נגיד אני הולך בשוק הכרמל. ‘היי, דלאל, אשלונק? מה שלומך? רוצה קילו עגבניות? שאני אעשה לך מיץ רימון?' והוא יסחט רימון. כי הוא היה בחאפלה שניגנתי בה. אז בזה כדאי להיאחז, באהבה הזאת. קראתי לדיסק החדש ‘ואהבת', והציווי הזה מכוון בראש ובראשונה אל עצמי, כי לאהוב יותר קשה מאשר לכעוס".

מוסיקה בעקבות מלחמה

כילד שלמד נגינה בכינור מגיל צעיר ניגן דלאל מוסיקה קלאסית, אבל בערבים, כשהוריו לקחו אותו לחאפלות של יוצאי עיראק, הוא נחשף לנגינת כינור שונה לחלוטין מזו שלימדו בקונסרבטוריון. "דאוד אכרם, זה האיש שהגניב לי את הראש", הוא מספר. אכרם היה אחד מוותיקי התזמורת של קול ישראל בערבית. "אני זוכר בבירור את הפעם הראשונה שראיתי אותו מנגן בחאפלה", אומר דלאל. "הוא החזיק את הכינור מתחת לסנטר, סיגריה היתה נעוצה לו בפה והאפר של הסיגריה נשר על הרצפה. זה עשה עלי רושם חזק מאוד.

"מאוחר יותר אח גדול של חבר שלי השמיע לי תקליט של כנר הבלוז פפה ג'ון קריץ', וזה היה הרס של המוח. אמרתי: ‘זה דאוד אכרם השחור'. זה נשמע לי אותו דבר. כאילו השניים האלה באו מאותו מקום, מאותם ייסורי נפש. אחד ניגן כינור ערבי והשני בלוז, אבל זה נשמע לי אותו דבר".

באמצע שנות ה-70, כשהיה חייל, הכיר דלאל את רמי פורטיס בן ה-20, שהקים אז את להקת "זבוב". דלאל לא היה חבר רשמי בלהקה, אבל ניגן בהופעות שלה. "בקושי שמעו את הכינור כי הגיטרות פוצצו את האם-אמא של הבמה", הוא צוחק. הרפרטואר כלל בעיקר שירים של אלכס הארווי, זמר סקוטי שהיה האליל של פורטיס באותה תקופה. דלאל עושה את הפרצוף הכי פאנקיסטי שהוא מסוגל לעשות (והוא לא) ומחקה את פורטיס מחקה את הארווי שר "!I wanna take a walk along action straase".

"בצבא נשביתי בקסמם של המדבר והתרבות הבדואית", מספר דלאל. הוא עזב את המוסיקה ואת מרכז הארץ, קנה גמל מסיירת הגמלים של צה"ל והתחיל לנדוד ברחבי הנגב וסיני. אחר כך התיישב בעין גדי ועבד כפקח ברשות שמורות הטבע. רק כשהיה בן 28 חזר אל המוסיקה. מדוע? "אני חושב שבגלל מלחמת לבנון", הוא אומר. "היו שם רגעי ייאוש לא מעטים. הגעתי לכפר סולטן יעקוב כמה ימים אחרי הקרב הנורא. ואז לילה אחד נכנס לי לראש שאני חוזר למוסיקה והולך ללמוד במכללת לוינסקי. להוציא תעודת הוראה, שלא יהיה סתם".

הוא התיישב בקיבוץ סמר בערבה, לימד מוסיקה תלמידי תיכון

ובפעם הראשונה בחייו לקח לידיים עוד. "לא העזתי לנגן בו בפרהסיה", מספר דלאל. "הוא היה מוחבא בחדר בקיבוץ. יום אחד נכנס חבר ותפס אותי על חם. הוא אמר: ‘מה, אתה משוגע? אתה מנגן בעוד ואנחנו לא יודעים?'"

רק אחרי גיל 30 התחיל דלאל לכתוב מוסיקה ששאבה מהמוסיקה ששמע בבית ומהמוסיקה הבדואית הקרובה ללבו. הוא היה חבר בכמה הרכבים מוקדמים של רוק אתני, כמו "מדיין", "תקסים" ו"שחרות", ובתחילת שנות ה-90 הקליט עם אמנון אבוטבול את השיר "זמן אל סלאם", שב-1994 נוגן באוסלו בקונצרט לכבוד הענקת פרס נובל ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת. השיר נוגן בביצוע תזמורתי, בניצוחו של זובין מהטה, ודלאל צוחק כשהוא מספר שכשמהטה התקשר אליו כדי לדבר על התזמור הוא היה בעיצומה של חליבה ברפת של סמר.

אמצע שנות ה-90 וסופו של אותו עשור היו השנים היפות של המוסיקה האתנית בישראל, ודלאל היה אחד המוסיקאים הבולטים בתנועה המתעוררת הזאת. הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן והתחושה שישראל עומדת בפני עידן של שגשוג ושלום עם שכנותיה נתנו לגיטימציה למה שדלאל מכנה "מוסיקה יהודית ערבית": "פתאום היה אפשר לנגן כאלה דברים, להתחבר למזרחיות שבתוכנו, לחזור לכינור של דאוד אכרם, לעוד של יוסף שם טוב (גם הוא מוותיקי התזמורת של קול ישראל בערבית, שהיה המוסיקאי הנערץ על דלאל, ב"ש). פתאום היתה לך לגיטימציה להתחבר לצד הערבי של היהודי שבך".

אהבה נודדת

הדיסק החדש של דלאל, "ואהבת", נבדל מהדיסקים הקודמים שלו בכך שדלאל שר לכל אורכו. זאת לא הפעם הראשונה שהוא שר: בכל אחד מהדיסקים שלו היו שיר או שניים, אבל הם היו תוספת למנה העיקרית, שהיתה אינסטרומנטלית. "ואהבת" הוא האלבום הראשון שבו השירה של דלאל ניצבת בחזית.

"רציתי לעשות את זה כי השירה גורמת לי הנאה והתרגשות גדולה, אבל פחדתי", הוא אומר. "אני לא זמר. אני שר, אני אוהב לשיר, ואולי אני שר יפה, אבל אני מתייחס לעצמי כאינסטרומנטליסט, ופתאום להעמיד את עצמי כזמר זה לא היה קל. אז אמרתי ‘טוב, אני אסתתר קצת' והזמנתי כמה זמרים לשיר ביחד אתי". באלבום משתתפים דודו טסה, ליאורה יצחק, יניב ד'אור, ארי גורלי ובתו של דלאל, שני.

צפו בווידאו: יאיא דלאל ודודו טסה

יש ב"ואהבת" כמה פיוטים עתיקים, שיר של המשורר אמיר אור, גרסה יפהפייה ל"Oh My Love" של ג'ון לנון וגם כמה שירים נהדרים שהופיעו באלבומים קודמים של דלאל אבל נבלעו בתוך המוסיקה האינסטרומנטלית.

"מי שנתן את הדחיפה לכלול את השירים האלה זה דודו" (טסה), אומר דלאל. "אירחתי אותו בהופעה בפסטיבל העוד ובחזרות שרתי את השיר ‘סיגלה'. הבן-אדם כמעט איבד עשתונות. הוא אמר: ‘לא שמעתי כזה שיר יפה בחיים שלי, איפה החבאת אותו?' הוא לחץ עלי להקליט אותו ולהוציא אותו כסינגל. חשבתי שהוא משוגע, אבל הוא צדק. הוא אמנם הושמע במשורה, אבל די הרבה יחסית אלי".

הריכוז של כמה משיריו של דלאל באלבום אחד מאפשר לעמוד על סגנון הכתיבה המיוחד שלו. מבחינה מילולית זאת כתיבה תמציתית מאוד - כל שיר מחזיק שניים-שלושה משפטים בלבד - ומבחינה מוסיקלית יש בה שקט ושקיפות יוצאי דופן. "חלק מזה בא מהמדבר", אומר דלאל. "במדבר, כמו ששמוליק קראוס שר, רואים רחוק רואים שקוף. חוץ מאשר בימים של אובך", הוא מוסיף בחיוך.

"ובנוגע לתמציתיות של הטקסט, יכול להיות שפשוט אין לי הרבה מה להגיד. לפעמים אני מקנא באהוד בנאי, איך הוא מספר סיפור שלם, סיפור חובק עולם. או מאיר אריאל. או דילן. לפעמים אני רוצה לכתוב סיפורים כאלה, אבל אני לא יודע איך. אז אני עושה את ההיפך הגמור. שניים-שלושה משפטים: ‘מן המדבר הבאתי את אהבתי, רוויה בכאב נדודים/ ואת הבאת את השמחה/ והיא הולכת וגדלה'".

לקראת סוף הראיון דלאל מבקש לדבר על המחאה החברתית, שבה הוא תומך בכל מאודו. הוא מספר שהוא הסתובב במאהלים בתל אביב, חיפה, ראש פינה ובאר שבע ושחלק ממנהיגי המחאה למדו אצלו מוסיקה. "אני סוציאליסט, ואני בא ממשפחה שהיה לה עבר קומוניסטי לא קטן. ששון דלאל, בן דוד של אבא שלי, היה המזכיר של המפלגה הקומוניסטית בבגדאד. תפסו אותו והעלו אותו לגרדום. הוא הואשם ב'קומוניזם שמריח מריח של ציונות'. הכי גרוע שיש".

הוא אמנם לימד את עצמו להפסיק לכעוס, "אבל כשאני רואה שהחברה שלי הופכת להיות קפיטליסטית חזירית, אני מתמלא בכעס. את חולות סמר רוצים למכור עכשיו בשביל חול לבנייה. זה לא ייאמן. הדיונה האחרונה שנשארה בערבה. בשבוע שעבר הייתי שם עם מיכה שטרית, דן תורן ואברי גלעד כדי למנוע את הדבר הזה".

כשמקשיבים לך שר, קשה להאמין שאתה אדם שמעורב במחאה. יש משהו כל כך רך בשירה שלך.

"אני יודע שהשירה שלי היא אנטיתזה לצעקה. הלוואי שהייתי יכול לצעוק. עשיתי את זה לפני הרבה שנים, אבל הימים האלה חלפו, וגם אם אני רוצה לשחזר אותם אני לא יכול. אני לא יכול להיות עמיר לב או דן תורן. אני מת עליהם ועם שניהם ניגנתי בשבוע האחרון. הם באמת צועקים את הצעקה. הצעקה שלי נהפכה לשקט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו