בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא ייגמר עד שקצין האס.אס ישיר

כמו כל עמיתיו למקצוע, היה במאי האופרה האנגלית בדרך לפח האשפה עם המכתב שהציע לו להפיק "אופרה על אושוויץ". ברגע האחרון התחרט - והביא לבימת הווסט אנד הלונדוני את ההפקה המדוברת של השנה. המבקרים נחצו בשאלה אם מדובר בביזיון או במופת. כך או כך, היא כבר הוזמנה גם לתל אביב

5תגובות

אולם הקולוסאום בווסט אנד של לונדון היה מלא. כמה רגעים לפני מופע הערב של האופרה הלאומית האנגלית, ENO, תפס הקהל המגוון את מקומו באולם המפואר. בין חובבי אופרה מבוגרים לבושים היטב, היו לא מעט צעירים בטי-שירט ותיירים עם שקיות ממסע הרכש האחרון. התזמורת כיוונה את כליה והמסך השחור הקרוע, המנומר בכתמי חלודה, הועלה. על הבמה נחשפו פסי רכבת ודרגשים צפופים בשחור דהוי. הצופים לא באו למופע קלאסי או אופרה קלילה רוויית להיטים, אלא לעונת הבכורה של "הנוסע", אופרה המתרחשת ברובה באושוויץ.

הזמרות שרו בקול מלאכי על האס.אס, המקהלה הרעימה בקטע על אושוויינצ'ים והמחזה, המתבסס על ספרה של זופיה פוזמיש - פולנייה קתולית שהיתה עצורה במחנה שלוש שנים, גולל סיפור מפגש על סיפון ספינה המפליגה לברזיל בין סוהרת גרמנייה לשעבר ואסירה משוחררת. סיפור החושף את עברן המשותף במחנה.

כעת, עם סיום העונה ולאחר שיותר מ-15 אלף צפו בה, ניתן לומר כי הייתה זו ההפקה המדוברת של השנה. גם באולם עצמו התפתחו ויכוחים בין חסידי המופע ואלו שהתקשו לעכל אותו, ובעיתונות האנגלית התפתח פולמוס סוער. מעל דפי ה"גארדיין", ה"ג'ואיש כרוניקל" וה"טלגרף" נכתבו ביקורות ומאמרים בזכות ונגד האופרה: שני כוכבים מול חמישה, "יצירת מופת" מול "ניסיון כושל לטפל בנושא שאי אפשר לו", "ביזיון" מול "האופן האמיץ ביותר בו ניתן להתמודד עם משמעות השואה". הסערה הזו צפויה להגיע גם לחופי ארצות הברית ולאוסטריה, וב-2013 לתל אביב, אז תעלה האופרה לראשונה בישראל.

פסי רכבת, שמפניה בהפסקה

הסיפור על הבמה הוא סיפור של הישרדות, רגשות אשם, אהבה וסבל. הקהל יושב מרותק ומאזין למוזיקה הלא מוכרת. "זה מעניין, אבל הייתי שמחה אם המוזיקה היתה יותר נגישה", אומרת הצופה לידי. גם בתקשורת האנגלית זכתה האופרה לתגובות מעורבות. רוב המבקרים הכתירו אותה כיצירת מופת, אבל היו גם כאלו שטענו שמדובר בכישלון מהדהד והטילו ספק באפשרות שסוהרת במחנה המוות תחוש רגשות אשם.

Catherine Ashmore / ENO

ה"ג'ואיש כרוניקל" היה הבוטה בהתנגדותו לאופרה. "כשהתגובה לשואה מועלת על הבמה במחזה בדיוני על אודות יחסים בין סוהרת ואסירה, עם סיפור אהבה בין שני אסירים ככוח המניע של העלילה", כתב סטיבן פולארד עורך השבועון, "ומוצגים בהפקה נוצצת עם תצוגות תיאטרליות של סבל מול קהל שיוצא בהפסקה לבר השמפניה, התגובה עוברת מהתחום הפרטי ותחום הציבור הלא ראוי באופן מגונה. הכוונות של כל אלו המעורבים ב'הנוסע' נעלות ללא ספק, אבל התוצאה היא שואה כחומר לבידור".

ורנון אליס, מבקר ה"גארדיין", הגיב באופן נחרץ לכתב האשמה של פולארד. "אמנות היא מרכיב חיוני בחברה תרבותית", הוא כתב. "היא מאפשרת לנו להתמודד עם התנהגות קיצונית, אישית וציבורית, היא עוזרת לדון בנושאים קשים, היא מאתגרת ומעוררת פרובוקציות וגם מרוממת נפש. הדיון סביב ‘הנוסע' מגיע לשאלות הקשות ביותר בדבר השלכות האמנות... אחד הרגעים החזקים ביותר באופרה הוא כשאיסר מצטווה על ידי המפקד לנגן ואלס סנטימנטלי ובמקום זאת הוא מנגן יצירה של באך, יצירה שברהאמס תיאר כ'עולם שלם של מחשבות עמוקות ורגשות עצומים', ולאחר מכן מנתץ את הכינור ונשלח אל מותו. כדברי אחד המבקרים, ‘זה היה עימות סמלי אדיר - גרמניה בשיאה הנאצל מול גרמניה במלוא זוהמתה'".

לא היה כזה מאז "מלחמה ושלום"

תולדות "הנוסע", מרתקים לא פחות מהמופע עצמו. את "הנוסע", הספר שעליו מבוססת היצירה, כתבה זופיה פוזמיש בעקבות ביקור בפריס שבו שמעה תיירת גרמנייה וסברה שזו המפקחת שלה מהמחנה. מה שהציף אצלה את הזכרונות מאושוויץ: "הביתן שלי היה מעבר לגדר התיל ורציף הסלקציה. מסת אנשים שהגיעה מהונגריה שולחה לקרמטוריום, והמתינה על הרציף במשך שעות. בכל אותן שעות התזמורת המצוינת שלנו ניגנה כל מיני מנגינות עולצות. זה היה נורא. האנשים מעבר לגדר שמעו את התזמורת ונופפו לנו לשלום. הם דמיינו שהם יעברו לצדה השני של הגדר וזה לא יהיה נורא כפי שהם חששו. יום אחד שמעתי משם שירה: אני חושבת שזה היה רבי, בזרועות מתוחות, ששר שם. זה היה שיר שחדר לעצמות, תפילה, ללא ספק. מישהו אמר לי מאוחר יותר שזה היה קדיש. זו היתה המוזיקה. הילדים לא ידעו מה הולך לקרות, הם שיחקו יחד מסביב".

מי שהלחין את האופרה, מיצ'סלב וינברג, נולד ב-1919 לשחקנית ומלחין בתיאטרון היהודי של ורשה. עילוי מוזיקלי שהתכוון ללמוד פסנתר בארה"ב אבל נאלץ להימלט עם הפלישה הנאצית לפולין למינסק בבלארוס, בעוד שהוריו ואחותו הושמו בגטו לודז' עד לשילוחם למחנות המוות. כשהגרמנים פלשו לברית המועצות, הוא נמלט מזרחה לטשקנט, שם הוא פגש את נטליה, בתו של סולומון מיכלס, השחקן היהודי המפורסם ביותר בברית המועצות באותה תקופה. השניים התחתנו וב-1943 עברו לחיות במוסקבה בהזמנת המלחין דימיטרי שוסטקוביץ', מורהו הרוחני של וינברג.

תלאותיו לא הסתיימו גם אז. חלק מעבודותיו נאסרו להשמעה על ידי השלטון, וב-1948 נרצח חותנו בהוראת סטלין בהתקפה אנטישמית, ואילו וינברג עצמו נעצר באשמת "לאומנות יהודית בורגנית" ב-1953. רק מותו של סטאלין באותה שנה הציל אותו.

את "הנוסע" הוא הלחין ב-1968, והיא נחשבת ליצירה החשובה ביותר במכלול הגדול של עבודותיו הכולל שבע אופרות, 22 סימפוניות ומספר גדול של סונטות ופסקולים לסרטים. אבל וינברג לא זכה לראות אותה מועלית על הבמה. השלטונות הסובייטיים שצנזרו כל אזכור לשואה הכריזו על יצירתו כ"הומניזם אבסטרקטי", שם קוד ל"יהודי", ואסרו להציג אותה. האופרה כמעט ונשכחה לגמרי, ווינברג נותר אלמוני כמעט לחלוטין במערב.

עם התפרקות ברית המועצות נמכרו זכויות היוצרים של יצירות השייכות למשטר לחברות שונות. אחת מאותן חברות, פיר מיוזיק, רכשה את הזכויות לחלק ממוזיקת האופרה והפיצה מכתבים ללקוחות פוטנציאליים. דיויד פאונטני, במאי בית האופרה, היה אחד מהם. "קבלתי מכתב סטנדרטי שהופץ לכל רוכש פוטנציאלי שבו נאמר - ‘אופרה על אושוויץ שנכתבה על ידי וינברג, חברו של המלחין שוסטקוביץ''", הוא מספר בשיחת טלפון מברגנץ שבאוסטריה. "הייתי באמצע הדרך אל פח האשפה, ואז החלטתי לבדוק את העניין. יצאתי למסע בעקבות היצירה. זופיה ערכה לי סיור באושוויץ, במוסקבה פגשתי אנשים שהכירו את וינברג. התחלתי לתרגם אותה. בעיניי זו האופרה החשובה ביותר שנכתבה בשפה הרוסית מאז 'מלחמה ושלום' של פרוקופייב".

שורדים ויוצרים

"הנוסע" הפך לפרויקט אישי עבור פאונטני, וב-2010 נערכה הבכורה מכל המקומות דווקא בפסטיבל ברגנץ שבאוסטריה - מול קהל דובר גרמנית במדינה שמתכחשת לחלקה בשואה - ואילצה את הקהל להתמודד עם משפטים סרקסטיים באופרה כמו "אנחנו הגרמנים ידועים בייסורי המצפון שלנו". "הייתי מאוד מתוח לראות מה תהיה תגובת הקהל באוסטריה", אומר הבמאי, "יכולת להרגיש שלא מדובר בעוד מופע, זו יצירה על בני משפחתם והקהל התרשם מאוד. זה היה מוזר ונהדר".

"הרבה מעבודותיי עוסקת מלחמה", מצוטט בתוכנייה וינברג, שמת ב-1986. "זו אינה תוצאה של החלטה שקיבלתי. ההתמודדות שלי עם הנושא נכפתה עליי בשל גורלי וגורלה הטרגי של משפחתי. זוהי חובתי המוסרית לכתוב על המלחמה והדברים הנוראיים שקרו לאנשים במאה הזו שלנו".

_____________________________________________________

מותר. צריך. אבל איך בדיוק? / ליטל לוין

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", אמר מבקר התרבות תיאודור אדורנו ב-1949. 17 שנה אחר כך תיקן את עצמו: "לסבל המתמשך יש זכות לקבל ביטוי, ממש כשם שלאדם הנתון לעינויים יש זכות לצרוח".

צרחות כאב על אודות השואה הדהדו בספרים, בתערוכות, בסרטים ועל במות כבר בימי המלחמה. כבר ב-1946 הופיעו שחקנים בדמות ניצולי שואה על במת ברודווי, במחזה "דגל נולד" מאת בן הכט. בתפקיד דוד, ניצול זועם ממחנה ריכוז, שיחק מרלון ברנדו. למרות שהיו בה את כל האלמנטים של הצגת ברודווי, והיא אף זכתה לשבחים, "דגל נולד" הכריזה על עצמה שאינה בדיוק הצגה, וודאי לא נועדה לשעשע את הקהל, כי אם "להרוויח כסף לקנות אוניות שיעזרו לעברים להגיע לפלשתין". אבל בהיעדר ההצדקה הקונקרטית להעלות את השואה על הבמה, נפתח פתח גדול לשאלות על ייצוג השואה באמנות בכלל ועל הבמה בפרט. בדרמה הישראלית, אומר לוי, "היו בהתחלה עקיפות אלגנטיות: ‘בעלת הארמון' של לאה גולדברג, ‘ילדי הצל' של בנצי תומר. ואז, בשנות ה-80, כשדודי מעין לקח את צופי ‘ארבייט מאכט פריי' למוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות, הפגיש אותם עם ניצולים ועודד השוואה עם המצב הפוליטי בישראל, הוא בעצם הלך עד הסוף.

"אמנות תמיד שואלת איך, לא מה ולא על מה", אומר לוי. "אין שום דבר שהיא לא אמורה לגעת בו, השאלה היא אם עושים את זה בטעם טוב או רע". אבל כמעט כל יצירה בנושא מעוררת מחלוקות. ב-1982 ההצגה "הבאתו לסן קריסטובל של אדולף היטלר" הציתה ויכוח עז בלונדון מפני שלקראת סופה היטלר טוען שהוא מצילם של היהודים שכן לולא הוא, מדינת ישראל לא היתה קמה; "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג היה בעיני רבים ייצוג מופתי של סבל ואנושיות, ובעיני אחרים מסחטת דמעות קיטשית; "החיים יפים" של רוברטו בניני התקבל כמקדם את המודעות לפשעי הנאצים, אך אחרים חשבו שיש בו משום הכחשת השואה. "קיטש והאינפלציה של הזוועה הם סכנות גדולות שאורבות לאמנות על השואה", אומר לוי. "מסוכנת לא פחות היא האקסקלוסיביות של הסבל". אבל יש גם מי שמתמודדים עם העניין לעומק ובהצלחה, כמו למשל ג'ורג' טבורי, שייצוג השואה ביצירותיו, כמו 'מיין קיימפ', למשל, הוא מקאברי ומדויק.

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו